באוגוסט 2009 פונו מבתיהן בשייח ג'ראח שתי משפחות פלסטיניות, שהתגוררו במקום מאז 1948, כדי לאפשר את כניסתן של משפחות יהודיות לבתים. הפינוי של המשפחות אמנם אושר על ידי בתי המשפט, אשר קיבלו את טענת 'ועד עדת הספרדים' כי הבתים היו שייכים להם לפני 1948. יחד עם זאת, הפינוי עורר זעם רב וגינוי עולמי לאור העובדה שהחוק הישראלי מונע מפלסטינים שעזבו את בתיהם במהלך מלחמות 1948 ו-1967 לתבוע אותם בחזרה. אי-הסימטריה שבאפשרות התביעה, והפגיעה החמורה בזכויות היסוד של בני המשפחות הפלסטיניות לקניין, לקורת גג ולכבוד, הובילו לפעולות מחאה של ישראלים ופלסטינים בשכונה.
בדצמבר 2009 החלה משטרת מחוז ירושלים לפעול בקשיחות רבה כדי לדכא את פעולות המחאה בשכונה. בניגוד לחמשת החודשים שקדמו למועד זה, לא ניתנו לפעילים אישורים לצעדה ממרכז העיר לשייח ג'ראח, כפי שניתנו בעבר, ומשמרות המחאה שהוקמו בשכונה פוזרו בכוח מופרז ואלים, תוך ביצוע של עשרות מעצרים. באחת ההפגנות, ב-15.1.10, נעצר גם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד.
האגודה לזכויות האזרח העמידה משקיפים מטעמה במשמרות המחאה כדי לתעד את הפגיעה בחופש המחאה, ופנתה בשורה של תלונות על התנהלות המשטרה למפכ"ל המשטרה, ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד מחוז ירושלים של המשטרה. בתלונות עמדה האגודה על הפרת חופש המחאה על ידי המשטרה והדגישה כי על משטרת מחוז ירושלים מוטלת החובה לנהוג בהתאם להוראות החוק ולפסיקת בתי המשפט ולהבטיח את חופש המחאה בשייח ג'ראח, כמו גם את ביטחון חיי התושבים הפלסטינים ורכושם, שכן מאז פינוי התושבים הפלסטינים מבתיהם החלו מעשי אלימות של פעילי ימין כלפיהם, ואלו לא טופלו והתושבים הפלסטינים לא זכו להגנת המשטרה.
האגודה לזכויות האזרח אף ייצגה את עצורי ההפגנות בשני הליכים לשחרור ממעצר בהם התקבלו החלטות לשחרור העצורים ללא תנאים תוך מתיחת ביקורת קשה על התנהלות המשטרה (מ 2303/10 מדינת ישראל נ' אלעד, החלטה מיום 16.1.10 וב"ש (שלום י-ם) 3781/10 מדינת ישראל נ' ברק, החלטה מיום 28.1.10). השופטים שדנו במעצרי השווא של מפגיני שייח ג'ראח הדגישו את חשיבות ההגנה על זכויות היסוד למחאה ולהפגנה. בשתי החלטות נפרדות של השופטים אילתה זיסקינד וגד ארנברג קבע בית משפט השלום בירושלים ברורות, כי משמרת המחאה לא היתה טעונה רישיון. השופט ארנברג כתב בהחלטתו מיום 28.1.10:
"הזכות לאסיפה, להפגנה, לתהלוכה ולהבעת דעה הן זכויות יסוד. בין אם זכויות העומדות בפני עצמן ובין אם זכויות הנובעות מהזכות לחופש ביטוי. כל צמצום של זכות כזו (וכמובן ככל זכות יסוד גם זכויות אלה אינן בלתי מוגבלות) צריך להיעשות על דרך הצמצום ותוך מתן פרשנות מצמצת ודווקנית להוראות שמטרתן לצמצם זכויות אלה. הוראות סעיף 83 לפקודת המשטרה ברורות ומהן עולה כי התקהלות של 50 איש ומעלה אסור רק ואך ורק אם מטרת ההתקהלות היא לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה. ככל שמטרת ההתכנסות אינה כזו לא דרוש רישיון כדי לקיימה. העובדה שהמתקהלים אוחזים בשלטים או אף כורזים סיסמאות בין אם הכרזה נעשית באמצעות מגפון ובין אם לאו אינה טעונה רישיון… אין די בחשש שאחרים המתנגדים להתקהלות ולמטרתה עלולים להפר את שלום הציבור כדי להפוך את ההתקהלות לבלתי חוקית. ההפך הוא הנכון – לאור היות הזכות לאסיפה ולהבעת דיעה זכות יסוד, על המשטרה להגן על המתקהלים מפני אותם אחרים ולא להכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית בשל אותו חשש מאחרים. לאור האמור, לא היה מקום שתנ"צ ברונו ידרוש מהמשיבים ומחבריהם לפנות את הצד המערבי של דרך שכם." (ב"ש (שלום י-ם) 3781/10 מדינת ישראל נ' ברק, החלטה מיום 28.1.10)
קישורים:
תכתובות:
על ההליכים המשפטיים:
מ 2303/10 מדינת ישראל נ' חגי אלעד:
בש 3781/10 מדינת ישראל נגד ברק:
מאמרים:
עוד:
דוח האגודה: זכויות אדם בירושלים המזרחית: עובדות ונתונים, מאי 2010
זכויות תושבי ירושלים המזרחית – דף ראשי
