לבטל את המעצר שנועד לכפות על מבקשי מקלט לצאת למדינה שלישית - האגודה לזכויות האזרח בישראל

צילום: חגי אלעד

עת"מ 54836-04-15 האגוס נ' משרד הפנים; עת"מ 5126-07-15 צגטה נ' שר הפנים; בש"מ 5164/15 צגטה נ' מדינת ישראל; עע"מ 8101/15 צגטה נ' שר הפנים

עו"ד: ענת בן-דור ואלעד כהנא (הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב)

בסוף אפריל 2015 הגישו שני אזרחי אריתריאה ושישה ארגוני זכויות אדם (המוקד לפליטים ולמהגרים, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, קו לעובד, א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, ו-ARDC – המרכז לקידום פליטים אפריקאים) עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, באמצעות התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. העותרים דרשו לבטל את המדיניות המאפשרת לדרוש מאזרחי אריתריאה וסודן לעזוב את ישראל ל"מדינה שלישית", רואנדה או אוגנדה, תחת הסדר שפרטיו חסויים, ולכלוא אותם ללא מגבלת זמן אם יסרבו. בעת הגשת העתירה עמדת המדינה היתה שהדרישה האמורה תופנה למוחזקים ב"חולות" שאין בעניינם בקשת מקלט תלויה ועומדת, בכפוף לשימוע.

כשבועיים לאחר הגשתה מחק בית המשפט את העתירה בקבעו שהיא מוקדמת, לאחר שהמדינה הודיעה שתקיים שימוע נוסף לפני שתכלא את מבקשי המקלט. בעקבות הערות בית המשפט הודיעה המדינה עוד, שלאחר שתתקבל החלטה על העברה למשמורת של מי שיסרב לצאת לאוגנדה או לרואנדה, היא תושהה למשך שלושה ימי עבודה, על מנת לאפשר למבקש המקלט לנקוט הליכים נגדה. בית המשפט חיווה דעתו בפסק הדין, כי ראוי להעניק שבועיים לצורך כך.

בתחילת יולי 2015 חזרו הארגונים ועתרו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לאחר שנציגי משרד הפנים הודיעו למספר שוהים ב"חולות" שתוך 14 יום יועברו למשמורת ב"סהרונים" בגין סירובם לעזוב לרואנדה. במסגרת ההתדיינות הוגשה לבית המשפט העליון עתירה לגילוי ראיה נגד החיסיון שהוטל על ההסדר, אולם זו נדחתה. יחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים, שביקשה למנוע עד להכרעה בעתירה את כליאתם ב"סהרונים" של מי שיסרבו לעזוב את הארץ למדינה שלישית. בית המשפט דחה את הבקשה, אולם בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ונתן צו ביניים.

בעתירה הוצגו הבטחות המדינה, לפיהן עם הגעתם של מבקשי המקלט ל"מדינה השלישית" תהיה להם אפשרות לשהות בה ולקבל את כל הדרוש לחייהם שם. מטעם המדינה נטען, שההסכם מקוים בפועל בכל הנוגע למי שיצאו עד כה למדינות השלישיות במסגרת תכנית ה"עזיבה מרצון" של רשות האוכלוסין וההגירה. לראשונה הוצג מידע כללי על מנגנוני הפיקוח שהמדינה החלה להפעיל בעקבות העתירה ביחס למצב המגיעים לרואנדה. לעומת זאת, העותרים הציגו את העדויות והמידע שנצבר עד כה אצלם, המעידים על הפער הבלתי נתפס בין ההבטחות לבין המצב בפועל, ולפיהם לא מתאפשר למי שמגיעים לרואנדה להישאר בה והם נדרשים לעזוב אותה באופן לא חוקי. בנסיבות אלה, הוסבר בעתירה, סירובם של מבקשי המקלט ב"חולות" לעזוב הוא מוצדק ועל פי דין, ועל כן לא ניתן לדרוש מהם "לשתף פעולה" עם דרישה זו, ואז לכלוא אותם במשמורת בגין "אי שיתוף פעולה".

הארגונים העותרים הדגישו גם שההסדר בין ישראל לבין מדינות היעד חסוי ומעולם לא פורסם, לא ברור מה ההגנות שהוא מבטיח, מה המעמד שיינתן מכוחו ומהו אופק השהות, ולא ידוע על שום מגנון פיקוח. בבחינה של הסדרים דומים במדינות אחרות לא נמצאה מקבילה לשיטה הישראלית שמסתירה את מדינת היעד, מסתירה את ההסכם ואת פרטיו ודורשת מן האדם שגורלו אמור להיחתם על-פי ההסכם לסמוך בעיניים עצומות על הסכם שאינו יודע את תנאיו. מהנתונים שנמסרו במסגרת ההליך מפי המדינה עולה, שכמעט כל המידע שהתקבל אצל המדינה אודות מי שיצאו לרואנדה במסגרת תכנית ה"עזיבה מרצון" ניתן לה מפי נציגי רואנדה, ושלרשויות ישראל אין מושג כמה אנשים שוהים ברואנדה בהיתר. נציגי המדינה שוחחו בטלפון עם מספר קטן מאד של אנשים (47 נכון לאוקטובר 2016) שהיו לכאורה ברואנדה במועד השיחה, בלי להתרשם ממצבם באמת. המדינה הודתה שהרשויות לא הצליחו להשיג את יתר היוצאים ולא ידוע להן מה עלה בגורלם.

במסגרת העתירה קיים בית המשפט שני דיונים חסויים, שלעותרים ובאי כוחם לא הותר לנכוח בהם, ובהם הציגה המדינה במעמד צד אחד חומר התומך לכאורה בטענותיה. בנובמבר 2015 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע את העתירה בקבעו שהתרשם שמי שעזבו למדינה שלישית עשו זאת מבחירה שלהם, ו"ניתן להניח" שהוצע למי שהגיעו למדינה השלישית להישאר בה.

הארגונים העותרים הגישו ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור הוגשה בקשה לצו ביניים, שלפיו המערערים לא יועברו למשמורת עד להכרעה בערעור. בדצמבר 2015 הגישה המדינה את תגובתה לבקשה לצו ביניים, בה התנגדה למתן הצו. ביום 30.12.2015 קיבל בית המשפט העליון את הבקשה לצו ביניים, וקבע כי בשים לב לפגיעה הגלומה בהעברה למשמורת, המערערים לא יועברו למשמורת עד להכרעה בערעור.

במסגרת הערעור הגישו הצדדים סיכומים, והמערערים הגישו ראיות נוספות המחזקות את טענותיהם לגבי המצב ברואנדה. בית המשפט העליון קיים שני דיונים גלויים ושני דיונים חסויים (דיונים במעמד צד אחד שהארגונים המערערים ובאי כוחם לא השתתפו בהם) בערעור, בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בתום הדיונים נדרשה המדינה להשיב לשאלות שהוצגו לה בידי השופטים (לרבות מפי המערערים) בדיונים החסויים, ועל כך הוגשו הודעות עדכון חסויות, וגרסאות מצונזרות שלהן הועברו לידי המערערים. במהלך הדיונים הגלויים נשאלו נציגי המדינה מדוע לא יהודק מנגנון הפיקוח על המתרחש במדינה השלישית באמצעות משלוח נציג ישראלי והקמת נציגות קבועה במקום, על מנת לוודא שההסכם מקוים. תשובות המדינה לשאלות אלו נותרו חסויות.

כתבי הטענות האחרונים הוגשו בחודש פברואר 2017, ביחס לתחולת המדיניות על מבקשי מקלט אריתראים, נוכח פסקי דין של ערכאות נמוכות יותר בעניין מעמדם כפליטים.

ב-28.8.2017 ניתן פסק הדין בערעור. בית המשפט החליט כי אין מניעה עקרונית להרחיק מבקשי מקלט למדינה השלישית. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמדינה השלישית אינה בטוחה, כי התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הרחקה, וכי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית. לצד זאת קבע בית המשפט שלא ניתן לעצור מבקש מקלט רק בשל כך שהוא אינו מסכים להרחקתו. כיוון שהמדינה הצהירה שההסכם עם המדינה השלישית קובע שלא יגורש אדם ללא הסכמתו, פסק הדין מונע הלכה למעשה הרחקה בכפייה של מבקשי מקלט.

פניית העותרים לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה ותשובת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אפריל 2015 (לפני הגשת העתירה)

עת"מ 54836-04-15

העתירה, אפריל 2015

תגובת המדינה לבקשה לצו ביניים, מאי 2015

פרוטוקול ופסק דין, 14.5.2015

עת"מ 5126-07-15

העתירה, יולי 2015

בקשה לצו ביניים, יולי 2015

תגובת המדינה לבקשה לצו ביניים, יולי 2015

בקשה לצירוף נספחים לעתירה, יולי 2015

פרוטוקול, 15.7.2015 + תעודת חיסיון (התעודה הוצגה במהלך הדיון על ידי המדינה לראשונה, בעקבות דרישתנו)

החלטה בעניין צו הביניים, 17.7.2015