.

זכויות אדם הן זכויות המוקנות על בסיס כללי ואוניברסאלי ומבטאות תפיסה מוסרית שלפיה כל אדם באשר הוא אדם זכאי לזכויות יסוד. שמירה על זכויות האדם חשובה בעת שלום וחיונית עוד יותר בעתות מלחמה, משום שבעת כזאת משתנות נורמות ההתנהגות המוכרות ואת מקומן תופסים נורמות ומנהגים חדשים. במצבי משבר אלה ניטלת מהאוכלוסייה האזרחית השליטה על המתרחש סביבה והיא חשופה לסכנה של הפרת זכויותיה באופן שרירותי וקיצוני. משפט זכויות האדם הבינלאומי התגבש על בסיס הסכמים בינלאומיים ואמנות בינלאומיות,כשברקע מעשי האלימות הזוועתיים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה. ההסכם הבסיסי שמהווה אחת מאבני היסוד של משפט זכויות האדם הבינלאומי הוא ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, עליה הסכימו כל המדינות בעצרת האומות המאוחדות בשנת 1948, ושאושררה בישראל ב-10.12.1948. בהכרזה ישנה הכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפגעות. אף על פי שההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אינה מסמך בינלאומי מחייב, רוב מדינות העולם חתומות עליה, דבר שמוסיף לחשיבותה העקרונית והסמלית. בעקבות ההכרזה אומצו מספר אמנות מחייבות כמו האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966) וכן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) המעגנת זכויות יסוד רבות מהזכויות המנויות בהכרזה. ישראל חתמה על שתי האמנות הללו.

.

באמצע המאה התשע עשרה החלו להתעצב נורמות מחייבות של ניהול סכסוכים מזוינים, מלחמות ומצבי כיבוש בין מדינות ובין קבוצות של אנשים. הנורמות הפכו להסכמים בינלאומיים ואמנות בינלאומיות, שמרכיבים את "המשפט ההומניטארי הבינלאומי", וקובעים מה מותר ומה אסור לצדדים הלוחמים לעשות. הן מבטיחות הגנה לאזרחים שאינם לוקחים חלק בפעולות הלחימה, טיפול ראוי בפצועים ושבויי מלחמה וצמצום מרבי של הפגיעה בזכויות אדם במהלך הלחימה.

להלן האמנות המרכזיות שמרכיבות את המשפט ההומניטארי בינלאומי:

1. אמנה האג - (1907) בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה

2. ארבעת אמנות ג'נבה ונספחיהן (מצורפות בקובץ משמאל):

• אמנת ז'נבה הראשונה – (1864) עוסקת בפצועים בשדה הקרב וקובעת את הקמת הצלב האדום.
• אמנת ז'נבה השנייה – (1906) מחילה את עקרונות האמנה הראשונה גם ללוחמה ימית.
• אמנת ז'נבה השלישית – (1929) עוסקת בשבויי מלחמה.
• אמנת ז'נבה הרביעית – (1949) עוסקת באזרחים בזמן מלחמה.

אמנת ג'נבה הרביעית מתייחסת גם למצבם של אזרחים במדינה או בשטחים כבושים. סעיף 27 לאמנה מגדיר את המחויבות של המדינה הכובשת כלפי תושבי השטח הכבוש:

.

"מוגנים זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם, לזכויותיהם המשפחתיות, לאמונתם ולפולחנם, לנימוסיהם ולמנהגיהם. היחס אליהם יהא תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשה אלימות או איומי אלימות, ומפני עלבונות וסקרנות הרבים. נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, ובעיקר - מפני אונס וכפיית זנות, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן. בלא לפגוע בהוראות הנוגעות למצב בריאותם, גילם ומינם של מוגנים, יהא בעל הסכסוך נוהג בכל המוגנים שברשותו מתוך תשומת לב שווה, ללא כל הפלייה לרעה המבוססת, במיוחד, על נימוקי גזע, דת או השקפה מדינית. אולם בעלי הסכסוך רשאים לנקוט, לגבי מוגנים, אותם אמצעי פיקוח וביטחון שיהיו דרושים כתוצאה מהמלחמה".

.

אף על פי שמדינת ישראל חתמה ואשררה את האמנות המרכזיות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ובכללן אמנת ג'נבה הרביעית, , אין היא מכירה בתחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית בגדה המערבית וברצועת עזה. יחד עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה הצהיר (בתחילת שנות ה-70) שישראל מחויבת להוראות ההומניטאריות באמנת ג'נבה הרביעית. על פי עמדת האגודה לזכויות האזרח וארגוני זכויות אדם נוספים, בשטחים הכבושים יש לאמנות ג'נבה, ובעיקר לאמנה הרביעית, תוקף מחייב. זאת, בין השאר, משום שהן מהוות חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי, כלומר, מדובר בנורמות בעלות מעמד-על, המקובלות על-ידי הקהילה הבינלאומית והמחייבות את כלל המדינות, גם את אלה שאינן חתומות עליהן.

.

בכל העולם - מיוון ועד לונדון, מתוניסיה ועד מצרים, וגם בישראל – אנשים יוצאים לרחוב כדי למחות. חופש הביטוי וחופש ההפגנה הם זכויות אדם מוכרות במשפט הבינלאומי, כזכויות של כל אדם בכל מקום. חופש הביטוי מוכר כזכות-יסוד, והוא אחד מאבני הבוחן למידת הדמוקרטיות של המשטר. השמירה על חופש הביטוי והמחאה, ובייחוד במקרים הקשים והשנויים במחלוקת, היא אחד ממבחניו המרכזיים של כל שלטון בעולם. אין עוררין על כך שהפגנה עלולה להידרדר להפרות סדר ולאלימות – מה שכמובן איננו לגיטימי. אך כל עוד היא אינה כרוכה באלימות, וכל עוד הפגיעה בביטחון המדינה או שלום הציבור איננה קשה וממשית, הפגנה, מחאה או תהלוכה היא זכות ולא "איום ביטחוני".

זכות ההפגנה והמחאה היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחופש ביטוי ומעוגנת בסעיף 21 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות – (1966) עליה חתמה מדינת ישראל ב-19 בדצמבר 1966:

.

"תוכר הזכות להתכנסות שקטה. שום הגבלות לא יונחו בשימוש בזכות זו למעט אלו המוטלות בהתאם לחוק והדרושות בחברה דמוקרטית למען הביטחון הלאומי או בטחון הציבור, הסדר הציבורי (תקנת הציבור), שמירתם של בריאות הציבור או המוסר הציבורי, או שמירת זכויותיו וחירויותיו של הזולת."

.

לצערנו, המציאות רחוקה מהכללים הכתובים כפי שניתן לראות ב דו"ח בצלם על מצב זכות ההפגנה בשטחים מיולי 2010, ובפועל, אין אפשרות לממש את הזכות להפגין בשטחים הכבושים. מצב זה הוא תוצאה ישירה של הפגיעה בזכות לחופש ביטוי ומחאה הן ברמת החקיקה הצבאית הן ברמת הפרקטיקה הבלתי חוקית הנהוגה בשטח, כגון שימוש באמצעים לא חוקיים לפיזור הפגנות, שימוש בצווי סגירת שטח להגבלת קיומן, עיכוב ומעצר שרירותי של פעילים. בתי המשפט הצבאיים אף הם מתייחסים לפגיעה הקשה בזכות לחופש ביטוי ומחאה בסלחנות ובשוויון נפש.

באוגוסט 1967, חודשיים לאחר כיבוש הגדה המערבית, חתם אלוף פיקוד המרכז על צו 101 – "צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת" שהיה אמור להסדיר את עריכתם והתנהלותם של הפגנות ואירועי מחאה בשטחים הכבושים, עד היום הצו תקף בגדה המערבית. בנוסף אליו נחתם הצו בדבר הוראות ביטחון, שמקבץ הן את סדרי הדין והן את המשפט המהותי, ושמסדיר הליכים פליליים שמתנהלים נגד תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים. בפועל, צו 101 מהווה כלי מרכזי לדיכוי הגורף של הפגנות ואירועי מחאה בשטחים הכבושים. הצו מגביל פרסומים מכל סוג שהוא אשר "מכילים חומר שיש לו משמעות מדינית", ואוסר על הפצתם ללא אישור של כוחות הצבא והמשטרה. הפרסומים האסורים כוללים כל חומר מודפס, מצולם, מוקלט, מוסרט או בעל כל צורה אחרת לרבות עיתונים, כתבי עת, קבצים, מסמכים וסמלים לאומיים. בהתאם לצו, כל אספה של עשרה אנשים או יותר, במטרה לשמוע נאום או לדון על נושא מדיני, טעונה אישור של המפקד הצבאי. לשם השוואה: לפי החוק הישראלי, הפגנה אינה טעונה אישור אלא אם מתקיימים כל שלושת התנאים הבאים: משתתפים בהפגנה 50 איש או יותר, היא נערכת תחת כיפת השמיים והיא כוללת תהלוכה ו/או נאומים מדיניים. בפועל,  הצו יוצר מציאות, שבה כל התקהלות של פלסטינים בשטחים מוגדרת כהתקהלות בלתי חוקית, וחופש המחאה נשלל מהם הלכה למעשה. ועל סמך צו זה, מפזרים כוחות הצבא והמשטרה הפגנות לא-אלימות רבות לאורך השנים, תוך שימוש בכוח רב כלפי המפגינים. למרות שהצו מתנה את חוקיותן של הפגנות בקבלת היתרים מהצבא, הוא אינו קובע שום מנגנון  להגשת בקשות לרישוי הפגנות ע"י פלסטינים (מועד להגשת הבקשה, כתובת להגשה ומה הבקשה צריכה לכלול). לצד הבעיה הפרוצדוראלית ישנה גם בעיה מהותית: פלסטינים אינם מכירים בלגיטימיות של השלטון הישראלי בשטחים הכבושים ומוחים נגד מנגנון הכיבוש שנמשך כבר למעלה מ-45 שנים וגורם להפרות קשות של זכויות אדם בסיסיות שלהם על בסיס יומי. עצם המחאה שלהם היא כנגד היותם נתונים לשלטון צבאי, ולצווים המפרים את זכויותיהם כגון זה. לכן לא ייגשו לאותו מנגנון עצמו כדי לקבל רישיון להפגנה. בתי המשפט הצבאיים והפיקוד הצבאי נוהגים לעתים להתעלם מצו 101 ומגבילים או שוללים את הזכות להפגין בתואנות שונות כגון יידוי אבנים במהלך ההפגנה או הפרת צו שטח צבאי סגור. חוסר העקביות באכיפה יוצר מציאות עמומה ומסורבלת המקשה אף יותר על מימוש חופש המחאה בשטחים.

.

הפגנות רבות בשטחים נועדו כדי למחות נגד פגיעה בלתי חוקית ובלתי צודקת בזכויות אדם. בהקשר זה, מקבלת הזכות להפגין משנה חשיבות, כאשר הפגיעה בה בהכרח פוגעת בזכויות רבות אחרות, למענן נאבקים המפגינים, ובאוכלוסיות מוחלשות רחבות שזכויותיהן מופרות מדי יום ביומו. גם מדינת ישראל הכירה בכך כאשר הצטרפה להכרזה בדבר זכותם ואחריותם של יחידים, קבוצות וארגונים בחברה לקדם ולהגן על זכויות וחירויות יסוד שזכו להכרה בינלאומית (הכרזה בדבר מגני זכויות אדם):

.

"1. כל אדם זכאי לקדם ולחתור, בעצמו או בצוותא, למען הגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד ומימושן, ברמה הלאומית וברמה הבינלאומית.

...

12.1. כל אדם זכאי, בעצמו או בצוותא, להשתתף בפעילויות שוחרות שלום כנגד הפרות של זכויות אדם וחירויות יסוד.

...

12.3. בהקשר זה, כל אדם זכאי, בעצמו או בצוותא, לזכות להגנה אפקטיבית תחת החוק הלאומי, בעת שהוא מגיב כנגד או מביע את התנגדותו – תוך נקיטה באמצעים, פעילויות ופעולות שוחרות שלום – למעשי המדינה..."

.

לסיכום נשוב ונדגיש את חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי ומחאה כזכות בסיסית המגיעה לכל אדם באשר הוא, וככלי חשוב והכרחי לקידום והגנה על זכויות אדם בסיסיות רבות כגון הזכות לקורת גג, למים, לתנועה, לשלמות הגוף, לחופש פולחן, ולהגדרה עצמית. בנוסף, הזכות לחופש ביטוי ומחאה מקבלת משנה חשיבות בשטחים הכבושים, בהם ההפגנה היא דרך מרכזית בה התושבים הפלסטינים יכולים להשמיע את קולם ולמחות נגד הפגיעה בזכויותיהם.

כאן תמצאו את רשימת הכתובות אליהן ניתן לפנות במקרה של הפרות מצד חיילים או שוטרים.