טלי ניר
מה שקורה בחודשים האחרונים בשיח ג'ראח צריך להדאיג את כולנו. על תוכן ההפגנה אפשר לחלוק, אבל את התנהלות המשטרה כולנו צריכים לגנות. הסיפור הזהאינו שייך רק לקבוצה קטנה של מפגינים, אלא מספר מה שקורה בימים אלה לערכים דמוקרטיים בישראל ומצביע על הידרדרות מסוכנת ביכולת המחאה הפוליטית של כולנו.
ביום שישי האחרון נעצרו באסיפת מחאה שקטה בשיח ג'ראח שבעה עשר משתתפים, בהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, שהגיע לצפות מקרוב במהלכי המשטרה מול המפגינים. כמו בשבועות קודמים, פיזרה המשטרה בכוח את האסיפה השקטה והחוקית, בנימוק שלא ניתן אישור לתהלוכה.
הנימוק הזה מצביע יותר מהכל על התעלמותה של משטרת ירושלים מהחוק המפורש, שקובע כי רק תהלוכה בת חמישים איש ומעלה, או אסיפה בהשתתפות חמישים איש ומעלה שיש בה נאומים בנושא מדיני, חייבת ברישיון. במלים אחרות: הפגנה אינה חייבת ברישיון גם אם משתתפים בה מעל 50 איש, כל עוד אין בה נאומים מדיניים או תהלוכה.
במדינה דמוקרטית אמורה המשטרה לשמור על החוק ולאפשר את יכולת המחאה הציבורית, ולא לסכל אותה. במקום זה, בשייח ג'ראח היא בחרה עד היום במהלך הפוך. למרות שלא הייתה כל סיבה אמיתית להכריז על ההפגנות כבלתי חוקיות, המשטרה עשתה זאת, בלי להציג כל הוכחות כי ההפגנות עשויות לסכן מישהו. למרבה הצער, להכרזה הזו נלוו בחודשים האחרונים אמצעים אלימים: ההפגנות השקטות פוזרו בכוח רב ויותר מ-70 משתתפים נעצרו. השוטרים עשו שימוש בגז פלפל צורב, במסכות שחורות, ב"מסתערבים" ובאמצעים נוספים כדי לדכא מחאה לגיטימית, שנעשתה בשטח שאין בו הפרעה לציבור.
המחאה בשיח ג'ראח מעוררת מחלוקת, כיוון שהיא מעלה סוגית עומק של הסכסוך הישראלי פלסטיני. היא החלה לפני יותר מחמישה חודשים לאחר פינויין מביתן של שתי משפחות פלסטיניות, שהתגוררו במקום מאז 1948, כדי להכניס במקומן משפחות יהודיות. הפינוי של המשפחות גאווי וחנון אושר על ידי בתי המשפט הישראלים, אשר קיבלו את טענת 'ועד עדת הספרדים' כי הבתים היו שייכים להם לפני 1948.
לכאורה, מדובר בסכסוך משפטי, שהוכרע בבית המשפט, ואין מקום לטענות המשפחות שהפסידו. אולם פני הדברים מורכבים יותר: החוק הישראלי מונע מפלסטינים שנטשו את בתיהם במלחמות 1948 ו-1967 לתבוע אותם בחזרה. לעומת זאת, הוא מתיר לישראלים, כמו במקרה הזה, לתבוע השבת נכסים. המחאה היא על אי-הסימטריה המשפטית הזו.
בני המשפחות הפלסטיניות אינם מוותרים. כבר חודשים הם מתגוררים באוהלים מול בתיהם, הבתים מהם פונו. הגינויים הרבים שהגיעו מהעולם כולו, והמחאה שאינה דועכת, מצביעים על כך שהפרשה הזו רק פתחה את תיבת הפנדורה של נושא הרכוש הישראלי והפלסטיני, שאולי יוכרע רק לאחר משא ומתן מדיני.
הרקע הזה מבהיר מדוע הסוגיה מעוררת מחלוקת, אך מה שצריך להיות ברור הוא שאת המחאה לא ניתן להשתיק בכוח. חופש ההפגנה וחופש הביטוי הם מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום לעצור אותם בשייח ג'ראח.
בית משפט השלום, שהחליט אתמול לשחרר את העצורים ללא תנאים, מתח ביקורת על התנהלות המשטרה, וטוב שכך עשה, אולם מדוע צריכים הדברים להגיע לידי כך? המשטרה חייבת לעשות בדק בית ולאמץ מדיניות שונה לחלוטין, שמכבדת את חופש הדעה ואת הדמוקרטיה שלנו.
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-18.1.10.
