התוכנית להקמת מתקן הכליאה הגדול בעולם – דרקונית ובלתי-מוסרית

ארגוני זכויות אדם: כליאתם של מבקשי מקלט וילדיהם עלולה לפגוע בבריאותם הנפשית והפיזית באופן בלתי-הפיך

חמישה ארגונים לזכויות אדם – האגודה לזכויות האזרח, מוקד סיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם, אמנסטי אינטרנשיונל ישראל וא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל – הגישו למועצה הארצית לתכנון ולבנייה את התנגדותם לתכנית לבניית מתקן כליאה לפליטים (תמ"א 46).

בהתנגדותם כותבים הארגונים: "עמדתנו היא כי התכנית להקים את מתקן הכליאה הגדול בתבל להחזקתם של מבקשי מקלט וילדיהם הינה תכנית דרקונית ובלתי מוסרית, שמתנערת מחובותיה הבין-לאומיות של מדינת ישראל וחותרת תחת עקרונות יסוד של המשפט הישראלי". הארגונים קוראים למועצה הארצית לתכנון ולבנייה לא לאשר את התכנית להקמת המתקן.

בניגוד להנחיות נציבות האו"ם לפליטים בעניין מעצר המציינות במפורש, כי אין לעצור מבקשי מקלט לשם הרתעת מבקשי מקלט עתידיים, אישרה הממשלה בנובמבר 2010 את הקמתו של מתקן כליאה לפליטים, מתוך כוונה שישמש אמצעי להרתעת מבקשי מקלט נוספים מלבוא לישראל. תכנונו והקמתו של המתקן מגובה בהליך לתיקון חקיקת החירום למניעת הסתננות, במטרה לאפשר את מעצרם של מבקשי המקלט לתקופה מינימלית של שלוש שנים, ובמקרים מסוימים אף לפרקי זמן בלתי מוגבלים.

רובם המכריע של מבקשי המקלט, אשר נכנסו לישראל מאז שנת 2005, הינם אזרחים או תושבים של אריתריאה וסודאן ונחשבים פליטים על פי אמנת האו"ם הפליטים. לפיכך, חל איסור על גירושם מישראל.

אף על פי שישראל נמנעת ככלל מלהחזיר את מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן לארצותיהם, היא גם נמנעת מביצוע הליכים לקביעת מעמדם לפי אמנת הפליטים (RSD) ובמקום זאת מוציאה רישיונות שהייה זמניים, המלווים בצווי גירוש ומעצר (מדיניות המכונה על ידי הרשויות "הגנה זמנית קבוצתית").

בהתנגדותם מציינים הארגונים, כי בעצם הימנעותה של המדינה מעריכת הליך מוסדר לבחינת בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה וסודאן, היא מאבדת מיכולתה לקבוע כי אין מדובר בפליטים, אלא במהגרי עבודה. זאת ועוד, מנתונים שפורסמו בדו"ח של נציבות האו"ם לפליטים עולה, כי בשנת 2009 הוכרו ברחבי העולם כפליטים 83.9% ממבקשי המקלט מאריתריאה ו-63.9% ממבקשי המקלט מסודאן. מספרים אלה אינם כוללים את הפליטים, שהוזמנו על ידי המדינות במסגרת פרויקטים של "יישוב מחדש", שדומים להם כלל אינם קיימים בישראל.

כעת מבקשת המדינה להקים את מתקן הכליאה הגדול ביותר למהגרים בעולם המערבי – גדול למעלה מפי שלושה ממתקן הכליאה הגדול ביותר למהגרים הקיים כיום, "מתקן מעצר ווילאסי" בריימונדויל שבטקסס, המכיל 3,086 מקומות כליאה. מתקן עצום שכזה, המנוהל כבית סוהר, יהפוך עד מהרה למחנה פליטים דכאני מן הגרועים בעולם.

הכוונה להקים את מתקן הכליאה מתוארת ע"י הארגונים כחסרת תקדים ובלתי-פרופורציונלית למצב בישראל. בהתנגדותם כותבים הארגונים, כי בכל "תסריט" אפשרי הרי שהמתקן נועד לכישלון. לטענת הארגונים, במקרה בו תכיר המדינה ברוב מבקשי המקלט כפליטים לאחר בדיקת בקשות המקלט – כפי שנוהגות מדינות המערב – יופרך הצורך בהקמת המתקן עקב שחרור הפליטים מהמעצר. גם אם ישראל תבדוק את בקשות המקלט של האריתראים והסודאנים, אך תדחה את רובן, בהתאם למדיניותה לדחות באופן גורף בקשות למקלט, לא ישיג המתקן את מטרתו. זאת משום שהוא יתמלא במהירות, עד שלא יהיה מנוס משחרור מהיר של הכלואים בו בכדי לפנות מקום לחדשים.

עוד כותבים הארגונים, כי אמנת הפליטים מטילה מגבלות על האפשרות להטיל סנקציות על פליט בשל עצם כניסתו למדינה שבה הוא מבקש מקלט, מתוך הבנה כי פליטים נאלצים לנוס על נפשם מתוך חשש ממשי לחייהם או לחירותם. הנחיות נציבות האו"ם לפליטים בעניין מעצר מציינות במפורש, כי אין לעצור מבקשי מקלט לשם הרתעת מבקשי מקלט עתידיים.

האיסור על כליאתם של מבקשי מקלט אינו נובע רק מטעמים מוסריים, אלא גם מתוך ההבנה כי מבקשי המקלט חוו טראומות קשות במדינות מוצאם ובדרך לישראל ולפיכך הם פגיעים במיוחד להשפעותיהם של גורמי דחק שליליים במדינות הקולטות, אשר מאיימים על בריאותם הנפשית. מתכנני המתקן הכירו בכך, שתפעולו ייעשה במצב של אי-ודאות, מה שיביא, לדברי הארגונים, להחמרה במצבם הנפשי של הפליטים ולסיכון אפשרות סבירה להחלמה וריפוי בעתיד.

מתקן הכליאה המתוכנן אמור לכלול גם ילדים וזאת בניגוד לאמנה בדבר זכויות הילד, עליה חתומה ישראל. האמנה קובעת, כי מעצר של ילדים אינו יכול להוות ברירת מחדל, אלא לעולם אמצעי אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר. אף שהמתכננים מצביעים על ההשפעות השליליות של כליאת ילדים, התכנית אינה מורה, כי ילדים לא ייכלאו במתקן. בהתנגדותם מציגים הארגונים מחקרים העומדים על ההשלכות ההרסניות שיש למעצר על ילדים.

בארגוני זכויות האדם הבהירו, כי הם שותפים לדעה ולפיה למדינת ישראל הזכות לשמור על גבולותיה, לקבוע כללים ביחס לכניסה אליה ולפקח על הבאים בשעריה. יחד עם זאת, כל אמצעי הננקט על ידי המדינה חייב להביא בחשבון את החובה המוסרית והמשפטית שלא לכלוא פליטים ומבקשי מקלט ולא להענישם.

עוד אמרו הארגונים, כי הם מקווים שממשלת ישראל תשכיל לפתח מדיניות שקופה, עקבית והוגנת, המעניקה לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל יחס אנושי ומכובד.

ההתנגדות

נספח – השפעת כליאה על בריאותם של מבקשי מקלט