צילום: חגי אלעד בעתירה דורשים שישה ארגונים לבטל את הסדר הגירוש בכפייה ולהימנע מכליאת מבקשי מקלט המסרבים לגירושם ל"מדינה שלישית"
שישה ארגוני זכויות אדם הגישו היום (30.4.2015) עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקריאה לביטול המדיניות החדשה המאפשרת גירוש בכפייה למדינות שלישיות. הארגונים העותרים הם המוקד לפליטים ולמהגרים, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, קו לעובד, א.ס.ף –ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, ו-ARDC – המרכז לקידום פליטים אפריקאים. העתירה הוגשה באמצעות התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
עורכי הדין, ענת בן דור ואלעד כהנא מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, דורשים בעתירה לבטל את ההסדר ולהימנע מכליאתם של מבקשי מקלט אזרחי אריתריאה וסודן בשל סירובם להיות מגורשים ל"מדינה שלישית", וזאת נוכח הפסול בגירוש. לצד העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים המבקש להקפיא את המצב הקיים ולמנוע כליאתם של אלו שיסרבו לעזוב בכלא "סהרונים" עד להכרעה בעתירה.
היות והמדיניות חלה כעת רק על מי שלא הגיש בקשת מקלט או שבקשתו נדחתה, עורכי הדין עומדים בעתירה על בעייתיות מערכת המקלט, כאשר עצם האפשרות להגיש בקשות מקלט פרטניות החלה רק לפני כשנתיים ללא כל הכרזה רשמית המיידעת את מבקשי המקלט על כך. עוד מוזכר כי משרד הפנים הכיר רק בארבעה אזרחי אריתראה כפליטים, שיעור הכרה הנמוך מ-0.4%, ואף לא באזרח סודן אחד. עוד מודגש כי עדיין מדובר במי שזכאים להגנות אחרות מכוח הדין הבינלאומי.
בעתירה מוצגות הבטחות המדינה, לפיהן עם הגעתם של מבקשי המקלט למדינה השלישית תהיה להם אפשרות לשהות בה ולקבל את כל הדרוש לחייהם שם – ולעומת זאת את העדויות המוכיחות פער בלתי נתפס בין ההבטחות לבין המצב בפועל, המציב את מבקשי המקלט העוזבים בסכנה. מעבר לעדויות שהתפרסמו בדוח האחרון בנושא עזיבה "מרצון", המגובות במידע הקיים אצל נציבות האו"ם, בעתירה מתוארים ממצאים חדשים. בין היתר מתואר סיפורו של טספיי, מבקש מקלט אריתראי שעזב את ישראל במרץ 2015 לרואנדה. עם הגיעו נלקחו ממנו מסמכי המעבר והוא הושם במעצר בית. לאחר שגילה שאין כל אפשרות להשתקע בה, ניסה לחצות את הגבול לאוגנדה לאחר ששילם סכומי כסף גדולים למבריחים. הוא נעצר ונכלא באוגנדה. "התמונה המצטיירת ברורה", מסבירים עורכי הדין. "בניגוד להצהרות שר הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה על נכונותן של 'מדינות היעד' לקלוט מבקשי מקלט שנשלחים אליהן מישראל, המדינות שאליהן נשלחו אנשים עד כה אינן מוכנות לכך ובפועל אינן מהוות 'יעד' שבו יכולים מבקשי המקלט להישאר או לחיות בבטחה תוך קיום זכויותיהם הבסיסיות […] הגעתם אליה מהווה רק צעד אחד לתחילתו של מסע הרה-סכנות אל הבלתי נודע. כל אלה מלמדים כי קיים חשש ממשי כי המגורשים ייעצרו ושמא אף יגורשו למדינת מוצאם, דבר המהווה הפרה של עקרון ה-Non Refoulement , ואף ישראל עלולה להימצא אחראית בהפרתו".
עורכי הדין מציגים גם דוגמאות להסדרים דומים ממדינות אחרות ומציינים כי לא מצאו מקבילה לשיטה הישראלית שמסתירה את מדינת היעד, מסתירה את ההסכם ואת פרטיו ודורשת מן האדם שגורלו אמור להיחתם על-פי ההסכם לסמוך בעיניים עיוורות אחר הסכם שאינו יודע את תנאיו.
בעתירה נטען עוד כי אין לכלוא את מי שיסרב "לשתף פעולה" עם גירוש כאמור, ומוזכר כי בדיונים על שני תיקוניו הקודמים של החוק למניעת הסתננות, בג"ץ קבע פעמיים שאם לא ניתן לגרש אדם אזי לא ניתן לכולאו. "כפי שפורט לעיל בהרחבה, הרחקת מבקשי המקלט מסכנת חייהם, את חירותם וזכויות בסיסיות אחרות (ולכל הפחות, קיימת ודאות גבוהה כי קיימת סכנה לשלומם). מן הסיבות הללו הגירוש אינו חוקי. במצב דברים זה, סירובו של אדם להיות מגורש למקום בו צפויה לו סכנה אינו מהווה 'אי-שיתוף פעולה' אלא עמידה לגיטימית על זכויותיהם".
לנוכח זאת, נציגי הארגונים מסכמים כי החשש שהעברת מבקשי מקלט למדינה שלישית חושפת אותם לגירוש למדינת מוצאם מגובה בעדויות רבות, ועולה בקנה אחד עם המידע הקיים אצל נציבות האו"ם. נוסף על כך, עצם חשאיותן של ה"הבנות" יוצרת כר נרחב להפרתן, ללא קשר לתוכנן, וחשש כי לא יכובדו. לפיכך, לא ניתן לכפות על מבקשי המקלט גירוש למדינה שלישית ולא ניתן גם להחזיקם במעצר בגין "אי שיתוף פעולה" עם הגירוש.
