מרכז מידע למפגינ/ה בשטחים הכבושים
הפגנות מאפשרות לאזרחים להשמיע את דעתם ולהשפיע. זכות ההפגנה והמחאה מהווה חלק בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי והיא מעוגנת במשפט זכויות האדם הבינלאומי. בשטחים הכבושים הזכות להפגין ולמחות חשובה במיוחד, היות והפלסטינים תושבי השטחים כפופים לשליטתה של מדינת ישראל - ככוח הכובש, מבלי שתהיה להם כל נגישות למוקדי הכוח השלטוניים שלה. במצב זה, ההפגנה היא דרך
מרכזית בה הם יכולים להשמיע את קולם ולמחות נגד הפגיעה בזכויותיהם.
מחאה אזרחית, כשמה כן היא, הינה פעולה אזרחית ואינה מהווה פעולה מלחמתית – המשתתפים בה הם אזרחים ולא לוחמים ועל כוחות הצבא והמשטרה להתייחס אליהם ככאלה. פיזור ההפגנה ושימוש בכוח סביר כלפי מפגינים מותר אך ורק כשמדובר בהתקהלות לא חוקית. כלומר, לכוחות הצבא אין סמכות לפזר הפגנה
חוקית או לעצור את משתתפיה. הקושי הוא שכמעט כל ההפגנות בשטחים מוגדרות כ"בלתי חוקיות". אמנם לעיתים קרובות נוטים בכירים בצבא ושופטים בבתי משפט צבאיים להתעלם מהכלל הגורף המעוגן בצו 101 לטובת כלל יותר גמיש שמגדיר הפגנה לא אלימה כהפגנה חוקית, כאשר רק ביטויי אלימות מצד המפגינים נותנים סמכות לכוחות הצבא והמשטרה לפזר את ההפגנה. אולם בפועל, גם כלל זה מופר והפגנות לא אלימות רבות מפוזרות שוב ושוב ע"י כוחות הצבא והמשטרה.
כתוצאה מהחקיקה הצבאית הקיימת, כמעט כל עצרת והפגנה בשטחים נופלת תחת ההגדרה המקיפה של "התקהלות בלתי חוקיות". כוחות הצבא והמשטרה בדרך כלל מתייחסים להפגנות כאל הפרות סדר המסכנות את ביטחון האזור. לעתים ההפגנות מפוזרות עוד בטרם הספיקו להתחיל. רוב ההפגנות מפוזר תוך שימוש בכוח רב ובאמצעים שונים העומדים לרשות הצבא.
אחת העילות הנפוצות ביותר לפיזור הפגנות ואירועי מחאה בשטחים היא סגירת שטחים באמצעות הוצאת צו שטח צבאי סגור בהתאם לסעיף 318 לצו בדבר הוראות ביטחון. סגירת שטח מהווה הכרזה מטעם המפקד הצבאי כי שטח מסוים אסור לכניסה באופן כללי או ביחס לאוכלוסיה מסוימת אלא בהיתר מפורש. ההכרזה מחייבת את מי שנמצא בשטח לצאת ממנו, למעט אם מדובר בתושב של אותו שטח. הצו אינו חל על תושב השטח שהוכרז כשטח צבאי סגור!
תמונה הייתה מאז ומעולם שווה אלף מילים. אך ככל שטכנולוגיית הצילום מתפתחת והופכת זמינה יותר, ככל הרשתות החברתיות מתקדמות ואפליקציות השיתוף מתרבות, כך גדל המקום שתמונות וצילומים תופסים בחיינו. צילומי וידאו וסטילס הם מהאמצעים היעילים והפשוטים ביותר למימוש של הזכות לחופש הביטוי ולהנגשת מידע לציבור.
לעתים קרובות תיעוד ויזואלי עשוי לשמש גם בתור ראיה חשובה בבית משפט ולאשר או להפריך חשדות. במצבי סכסוך ועימות, בכוחה של מצלמה לא רק לתעד את האירועים, אלא גם לרסן את האלימות.
צילום בהפגנות בכלל ובהפגנות בשטחים בפרט משרת מספר מטרות: הוא מהווה כלי להפצת המסר של ההפגנה, אך גם משמש מעין תעודת ביטוח נגד אלימות שרירותית ואמצעים בלתי חוקיים שעלולים להיות מופעלים נגד המפגינים.
לכל אדם יש זכות לחופש תנועה, ועל הצבא לכבד זכות בסיסית זו. כל חסימה של דרך וכל מניעת תנועה בדרך גורמות לפגיעה בחופש התנועה. בנוסף, חסימות והפרעות בתנועה יכולות אף לפגוע בזכות לחופש ביטוי ומחאה ע"י הגבלת תנועתם של מפגינים ופעילים ומניעת השתתפותם באירועי מחאה.
הגבלות התנועה יכולות להיות מוצדקות אך ורק אם תכלית ביטחונית הכרחית מחייבת אותן.
כוחות הצבא והמשטרה מוסמכים לאסור תנועה בכביש או בדרך אך ורק על פי הוראה חוקית מפורשת, שניתנה על ידי הגורם המוסמך, שהינו מפקד צבאי (מח"ט, מפקד אוגדה או אלוף הפיקוד). ההוראה צריכה להיות מלווה בצו רשמי שאמור להיות זמני. על פי החוק הצבאי, ההוראה צריכה להינתן רק במקרה בו שיקולים הנוגעים לשמירת הסדר והביטחון מחייבים זאת.
מפגינים בשטחים נעצרים ומעוכבים לעתים קרובות. מעצרים ועיכובים מתבצעים, מטבעם, באופן מהיר, כך שלא קל להבין תוך כדי האירוע האם השוטרים או החיילים פועלים כחוק או לא.
דווקא במצבים, שבהם הגבלות חמורות מוטלות על חירותך, כאשר אתה חשוף למגוון פגיעות בזכויותיך, עליך להיות מצויד במידע מדויק בדבר הוראות החוק. כך,למשל, חשוב מאד להבין את ההבדל בין עיכוב לבין מעצר ולהקפיד על כך שבכל אחד מהמצבים האלה זכויותיך יישמרו במלואן: שהעיכוב או המעצר לא יארכו מעבר לזמן הקבוע בחוק, שלא יאזקו אותך תוך כדי עיכוב, שיאפשרו לך להיפגש עם עורך הדין שלך ללא דיחוי לאחר המעצר, ועוד.
כמו עיכוב ומעצר, גם חיפוש וחקירה הם מצבים הטומנים בחובם סכנות רבות להפרה של זכויות האדם הבסיסיות ביותר – החל מהזכות לפרטיות, עבור בזכות להליך הוגן וכלה בזכות לכבוד. יש לשרטט גבול ברור בין מצבים שבהם הפגיעה בזכויות נעשית בסמכות וכחוק – כחלק הכרחי מתהליך החיפוש או החקירה - לבין מצבים שבהם השוטרים או החיילים חורגים מסמכותם ומנצלים את כוחם באופן שרירותי – למשל, כאשר אינם מיידעים את הנחקר בדבר זכות השתיקה שעומדת לו בזמן חקירה או כאשר משתמשים בחיפוש כאמצעי הפעלת לחץ או הפחדה.
לכל אדם הזכות לחיים, לשלמות הגוף, לכבוד, לביטחון אישי ולקניין. המפקד הצבאי מחויב ככוח הכובש להקצות כוחות על-מנת להגן על חייהם, על גופם ועל רכושם של תושבי השטח הכבוש, ולמנוע תקיפות כנגדם ופגיעות בהם. על הצבא ועל המשטרה מוטלת החובה לחקור ולהעמיד לדין את המתנכלים.
חובות אלו מעוגנות במשפט הישראלי, בהוראות צה"ל ובפקודותיו, במשפט הבינלאומי ההומניטרי (אמנות האג וז'נבה הרביעית) ובאמנות זכויות האדם הבין-לאומיות.
למרות זאת, ולמרות שבפסיקת בג"ץ הודגשו החשיבות העצומה של אכיפת החוק בשטחים וחובותיהם של הצבא והמשטרה בעניין זה, לא ניתן על-ידם המענה הנדרש. רבות מתלונות הפלסטינים על פגיעות בגוף וברכוש אינן מטופלות כראוי. דווקא בשל כך יש חשיבות רבה בהגשת תלונות ובתיעוד האירועים. לצורך כך אפשר להיעזר בארגוני זכויות האדם.
לאחר כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 סיפחה ישראל את ירושלים המזרחית לשטחה. כתוצאה מהסיפוח, הוצאו לתושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית תעודות זהות ישראליות וניתן להם מעמד של תושבים במדינת ישראל. כתוצאה מהמצב הקיים, ובשונה משאר אזורי הגדה המערבית, הדין החל בירושלים המזרחית הוא הדין הישראלי, ולא החקיקה הצבאית, זאת על אף היותה שטח כבוש. למצב דברים זה
השלכות גם על החוקים וההסדרים החלים על הזכות לחופש ביטוי ומחאה בירושלים המזרחית ועל כל ההיבטים המשפטיים הקשורים במימוש הזכות.
בירושלים המזרחית, ובכל מקום אחר, הפגנות מאפשרות לתושבים להביע את דעותיהם, להשמיע את קולם ולהשפיע על קובעי המדיניות. הזכות להפגין הינה מזכויות היסוד אשר הוסדרו בדין הישראלי. חשוב שתושבי ירושלים המזרחית ייחשפו למידע המשפטי בדבר זכותם להפגין. מידע זה עשוי לסייע להם בהגנה על זכויותיהם ולמנוע הפרה של החוק מצד הרשויות.
- דף זה הוקם בתמיכה של האיחוד האירופאי.
- האחריות על התוכן של הדף היא של האגודה לזכויות האזרח בישראל והתוכן אינו משקף בשום צורה את עמדותיו של האיחוד האירופאי.
TechnoCraft