על הדבש ועל העוקץ – הטוב והרע שהיו לנו בתשע"ו

חמישה דברים רעים וחמישה דברים טובים שקרו השנה לזכויות האדם בישראל ובשטחים

 

סוף שנה ותחילתה של שנה חדשה הם הזדמנות טובה לסיכומים ולחשבון נפש. לקראת ראש השנה, האגודה לזכויות האזרח מציגה חמישה דברים רעים וחמישה דברים טובים שקרו השנה לזכויות האדם בישראל ובשטחים. מעליית מחירי הדיור, הריסות בתים בשטחים ו"חוק העמותות", עד לביטול השר"פ ותקדימים חשובים בתחום המאבק בגזענות.

 

חמישה דברים טובים

 

דוח הוועדה למיגור הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה

בתחילת אוגוסט הוגש דוח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה ("ועדת פלמור"). בעצם מינויו של הצוות, עוד לפני שבוחנים את המלצותיו, יש חשיבות סמלית רבה. מחברי הדוח כותבים כי ההכרה בגזענות ובצורך להתמודד עימה היא הצעד החשוב ביותר בדרך למיגור הגזענות, ומציינים כי בתוך משבר האמון שהצית את מחאת יוצאי אתיופיה, החלטתו של ראש הממשלה להקים את הצוות היא "קרן אור של תקווה לשינוי. תקווה כי המסר של אפס סובלנות לגזענות כלפיהם יחלחל וישנה את מציאות חיינו".

הדוח כולל המלצות חשובות, אבל המבחן האמיתי יהיה ביישומן; דוחות רבים של ועדות רבות כבר נכתבו ונשכחו. העובדה שהממשלה אימצה את מרבית ההמלצות היא סימן מעודד, אך יש להמתין ולראות אם הן אכן יתוקצבו וייושמו.

במקביל ליישום ההמלצות חשוב לזכור שאי אפשר למגר את הגזענות נגד קבוצה אחת באופן מבודד. הטיפול צריך להיות הוליסטי – טיפול בגזענות כתפיסת עולם וכתופעה שממנה סובלות קבוצות שונות בחברה. מאבק בגזענות ששם במוקד קבוצה אחת שנפגעת עלול להיכשל, כי הוא לא נאבק בדרך החשיבה הגזענית, שמחלקת את האנשים על פי היררכיה ורואה בקבוצות "אחרות" נחותות מהקבוצה "שלי". דרך פעולה כזו עלולה גם להשיג את ההפך, ולהנציח את היחס לקבוצה שבמוקד התוכנית כ"אחרת" וכנחותה". עלול גם להשתמע ממנה שגזענות "בתוך עמנו" אינה מקובלת, ואילו נגד אחרים היא לגיטימית. המאבק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה צריך להיות חלק מתוכנית כוללת של מאבק בגזענות בישראל. הוא דורש שינוי תפיסתי עמוק, ונקודת מוצא שרואה בכל אישה ואיש באשר הם שווי זכויות.

 

ביטול השר"פ באשדוד וצמצומו בירושלים

לפני ארבע שנים עתרו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה נגד הכוונה לאפשר לאסותא להפעיל שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בבית החולים החדש המוקם באשדוד. העתירה נדחתה מסיבה טכנית, אבל השנה הסתבר שהמאבק המתמשך של ארגונים, פעילים ופעילות, מומחים ומומחיות ואנשי תקשורת לאורך השנים נשא פירות, כאשר משרד הבריאות ומשרד האוצר חתמו על הסכם עם אסותא לפיו לא יופעל שר"פ בבית החולים והחברה תפוצה. כחודשיים לפני כן הודיעו בתי החולים הדסה ושערי צדק כי יבטלו את השר"פ בשעות הבוקר.

הפעילות המתמשכת לאורך השנים יצרה כדור שלג כנגד השר"פ, שהתעצם עם ועדת גרמן ומסקנותיה, והחדירה לשיח הציבורי את הטיעונים המוסריים, הכלכליים והמשפטיים נגד הפעלת רפואה פרטית המבוססת על הרפואה הציבורית, ויוצרת יתרון לבעלי אמצעים על חשבון הטיפול במעוטי אמצעים. צמצום השר"פ הוא צעד משמעותי לתיקון העיוות של אפליה בין חולים על בסיס יכולתם לשלם, אשר פוגע בזכות לנגישות שווה לבריאות ובזכות לכבוד. הפרטת שירותי הרפואה בישראל העמיקה את הפערים החברתיים ודירדרה את מערכת הבריאות הציבורית, ואנו תקווה כי צעד ראשון זה ילווה בצעדים הנדרשים הבאים להפרדה ברורה בין מערכת הבריאות הציבורית לזו הפרטית, ולחיזוק המערכת הציבורית והאמון בה.

 

תוכנית החומש לאוכלוסיה הערבית  

בדצמבר 2015 התקבלה החלטת ממשלה 922, הקובעת תוכנית חומש לשילוב כלכלי של המיעוט הערבי בישראל. מדובר בתוכנית מפורטת ורב-תחומית, הכוללת הקצאת תקציבים משמעותית בתחום הדיור, החינוך, הרווחה, התעשייה והתכנון, הבריאות ועוד. על רקע עשורים של אפליית המיעוט הערבי בתקצוב בכל תחומי החיים, החלטת הממשלה היא תקדימית וחשובה. תקדימי וחשוב הוא אף הדוח שעליו התבססה ההחלטה (ושהתפרסם רק לאחרונה), ושבו מודה המדינה לראשונה בפה מלא באפליה התקציבית של המיעוט הערבי בתחומים השונים.

אולם מעל התוכנית מרחפים סימני שאלה רבים. לא ברור עד כמה הממשלה באמת מחויבת ליישומה ומה מתוכה אכן יתוקצב ויימומש בסופו של דבר. הסכומים המוצעים אינם מספיקים כדי לשים קץ לאפליה, ואף לא ברור אם מדובר בהקצאה אמיתית של תקציבים נוספים או בתקציבים שיועדו לאוכלוסיה הערבית בכל מקרה. חלק מהבעיות הקשות ביותר, כגון מחסור בכיתות ובשעות לימוד, אינן מקבלות מענה בתוכנית. נוסף על כך, במקביל לתוכנית מקדמת הממשלה יוזמה להגברת האכיפה של דיני התכנון והבניה ביישובים הערביים,  וקושרת אותה, במפורש או במשתמע, להעברת תקציבים במסגרת תוכנית 922. התניה זו פוגעת בזכותם של האזרחים הערבים לשוויון ומתעלמת מהמחדלים התכנוניים של המדינה לאורך השנים, שתרמו להתפתחות הבנייה ללא היתר.

הציבור הערבי כבר למוד הבטחות שלא התממשו, ושבע ועדות ודוחות. אם הממשלה מתכוונת ברצינות לפתוח דף חדש ביחסיה עם האוכלוסיה הערבית, יש לגבות את המילים במעשים ולהטמיע את סעיפי התקציב הרלוונטיים לתוכנית החומש בחוק תקציב המדינה, ללא תנאים. נוסף על כך, יש עוד צעדים רבים שעל המדינה לנקוט כדי להביא לשוויון אמיתי ומלא של המיעוט הערבי, ובהם השקעת תקציבים במערכת החינוך, פתרון מצוקת הדיור ביישובים הערביים והפסקת מדיניות התכנון המפלה והפוגענית כלפי הערבים-הבדווים בנגב.

 

קצבאות הקיום

בשנה החולפת הועלו בסכומים משתנים כמה מקצבאות הקיום: לקראת סוף 2015 הוגדל מעט סכום קצבאות הילדים, ונקבע כי בכל חודש תעביר המדינה 50 ש"ח לטובת חסכון ייעודי עד להגיעם של הילד או הילדה לגיל 18. כמו כן הוגדלו קצבאות השלמת הבטחת הכנסה למי שהגיעו לגיל הפרישה ומקבלים קצבת זקנה, שארים או תלויים. בהמשך השנה התבשרנו על הגדלת גמלת הסיעוד במאות שקלים לחודש (למי שמקבלים אותה בכסף ולא בשירותים).

העלאת שיעורי הקצבאות היא צעד חיובי ומבורך, בעיקר על רקע נתוני העוני הגבוהים בישראל בכלל, ובקרב ילדים וזקנים בפרט. אולם לפחות לעניין קצבאות הקיום, השינויים נעשים באופן שרירותי, ללא בחינה של התאמת גובה הקצבאות לסכום הנדרש על מנת להתקיים בכבוד. התוצאה היא שסכומי הקצבאות עדיין נמוכים, ולא מאפשרים את הזכות לקיום בכבוד למקבלי הקצבאות. על מדינת ישראל לקבוע בסיועם של מומחים סל צרכים או מדד אחר לקיום בכבוד, ולגזור ממנו את סכומי הקצבאות ואת מנגנון העדכון שלהן. כך אפשר יהיה להבטיח שהשינויים בגובה הקצבאות לא ייעשו באופן שרירותי ולפי צרכים פוליטיים, ושמנגנון הקצבאות יהווה רשת בטחון אמיתית שתבטיח קיום בכבוד.

 

תקדימים בתחום המאבק באפליה ובגזענות

הגזענות והאפליה בישראל אינן תופעות חדשות. הקריאות במגרשי הכדורגל, "ייבוש" בליינים ממוצא וצבע "בלתי רצויים" בכניסה למועדונים, הפרדה בבריכה, בקאנטרי קלאב ובחדר היולדות, אפליה בקבלה לעבודה ועוד ועוד. האפליה פוגעת בערבים/ות, ביוצאי/ות אתיופיה, במזרחים/ות, בחרדים/ות, בנשים, בלהט"בים ובאנשים ונשים עם מוגבלויות. פעמים רבות היא לובשת צורות מתוחכמות ומוסוות, וקשה להוכיחה ולהיאבק בה.

פעמים רבות מי שנפגע או נפגעת מאפליה ומגזענות מוצאים את עצמם לבד במערכה. השנה נרשמו כמה תקדימים, שמצביעים אולי על שינוי כיוון ועל כוונה של הרשויות לקחת אחריות על המאבק באפליה ובגזענות ולהיאבק בהן באופן אקטיבי יותר. כך, המשטרה פשטה על מועדונים ומקומות בילוי שנחשדו ב"סלקציה" שיטתית של מבלים ועיכבה לחקירה 25 חשודים; המשטרה פעלה נגד אוהדי כדורגל אלימים וגזענים המשתייכים לארגון "לה פמיליה"; בית המשפט גזר בפעם הראשונה עונש מאסר בפועל על אוהד כדורגל שקרא קריאות גזעניות לעבר שחקן ערבי; ורשות מקרקעי ישראל הטילה לראשונה קנס על חברת בנייה שפרסמה סרטון שהציג מזרחים באופן פוגעני ונלעג. צעדים כאלה משדרים מסר חשוב ביותר, לפיו אפליה וגזענות אינם עניינו הפרטי של מי שנפגע מהן אלא עניינה של המדינה, ושאיסור אפליה הוא ערך חברתי מוגן שתפקידה לשמור עליו.

 

חמישה דברים רעים

 

גל האלימות

אי אפשר לסכם את שנת תשע"ו בלי להתייחס לגל האלימות שהחל בדיוק בראשיתה, המכונה "אינתיפאדת היחידים". זהו אינו הגל הראשון, ולצערנו יתכן מאד שגם אינו האחרון. המציאות המתמשכת של כיבוש ודיכוי, סכסוך ארוך שנים בעוצמות שונות, והרבה הסתה משני הכיוונים הופכים את אירועי האלימות מסוג זה לשגרת חיים. עצימות האלימות אומנם השתנתה במהלך השנה והיו תקופות סוערות יותר ופחות, אך לכל אורכה התרחשו בישראל ובגדה המערבית אירועי אלימות קשים שגבו עשרות קורבנות ופצעו מאות. אירועים אלה פגעו בזכות הבסיסית לחיים ולביטחון אישי, זרעו פחד בקרב הציבור וערערו את שגרת החיים, והותירו משפחות אבלות וקהילות שבורות לב.

בתקופה קשה זו התאפיינה מדיניות הרשויות לעתים קרובות, הן בהצהרות והן במעשים, בנטייה לבחור באמצעים קיצוניים, בפגיעה לא נדרשת בזכויות ובחירויות, ובשימוש יתר בכוח. כך למשל, הגורמים הבכירים ביותר בממשלה קראו לציבור לשאת נשק ולירות על מנת להרוג במקרים של אירועי אלימות, ובכך למעשה נתנו על דעת עצמם היתר כללי להפר את הוראות הפתיחה באש. התוצאה היתה שבמקרים רבים נורו למוות חשודים בשעה שלא היוו סכנה. כמו כן, הופעלו מגבלות תנועה נרחבות וממושכות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שגרמו לפגיעה קשה ולא מוצדקת בחופש התנועה; בכנסת עבר חוק חדש שמאפשר להטיל עונש מאסר על קטינים בגילאי 14-12; ונעשה שימוש נרחב במעצרים מינהליים ובצווי הרחקה והגבלה מינהליים כלפי פלסטינים וישראלים, בהליך המונע מחשודים את הזכות הבסיסית ביותר – לדעת במה הם מואשמים, כדי שיוכלו להתגונן מפני ההאשמה.

 

צמצום המרחב הדמוקרטי

התקשינו מאוד לבחור את היוזמה שערערה הכי הרבה את כללי המשחק של הדמוקרטיה בישראל בשנה האחרונה. אולי פסילת ספרים, ואולי "חוק הנאמנות" וטופס ההצהרה של שרת התרבות? אולי "חוק העמותות", שביקש לסמן באות קין עמותות שהאג'נדה שלהן שונה מזו של הרוב הפוליטי? אולי "חוק ההדחה", שיאפשר לחברות ולחברי הכנסת להדיח את חבריהם מסיבות פוליטיות, ויפגע במיוחד בציבור הערבי? אולי קמפיין "השתולים", או ההתקפות על "שוברים שתיקה"?

מה שבטוח, המגמה שאפיינה את השנים האחרונות המשיכה ביתר שאת גם השנה והגיעה לשיאים חדשים. הרוב הפוליטי המשיך לפגוע בזכויות יסוד, תוך שהוא מאתגר ואף דוחף עד הקצה את הכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה, כמו כיבוד הרשויות השונות או מאבק בעריצות הרוב. חברות וחברי הכנסת קידמו הצעות חוק רבות שנועדו להשתיק דעות וביקורת ציבורית, לעשות דה-לגיטימציה ליריבים פוליטיים, למיעוטים ולארגוני זכויות אדם, ולהצר את צעדיהם של מי שעמדותיהם או פעילותם לא מקובלות על הרוב הפוליטי. שרת התרבות ובכירים במשרד החינוך המשיכו ליזום החלטות הפוגעות בחופש הביטוי הפוליטי באמנות.

גם אם לא כל היוזמות וההצעות מקודמות בסופו של דבר, וגם אם חלקן עוברות בסופו של דבר בנוסח מרוכך, הנזק המצטבר שלהן גדול. השתקת הביקורת וההסתה נגד מוסדות, ארגונים וקבוצות אוכלוסייה משפיעה על הציבור ומלבה שנאה. המותקפים הופכים לאויבים, מוקעים ונרמסים. השינוי בשיח והשינויים בחקיקה הצטברו השנה לכדי פגיעות משמעותיות בזכויות אזרחיות ופוליטיות של מיעוטים, והסבו נזק כבד למיעוט הערבי, לבית המשפט העליון, לפרקליטות המדינה, לארגוני זכויות אדם, לתקשורת, לאקדמיה, לאמנים וליוצרים. הם אף גרמו להרתעה, לשיתוק ולצנזורה עצמית ("אפקט מצנן") בחברה בישראל, כך שבמקום שנהיה חברה ששואפת לתקן את הבעיות והקלקולים, אנו הופכים לחברה שבה קשה יותר ויותר לדבר עליהם בפתיחות.

 

שיא במחירי הדיור

אז מה היה לנו שם? ו"דלים, ותמ"לים, מחיר מטרה ומחיר למשתכן. הרבה יוזמות, דיונים ותוכניות שמטרתם להוזיל את מחירי הדיור בישראל לרמה סבירה ולהפוך את רכישת הדירה לדבר שכל משפחה יכולה להרשות לעצמה. והתוצאה? גם בשנה החולפת נשברו שיאים חדשים במחירי הדיור, וחלום הדירה הפך רחוק מתמיד עבור רבים. גם הצעת החוק לשכירות הוגנת, שיכולה הייתה לסייע למי שאין ביכולתם לרכוש דירה לשכור דירה במחיר שפוי לטווח ארוך, מקודמת בנוסח מקוצץ ומסורס, שאינו מספק הגנות מספיקות לשוכרות ולשוכרים.

הפתרון למשבר הדיור אינו רק בהאצת הליכי התכנון ובהגדלת ההיצע, וודאי לא רק בהגדלת ההיצע של דירות גדולות ויקרות. ישנם אמצעים רבים שהמדינה יכולה לנקוט כדי להצליח למלא את חובתה להבטיח דיור בר השגה לכל אדם: להטמיע שיקולים חברתיים בהליכי התכנון, לחתור לתמהיל חברתי ולמגוון של דירות בטווח רחב של גדלים ומחירים בכל שכונה, להקצות אחוז מסוים מהדירות הנבנות בכל פרויקט לצורך "דיור בר השגה" מסובסד, לעודד בניית דיור להשכרה ארוכת טווח, ועוד.

 

עלייה בהריסות בתים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית

הרבה דברים רעים קרו לזכויות האדם בשטחים גם השנה, בה התחילה שנת היובל לכיבוש. מחסור במים, עלייה במספר המעצרים המינהליים, הגבלות תנועה ועוד. אולם בלטה במיוחד העלייה החדה בהריסות בתים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, על פי נתוני "בצלם", מספר מבני המגורים שנהרס ב-2016 הוא הגבוה ביותר מאז 2006, אז החל הארגון לאסוף נתונים בנושא.

הריסות בתים אלה, בעילה של "בנייה ללא רישיון", הן רק חלק ממדיניות תכנונית כוללת שבה נוקטת מדינת ישראל כלפי הפלסטינים החיים בשטח C, המצוי בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. מדיניות זו מתבטאת, בין היתר, במניעת תכנונם הפיסי של כפרים פלסטיניים. ללא תוכניות מתאר מסודרות, אין אפשרות להוציא היתרי בנייה כחוק. הדבר גורם בלית ברירה לבנייה ללא היתר – וזו מובילה להריסת הבתים. מדיניות התכנון הישראלית בשטחים הפלסטינים שבשליטתה הבלעדית כוללת גם הכרזה על שטחים כ"אדמות מדינה"; סגירת שטחים על ידי הגדרתם כשטחי אש או כשמורות טבע; מניעת חיבור של כפרים לרשת המים, הריסת בורות מים והחרמת עוקבי מים; ועוד. פרקטיקות אלה חוסמות את אפשרויות הבנייה והפיתוח של הכפרים הפלסטינים, מקשות מאוד את חיי התושבים ודוחקות את רגליהם מהאזור. את המדיניות התכנונית הפוגענית מדגים היטב סיפורו של הכפר סוסיא, שתושביו מתמודדים עם סכנת גירוש מתמשכת, ושגם בו נהרסו מבני מגורים בחודשים האחרונים.

 

היחס לקהילת הלהט"ב

עצוב היה לגלות השנה, שגם לאחר הרצח האכזרי של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה, ההסתה נגד קהילת הלהט"ב עדיין נמשכת. לקראת מצעד הגאווה בירושלים, במיוחד, רבו הקולות המבקשים לשלול מהומואים, מלסביות, מטרנסג'נדים ומביסקסואלים את הזכות לחיות את חייהם ולאהוב. לצד התבטאויות פוגעניות של רבנים, התרבו השנה גם הדיווחים על אירועי אלימות, פגיעה והשפלה כלפי להט"בים במרחב הציבורי. גם בג"ץ אכזב, ובחר לא להגן על חופש הביטוי של הקהילה ועל זכותם של להט"בים לשוויון ולכבוד, ולדחות את העתירה בעניין מצעד הגאווה בבאר שבע.

אפשר לשאוב תקווה מהגינויים של נבחרי ציבור להתבטאויות הפוגעניות נגד הקהילה, ובעיקר מ-25,000 אישה ואיש שהגיעו למצעד הגאווה בירושלים, הגדול ביותר שנערך בעיר אי פעם, ובהם רבות ורבים שאינם משתייכים לקהילה והגיעו להביע הזדהות ותמיכה. אולם השנה נוכחנו שוב שבניגוד למה שנדמה לפעמים, עדיין ארוכה הדרך לשוויון מלא ולכבוד ללהט"בים בישראל.