רמי אדוט
שביתת הרופאים התנהלה מתחילתה תחת הכותרת "להציל את מערכת הבריאות הציבורית". לפי עיקרי ההסכם שפורסמו בשבועות האחרונים, השביתה תביא ככל הנראה לשיפור בשכר הרופאים, תיתן הטבות לרופאים בפריפריה ואולי גם תביא להגדלת מספרם בבתי חולים בפריפריה.
אבל האם אפשר באותה הנשימה גם לומר שהשביתה וההסכם שהתגבש יצילו את מערכת הבריאות הציבורית כפי שהתיימרו ראשי ההסתדרות הרפואית לטעון? כנראה שלא. כולנו יודעים שהמתמחים וארגוני הרופאים האלטרנטיביים מתנגדים נחרצות להסכם – כנראה בצדק. אבל השאלה אינה עוד שאלה של רופאים, הרי שכר הרופאים ותנאיהם הם רק נדבך אחד במערכת הבריאות הציבורית. לציבור יש את הזכות להתערב ולשאול – מה נתן ההסכם לנו? האם שלטי הענק ומסעות הכומתה המתוקשרים לירושלים הועילו לציבור החולים והבריאים?
הישגי השביתה, אם אפשר לקרוא להם הישגים מספקים, אולי ישפרו במקצת את השירות שמקבל הציבור בבתי החולים, אבל הם בוודאי לא "יצילו את מערכת הבריאות הציבורית"; מערכת זו נמצאת תחת איום מתמיד בשל תהליכי הפרטה ארוכי טווח, שחיקת תקצוב ופערים הולכים וגדלים במצב הבריאות באוכלוסייה. צוות המומחים האלטרנטיבי של תנועת המחאה מדגיש זאת במסמך שפירסם ועומד כעת לדיון ציבורי.
מתחילת שביתת הרופאים ועד היום, אנו שרויים בערפול מכוון באשר למפרט הדרישות שהניחו הרופאים על שולחן המשא ומתן. מה מניע את הרופאים? הנהגתם שמה את מערכת הבריאות כולה וצמצום הפערים בתוכה בחזית, והנה כבר בתחילת השביתה הסתבר שאותה ההנהגה מפלרטטת עם הממשלה על האפשרות להחזיר את השר"פ (שירות רפואי פרטי) לבתי החולים הציבוריים.
השר"פ היא מלה נרדפת למציאות שבה חולה אחד במחלקה יזכה לטיפול מועדף ומשופר על פני חולה אחר, רק משום שיש בידו ממון או ביטוח יקר; זהו מתכון בדוק להעמקה משמעותית בפערים החברתיים בבריאות – מתכון שנאסר לשימוש על ידי בתי המשפט לאחר מאבק ציבורי ארוך. כך הם חשבו להציל את מערכת הבריאות הציבורית? רק לאחר לחץ ציבורי מסיבי של רופאים ופעילים חברתיים, הורידה הנהגת הרופאים את השר"פ מסדר היום של השביתה.
אל לנו לזהות רופאים עם בריאות, ולא את מאבק האיגוד המקצועי שלהם עם מערכת הבריאות. אנו סומכים על רופאינו ומודים להם, ככל שמדובר בגופנו. אך מערכת הבריאות שייכת לכולנו. צמצום פערי הבריאות בחברה, רפואה ציבורית ולא פרטית – אלה תלויים בראש ובראשונה בנו, בציבור, ולא ברופאים שלנו.
גם אם ההסכם שהושג עם הרופאים יצמצם במשהו את הפערים בשירותי בריאות – יהיה זה כאין וכאפס ביחס לפערים האדירים שכבר נפערו במצב הבריאות של תושבי ישראל. כאשר תוחלת החיים של תושבי באר שבע נמוכה בשש שנים מזו של תושבי רעננה, אין הדבר תלוי אך ורק באיכות הרופאים בבאר שבע ואפילו לא בכמות ובזמינות שלהם; כאשר יוצאי אתיופיה סובלים מסוכרת פי שלושה מהממוצע הישראלי וכאשר העוני שבו רבים מהם שרויים הוא סיבה ישירה להידרדרות במצבם, תוספת של רופאים מומחים אינה בהכרח הדבר הנחוץ ביותר.
צמצום הפערים והפסקת ההפרטות בבריאות הם בדיוק הדברים שלשמם יצאו המוני ישראל לרחובות ולאוהלים. צמצום אמיתי של פערים אלה ייתכן רק באמצעות הקמת מערך ממשלתי כולל שישלב פעילות של בריאות, חינוך ורווחה. כדי להגיע לשוויון אמיתי בבריאות יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות: על הממשלה לשנות את המימון לשירותי בריאות מפרטי לציבורי, לפעול למען מיסוי שוויוני יותר, להכניס שירותים חיוניים כמו טיפולי שיניים וטיפול סיעודי לסל התרופות, ולהתוות תוכנית לאומית רב-שנתית שתציב יעדים מדידים לצמצום הפערים ותפעל לממשם.
בשביל "להציל את מערכת הבריאות הציבורית" באמת, הממשלה תיאלץ להרחיב את היריעה הרבה מעבר לזעקת הרופאים.
הכותב הוא ראש תחום הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח וחבר במטה הציבורי לשוויון בבריאות
המאמר פורסם באתר TheMarker ב-21.9.11
