סמי מיכאל
יום שישי הרע
אירוע מביש ומבשר רע התרחש בירושלים ביום שישי, 15 בינואר 2010. המשטרה התפרצה למשמרת מחאה בשייח ג'ארח ועצרה שבעה עשר איש בהם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל. בית המשפט קבע כי משתתפי המחאה נעצרו ל- 36 שעות ללא עילה חוקית. לאמיתו של דבר, במעצר היו לא רק שבעה-עשר שוחרי צדק, אלא גם ערכי הדמוקרטיה הושלכו אל מאחורי סורג ובריח.
היטב יודעים אנו אלו משטרים אפלים ומושחתים מתנכלים לפעילי זכויות אדם, ואנו מתהדרים בטענה כי ישראל שייכת לחלק הנאור בעולם. איני מאשים את המשטרה, לפי שמזעזע לחשוב כי המשטרה נוטלת לעצמה את הזכות המפוקפקת לשלול את חירותם של שוחרי דמוקרטיה וצדק. המשטרה אינה מדינה בתוך מדינה. רק במשטרי אימים נוטלים כוחות הביטחון הפנימי את הזכות לקפח את חירותו של האזרח כראות עיניהם וכטוב ליבם. אני רוצה להאמין שמשטרת ישראל היא עדיין כלי בידי משטר ושלטון. בוודאי כוח המשטרה שנכח במקום וביצע את המעצרים המבישים, קיבל הנחיות ופעל לפי הוראות שהונחתו עליו מלמעלה, כלומר, מאיזה גוף ממשלתי כלשהו, אשר משמרת המחאה הלגיטימית בשייח' ג'ראח הדירה שינה מעיניו.
ידיד שהשתתף עמי בפעולת מחאה נגד המשטר בעיראק לפני 65 שנים נעצר על-ידי המשטרה. במקרה אביו של העצור היה שר בממשלה אשר חש לבית-המעצר לשחרר את בנו. האב שאל את החוקרים בגין איזה עוון עצרו את בנו. "הוא מאיים להפוך את המשטר," היתה תשובת הקצין. השר הנזעם הגיב ברתחה, "האם המשטר הוא סיר-לילה מסריח שילד יכול להפוך אותו?"
המשטרה בירושלים טענה כאילו נשקפה סכנה מצד העצורים להפרת הסדר הציבורי. זו טענה שקרית ואף מסוכנת. האגודה לזכויות האזרח בישראל מגנה בכל כוחה על הסדר הציבורי, משום שבהעדר סדר ציבורי הראשונים להיפגע יהיו חפים מפשע ובראשם פעילי חירות ורודפי צדק.
ואולי דווקא גורם ממשלתי מסוים ציווה על המשטרה להסתיר מעיני הציבור דבר מה מסריח. כאזרח מן המניין, אני מבקש הבהרה, על מה שומרת המשטרה אשר כל מנגנוניה ניזונים מכיסי ומכיסי האזרחים.
המשטרה על ממוניה יודעים גם יודעים כי מעצרים שרירותיים לא ירתיעו פעילים למען זכויות אדם כשם שאיומים והשמצות אינם מרתיעים עדיין, למזלנו, את שופטי ישראל, אשר כבוד השופטת אילה זיסקינד ייצגה אותם ביושר, בשחררה את העצורים ללא שהיות.
אנו נהיה בשייח' ג'ראח שוב ושוב, דווקא כדי להוכיח כי סדר ציבורי יציב תמיד מושתת על צדק, שוויון, חופש ביטוי וחופש מחאה.
המאמר פורסם (בשינויים קלים) ב"הארץ" ב-18.1.10
