חגי אלעד
במוצאי שבת תתקיים בירושלים אחת ההפגנות החשובות מזה שנים במאבק למען זכויות האדם כאן. במאבק נגד עוול ונישול, נגד החברוניזציה של ירושלים המזרחית, ונגד התהליכים האנטי-דמוקרטיים שהחברה הישראלית עוברת, שייח ג'ראח כבר הפכה לסמל.
אבל כמו בכל מאבק למען צדק ושוויון, ההפיכה לסמל איננה מטרה. המטרה היא צדק ושוויון, זכויות אדם ועתיד המכבד את כל בני האדם באשר הם. מארגני ההפגנה מקווים למשוך אלפים ולתת לקול הצדק להדהד סוף סוף בשכונה. אם לא תבואו להפגין במוצאי שבת, שייח ג'ראח אולי תישאר סמל, או רגע אופטימי שחלף. ודאי יהיו אחרים שיבואו וישמרו על הגחלת הסמלית. זה בפני עצמו אינו מובן מאליו, אך גם לא מספק. אם נתייצב במוצאי שבת יחדיו, נוכל להתקדם מעבר לסמליות, למטרה האמיתית שלשמה נאבקים בשייח ג'ראח כבר חודשים רבים: צדק.
המצב המשפטי הלא סימטרי בישראל מאפשר עשיית נבלה – נבלה ברשות חוק נכסי נפקדים. כך, מתאפשר ליהודים לשוב לרכוש שהיה בבעלות יהודית לפני 1948, אך אפשרות זו חסומה לחלוטין בפני הפלסטינים. זה לא צודק, וזה לא חכם. בשייח ג'ראח, התוצאה היא שפליטים פלסטינים שיושבו במקום על ידי הממשל הירדני אחרי 1948, הופכים לפליטים בפעם השנייה. כמובן שלהבדיל מהמתנחלים המנשלים אותם מבתיהם, הפלסטינים אינם יכולים לשוב לבתיהם שלהם שהיו בבעלותם לפני 1948 – לא ביפו, לא בטלביה ולא בשום מקום אחר.
עד כה איבדו כבר ארבע משפחות את בתיהן: אל-ראווי, חנון ושתי משפחות אלכורד. עוד משפחות רבות צפויות לגורל דומה אם תתממשנה התוכניות של "חברת שמעון הצדיק" להרוס את בתיהן ולבנות במקום 200 יחידות דיור עבור יהודים.
ושוב: מתנחלים, פרובוקציות, אלימות
אם "רק" בכך היו הדברים אמורים, דיינו. נגד נבלה ואיוולת שכזו חובה להפגין. אלא שבכך לא נעצרים הדברים. המתרחש בשייח ג'ראח הוא חלק מתהליך רחב יותר, של חברוניזציה של ירושלים המזרחית. במאבק על עתידה של ירושלים הולכות ונקבעות עובדות בשטח, ואת המחיר כבר משלמים מראש תושביה הפלסטינים של העיר המזרחית, שזכויות האדם שלהם נפגעות בשלל דרכים. לפגיעות הקשות בתשתיות, בכיתות לימוד, בשירותי רווחה, בריאות ודואר, שלילת תושבות, היעדר תוכניות מתאר המאפשרות בנייה כחוק והפחד המתמיד מהריסות בתים – לכל אלו מתווספים גם תהליכים הרסניים המוכרים לנו מעיר אחרת: חברון.
כמו בסרט שבסופו כבר צפינו, הנה זה מתרחש בירושלים: כניסתם של מתנחלים ללב שכונות פלסטיניות, הפרובוקציות, האלימות והמתיחות, ההתנהלות החד-צדדית של כוחות הביטחון וההעדפה המוחלטת של האינטרסים של המתיישבים החדשים על פני הזכויות של התושבים הוותיקים. ובהמשך: הגבלות התנועה של הפלסטינים, הפרדה, חיים שהופכים לסיוט והכול בשם "השיקול הביטחוני". רחוב השוהדא בחברון סגור כבר שנים בפני פלסטינים – רחוב שהיה חלק מליבה השוקק של אחת הערים הפלסטיניות הגדולות בגדה, והפך לציר רפאים בשירותם של מתנחלים קיצוניים. זכויות האדם של התושבים הפלסטינים הושלכו לצד הדרך.
מה שכבר התרחש בחברון לא נעצר שם: תהליך דומה הולך ומתגלגל כעת בירושלים. בשייח ג'ראח כבר ישנם מחסומים משטרתיים בכניסה לשכונה. בשעות מסוימות ביום שישי הכניסה לשכונה נחסמת והיא פתוחה בפני מתפללים יהודים. לעומת זאת, יהודים המבקשים להזדהות עם התושבים הפלסטינים מנועים מלהיכנס לשכונה.
אלימות כלפי הפלסטינים מסתיימת במעצרים של הפלסטינים. מנגנון הנישול והבניית התירוצים הביטחוניים כבר פועל. זה לא קורה מעבר להררי החושך; זה מתרחש כאן בירושלים.
נישול מהבית – בשם קדושת הבריונות
באופן דומה גם ניסתה משטרת מחוז ירושלים לשבור את הפעילים הישראלים שביקשו לבטא הזדהות עם התושבים הפלסטינים ומחאה כנגד העוול שנגרם להם. רק אחרי קרוב למאה מעצרי שווא וסדרת דיונים בבית המשפט השלום בירושלים, נאלצה המשטרה להתעשת ולאפשר למשמרות המחאה להוסיף ולהיערך.
שבועות רבים, מידי יום שישי, בחורף ובקור, נעצרים או לא נעצרים, מגיעים למשמרת המחאה בשייח ג'ראח מאות ישראלים. אבל משטרת ישראל לא עוצרת: כעת, מבקשת המשטרה להרחיק ככל האפשר את ההפגנה הגדולה שתתקיים במוצאי שבת, פן ישמעו הפלסטינים את קולם של אלו הרואים בהם בני אדם ולא אובייקטים להרחקה. הרכב שופטי בג"ץ ידון בעתירה דחופה בנושא ביום חמישי בבוקר; יש לקוות שלא ישכחו את מה שכבר קבע בג"ץ בהקשר דומה לפני כמעט 20 שנה: "אפקטיביות המקום היא בנשמת אפה של האסיפה".
בין אם תצליח המשטרה להרחיק את ההפגנה ובין אם יגן בג"ץ על חופש הביטוי, הנה מה שמונח על כפות המאזניים – התהליך שלא התחיל בשייח ג'ראח ולא ייעצר שם אם לא נדע לבולמו: תהליך הנישול מבית והפגיעה המתמדת בתושבים פלסטינים, בשם קדושתם של מעשי בריונות ועוול. המפגינים הישראלים בשייח ג'ראח כבר לא נעצרים, אבל זה אינו לוז העניין.
השאלה שצריכה להטריד את כולנו ולהניע את כולנו לבוא ולהפגין בשייח ג'ראח במוצאי שבת היא זו: איך עוצרים את העוול, איך עושים צדק ואיך מבטיחים כאן עתיד משותף לכל בני האדם, עתיד המבוסס על תפיסה של זכויות אדם ושוויון. זהו הקול שיעלה במוצאי שבת משייח ג'ראח – קול גדול שעלינו להשמיע לישראלים ולפלסטינים, קול מהדהד שעלינו להשמיע לעולם, קול אישי שעלינו להשמיע לעצמנו. וזה יכול להתרחש רק בדרך אחת: לבוא ולהפגין.
המאמר התפרסם באתר nrg-מעריב ב-2.3.10
