עיון בתיק רפואי

הבקשה עוסקת בזכותו של מי שאושפז בעברו בבית חולים פסיכיאטרי (באשפוז כפוי) לקבל לידיו את מלוא החומר הרפואי הנוגע לעניינו והמוחזק בידי בית החולים. הבקשה נדחתה, הוגש ערעור לבית המשפט העליון

ה"פ 506/01
בבית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו


המבקשת:

פלונית
ע"י ב"כ אילן יעקובוביץ, עו"ד ו/או יעקב יעקובוביץ, עו"ד ו/או אליהו ובר, עו"ד ו/או אברהם ובר, עו"ד מדרך פתח תקווה 23 תל ביב 66182 טל`: 5609895-03 פקס 5609886

– נ ג ד –


המשיב:

מדינת ישראל – משרד הבריאות – המרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל מרח` קק"ל 15 בת ים 59100
ע"י פרקליטות מחוז תל אביב רח` הנרייטה סולד 1 תל אביב 64924טל`: 6970281-03 פקס: 6970291


המרצת פתיחה

על פי ס` 18(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק זכויות החולה) וס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן – חוק טיפול בחולי נפש), מתבקש בזאת בית המשפט הנכבד ליתן צו עשה כנגד המשיב המורה לו למסור לאלתר, ישירות לידי המבקשת, את מלוא החומר הרפואי הנוגע למבקשת והקשור עם עניינה המצוי בידי המשיב או לחילופין ליתן צו עשה כנגד המשיב המורה לו לכנס את ועדת האתיקה לפי ס` 18(ג) לחוק הזכויות החולה ולהעביר את העניין להכרעתה


ואלו נימוקי הבקשה:


מבוא

1. בקשה זו מעוררת סוגיה עקרונית וחשובה, בדבר זכותו של מי שאושפז בעברו בבית חולים פסיכיאטרי (באשפוז כפוי) לקבל לידיו את מלוא החומר הרפואי הנוגע לעניינו והמוחזק בידי בית החולים.

2. ככלל, זכאי כל חולה לקבל לידיו את מלוא המידע הרפואי הנוגע לעניינו והמוחזק בידי מוסד רפואי או רופא כלשהו. כך, קובע ס` 18(א) לחוק זכויות החולה כי –

"מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו".

3. דא עקא, כי לכלל זה נקבע חריג, זאת בס` 18(ג) לחוק, הקובע לאמור:

"על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו".

4. בעניינו של חולה נפש אשר אושפז באשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי על פי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, חל לכאורה חוק זה, אשר אף בו התייחס המחוקק לזכות החולה לקבלת מידע רפואי, בס` 35(יא) הקובע לאמור:

"חולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו; המידע יימסר לו לפי שיקול דעתו של הרופא".

5. מקרה זה מעורר את שאלת היחס בין שני החוקים והוראותיהם הנזכרות לעיל. נשאלת השאלה מהו היקפה ומה מעמדה של זכותו של חולה נפש לקבל מידע רפואי אודותיו מאת המוסד הפסיכיאטרי בו היה מאושפז. כפי שיבואר להלן, המרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל (להלן – המשיב), בו אושפזה המבקשת בעבר, מיאן לבקשתה למסור לידיה את מלוא תיקה הרפואי. זאת הגם שאין בידי המשיב לקבוע, כי מסירת המידע לידי המבקשת, תגרום לה לנזק כלשהו או לסיכון כלשהו.

6. כאשר הופנתה תשומת ליבו של המשיב לכך כי סירובו אינו עומד בתנאי חוק זכויות החולה, השיב כי חוק זה אינו חל על חולה הנפש, וכי חוק טיפול בחולי נפש – אשר הוא החל – מקנה למוסד הרפואי שיקול דעת לסרב למסור מידע רפואי, שתחומו רחב מזה הקבוע בחוק זכויות החולה.

7. לטענת המשיב, מסירת המידע המבוקש לידי המבקשת, עלול לסכן אחר, קרי צד שלישי שאינו המבקשת עצמה.

8. מאידך גיסא, טוענת המבקשת, כי שני החוקים גם יחד חלים על עניינו של חולה נפש, כי אין סתירה בין האמור בחוקים השונים, וכי אין האחד מוציא את תחולתו של האחר. המבקשת טוענת, כי סירובו של המשיב למסור את המידע הינו בלתי חוקי ופוגע בזכות היסוד של המבקשת למידע על ענייניה הרפואיים. המבקשת טוענת כי גם סירוב למסירת מידע לחולה נפש חייב לעמוד בתנאים הקבועים בס` 18(ג) לחוק זכויות החולה, לרבות החובה החלה על המוסד הרפואי להפנות את השאלה לועדת האתיקה, מקום בו מסרב הוא למסירת המידע.


העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות האירועים

9. המבקשת היתה מאושפזת בעברה באשפוז פסיכיאטרי אצל המשיב. המבקשת שוחררה מאשפוזה זה ביום 15/1/98 (אושפזה ביום 22/12/97).

10. מאז שחרורה, לא היתה המבקשת בטיפול אצל המשיב, מי מרופאיו, בין אם במסגרת אשפוז ובין אם במסגרת טיפול במרפאות חוץ. בין המשיב לבין המבקשת לא נתקיים כל קשר טיפולי מאז שחרורה כאמור.

11. ביום 25/6/00, פנתה המבקשת למשיב בבקשה לקבל לידיה העתק מלא ושלם של תיקה הרפואי אצל המשיב, לרבות כל רשומה רפואית בעניינה, כל חומר שהוא הקשור אליה וכד` (להלן – החומר המבוקש). העתק הפניה מצ"ב כנספח א` לבקשה זו.

12. המשיב השיב למבקשת ביום 6/7/00, כי יאות למסור את החומר, אך זאת לרופא או לעו"ד מטעם המבקשת (העתק מכתב התשובה מצ"ב כנספח ב` לבקשה זו).

13. תשובה זו לא היתה מקובלת על המבקשת, באשר עמדה על זכותה לקבל את החומר המבוקש ישירות לידיה ולא באמצעות מתווך בדמותו של רופא או עו"ד. על כן פנתה שוב המבקשת למשיב במכתב מיום 3/10/00 (מצ"ב כנספח ג` לבקשה זו) ועמדה על דעתה כי על המשיב למסור את מלוא החומר המבוקש ישירות לידיה. במכתבה זה (הכולל אף טענות קשות כנגד עצם אשפוזה ותנאיו), הפנתה המבקשת את המשיב לתנאי היחידי הקבוע בחוק לסירוב למסירת חומר רפואי לחולה, והוא כי מסירת החומר עלולה לגרום לחולה לנזק.

14. בקשתה זו נענתה בסירוב מצד המשיב, אשר עמד על דעתו כי ימסור את החומר המבוקש באמצעות רופא או עו"ד בלבד (מצ"ב העתק מתשובת המשיב מיום 5/11/00 כנספח ד` לבקשה זו).

15. יצויין, כי מתגובות המשיב לא עולה כי המשיב הפנה את העניין לועדת אתיקה על פי חוק זכויות החולה. לטענת המבקשת, בשיחה טלפונית עם מזכירתו של מנהל המשיב, פרופ` אבנר אליצור, נאמר לה כי "זה סיפור, צריך לכנס אותם".

16. בעקבות סירוב המשיב, פנתה המבקשת לעזרתה וסיועה של האגודה לזכויות האזרח בישראל (להלן – האגודה). המבקשת ביקשה את התערבות האגודה למען תוכל לקבל לידיה את החומר המבוקש. בפנייתה לאגודה מיום 26/11/00, מציינת המבקשת גם כי לא ניתן לה כל נימוק לסירוב למסירת החומר המבוקש, וכי נאמר לה כי לא ניתן להסביר לה את הסירוב מאותם נימוקים שבעטים לא ניתן למסור לה את החומר… (מכתב המבקשת לאגודה מיום 26/11/00 מצ"ב כנספח ה` לבקשה זו).

17. האגודה פנתה למשיב בעניין הנדון, וביקשה כי החומר ימסר ישירות לידי המבקשת ולכל הפחות כי תכונס בנדון ועדת אתיקה לפי חוק זכויות החולה. בשיחה טלפונית שקיימה נציגת האגודה, גב` הדר נמיר, עם יו"ר ועדת האתיקה, עו"ד עפרה גולן, הובהר לאגודה כי לטענת יו"ר הועדה, אין הועדה יכולה להכריע בעניין (מצ"ב תרשומת שיחה בין נציגת האגודה לעו"ד גולן כנספח ו` לבקשה זו). יצויין, כי נסיונה של האגודה במקרים דומים מלמד, כי הצבת התנאי כי חומר רפואי בעניינו של חולה נפש יועבר לידיו באמצעות רופא או עו"ד מטעמו בלבד, הפך לנוהג ולשגרה אצל המוסדות הפסיכיאטריים, וכי החריג לכלל בדבר מסירת החומר לידי החולה, הפך לכלל עצמו. ברי כי בכך מנסה המוסד הפסיכיאטרי להסיר מעצמו אחריות ולגלגלה לפתחם של רופא או עו"ד.

18. על פניית האגודה השיב לאגודה פרופ` אליצור, מנהל המשיב, במכתבו מיום 12/12/00 (מצ"ב כנספח ז` לבקשה זו). בתשובתו זו עומד המשיב בסירובו. ממכתב זה עולים הדברים הבאים:

I. המשיב מאשר כי לא נתקיים כל קשר טיפולי בין המבקשת לבינו מאז שחרורה ביום 15/1/98, וכי אין בידי המשיב כל מידע עדכני בדבר מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של המבקשת.

II. המשיב טוען כי אינו יכול לדעת כיצד תגיב המבקשת לחומר במידה וימסר לידיה וכי אינו יכול לדעת מהן ההשלכות האפשריות של מסירת החומר כמבוקש. לכן, סבור המשיב כי במסגרת שיקול דעתו לפי ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש, זכאי הוא להתנות את מסירת החומר במסירתו באמצעות רופא או עו"ד.

III. המשיב טוען כי באשר חל על העניין חוק טיפול בחולי נפש, נדחית תחולתו של חוק זכויות החולה, וזה אינו חל בנסיבות העניין.

19. האגודה העבירה את העניין לטיפולו של הח"מ. אף בעקבות פנייתו של הח"מ למשיב, לא חל כל שינוי בעמדתו של המשיב והלה עומד בסירובו לבקשת המבקשת למסור את החומר המבוקש ישירות לידיה (מצ"ב פנייתו של הח"מ למשיב מיום 24/1/01 כנספח ח` לבקשה זו).

20. בתשובתו של פרופ` אליצור לח"מ מיום 30/1/01 (מצ"ב כנספח ט` לבקשה זו), חזר המשיב על סירובו, ואולם נתווסף נימוק חדש לסירוב. כך, נאמר במכתב כי –

"ההחלטה הייתה שלאור החשש לפגיעה אפשרית במטופלת או באחרים, לא ניתן להעביר…" (ההדגשה שלי – א.י.).

כלומר, בעוד שקודם לכן היתה עמדתו העקבית של המשיב כי לא ניתן למסור את החומר לידי המבקשת משום הנזק האפשרי שעלול להגרם לה עצמה ממסירתו לידיה, פתע פתאום נולד נימוק חדש, והוא כי מסירתו מסכנת גם אחרים. המבקשת טוענת כי עצם השינוי בטעמי מניעת החומר ממנה, אומר דרשני ומטיל ספק בכנות הטעמים עצמם.

21. במכתבו זה הציע המשיב כי החומר המבוקש ימסר ישירות לידי המבקשת, בתנאי ותבדק ע"י הפסיכיאטר המחוזי למחוז ת"א, ד"ר יעקב מרגולין, והלה יאשר כי מאז שחרורה מאשפוז חל שינוי לטובה במצבה, או לחילופין, כי המבקשת תמציא למשיב אישור רפואי של רופא מטפל נוכחי באשר למצבה.

22. במכתבו של הח"מ למשיב מיום 14/2/01 (מצ"ב כנספח י` לבקשה זו), דחתה המבקשת תנאים אלו מכל וכל, באשר עומדת היא על זכותה העקרונית לקבלת מלוא המידע לידיה, בהעדר אינדיקציה כלשהי להתקיימות התנאים הקבועים בחוק לסירוב למסירה ישירה שכזו.

23. מאחר ובשלב זה פנה המשיב ליועצת המשפטית למשרד הבריאות לקבלת הנחיותיה כיצד לנהוג בעניין הנדון, המתינה המבקשת עד לקבלת עמדת משרד הבריאות בטרם תפנה לבית משפט נכבד זה (העתק ממכתב המשיב למשרד הבריאות מיום 20/2/01 מצ"ב כנספח יא` לבקשה זו).

24. ואולם, משנתקבלה בידי הח"מ תשובתו ועמדתו של משרד הבריאות, המצדדת בעמדת המשיב, לא נותר למבקשת עוד כל מנוס אלא מלפנות לבית משפט נכבד זה בבקשה זו (מצ"ב מכתב לשכת היועצת המשפטית של משרד הבריאות לח"מ מיום 1/3/01 כנספח יב` לבקשה זו).


טענות המבקשת

25. המבקשת טוענת כי סירובו של המשיב למסור את החומר המבוקש ישירות לידי המבקשת, אינו חוקי, אינו כדין, באשר אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לסירוב שכזה. זאת ועוד, סירובו האמור של המשיב פוגע בזכות יסוד של המבקשת לקבלת מידע שלם ומלא אודותיה, אשר על כן זכאית המבקשת לצו כמבוקש בבקשה זו.

26. כאמור, טוענת המבקשת כי שתי הוראות חוק חלות על העניין, הן ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש והן ס` 18 לחוק זכויות החולה. המשיב טוען כי חל חוק טיפול בחולי נפש בלבד. למען הסר ספק ולמען הזהירות המשפטית, נבחן להלן את פרשנותו הראויה של ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש כשהוא לבדו, ולאחר מכן נדון ביחס בין שני החוקים.

27. הרישא לס` 35(יא) קובע את הכלל – זכותו של חולה הנפש למידע רפואי מלא. הסיפא לסעיף, מסייג את הרישא ומקנה לרופא שיקול דעת באשר למסירת המידע. נשאלת אם כן השאלה, מהו היקפו של שיקול דעת זה, מהם השיקולים שעל הרופא לשקול בבואו לדון בבקשת חולה לקבלת מידע, מהו המשקל הראוי שיש ליתן לכל שיקול ושיקול, ומהם הנימוקים שעל סמכם רשאי הרופא למאן למסור מידע.

28. בבואנו להדרש לשאלה פרשנית זו, מונחים אנו לאורם של מספר עקרונות:

I. יש לשקול את מהות הזכות למידע בכלל ולמידע רפואי בפרט ואת מעמדה כזכות יסוד הזוכה להגנה חוקתית.

II. יש ליתן לחוק פירוש הנגזר מתכליתו החקיקתית של החוק כולו ומתכליתה הספציפית של ההוראה הנדונה.

III. יש ליתן לחוק פירוש המביא להרמוניה בינו לבין דברי חקיקה אחרים.


29. הזכות למידע רפואי

I. הכלל הוא כי החולה זכאי למידע רפואי מלא. זכות החולה למידע היא זכות יסוד (ראה למשל בג"צ 708/88 דדון נ` המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, פ"ד מד(2)224, בג"צ 2754/94 לוי נ` שרת העבודה והרווחה ואח` פ"ד נ(4)353). זכות זו נובעת בין היתר מן התפיסה כי המידע הוא למעשה קניינו של החולה ומוחזק ע"י המוסד הרפואי בנאמנות, כמי שאמון על הטיפול הרפואי בחולה. על המוסד הרפואי אם כן לפעול כנאמן, ואין הוא רשאי לעשות במידע כבתוך שלו.

II. מתוך תפיסה זו עומדת אף זכותו של החולה לסודיות רפואית, אשר כנגדה מוטלת חובה על המוסד הרפואי להמנע מלגלות מידע רפואי בעניינו של החולה לאדם או גוף כלשהו, זולת אם הרשה זאת החולה מפורשות. מאידך, מקום בו הביע החולה את דעתו כי על המוסד הרפואי למסור מידע רפואי אודותיו לפלוני, מחוייב המוסד הרפואי במסירת המידע – ראה ת"א (פ"ת) 4251/97 רונן עיני נ` כלל חברה לביטוח בע"מ ואח`, דינים שלום יד 528 ומנגד ע"א (ת"א) 1410/93 נוימן נ` לפקיפקר, פ"מ תשנ"ו(1)280.

III. ס` 42(א)(1) לחוק טיפול בחולי נפש, אף קובע במפורש, כי מקום בו הסכים החולה במודע ובמפורש לגילוי מידע רפואי אודותיו, על המוסד הרפואי למסור את המידע למבקש המידע. יאמר, כי אם מחוייב המוסד הרפואי במסירת המידע לאחר מכוח הסכמתו של החולה, מה טעם אם כן לסירוב המוסד למסירת החומר לחולה עצמו על פי דרישתו?

IV. הזכות למידע, כזכות יסוד, עוגנה לאחרונה בהוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998. חוק זה חל אף על ענינינו, באשר עוסק הוא בזכות לקבלת מידע מרשות ציבורית. ביה"ח אברבנאל, בהיותו בית חולים ממשלתי, הינו זרוע ואורגן של משרד הבריאות שהינו רשות ציבורית. אשר על כן טוענת המבקשת כי המשיב מחוייב אף בהוראות חוק זה. לחילופין, אף אם יאמר כי אין תחולה ישירה לחוק חופש המידע, עדיין יש לומר כי רוחו של החוק, אשר בבסיסו עומדת התפיסה האמורה של זכותו העקרונית של האזרח למידע, שורה על דברי החקיקה כולם, גם אלו העוסקים בסוגיות קונקרטיות של מסירת מידע מסוג מסויים בנסיבות מסויימות.

V. ככל זכות, אף הזכות למידע רפואי אינה מוחלטת. יחסית היא, ויש לה סייגים. ודוק: בהיותם של הסייגים והחריגים לזכות זו, כאלו המצמצמים את תחולתה של זכות יסוד, הרי שעליהם להתפרש בצמצום. על הפגיעה בזכות להיות מידתית, קרי במידה שאינה עולה על הנדרש, בהתאם להוראת ס` 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן – חוק היסוד).


30. תכליתו של חוק טיפול בחולי נפש

I. חוק טיפול בחולי נפש נועד לאזן בין חירותו של חולה הנפש לבין הצורך לטפל בו ולמנוע פגיעה באנטרס הציבור. מעמד הבכורה נתון לחירותו של חולה הנפש. על כך למדה הפסיקה מריבוי התנאים המחמירים הקבועים בחוק, הדרושים להפעלת סמכויות הכפיה הפוגעות בחירות החולה. החוק מכיל סמכויות כפיה המסורות בידי הפסיכיאטר המחוזי, הועדה הפסיכיאטרית המחוזית ובית המשפט, לפיהן ניתן להורות על בדיקה כפויה של חולה, טיפול מרפאתי כפוי, ואשפוז כפוי (ס` 6, 7, 9, ו- 11 לחוק, וכן ס` 15-17 לחוק). החוק מציב תנאים להפעלתן של סמכויות אלו. באשר לא מתקיימים התנאים, לא תופעל סמכות הכפיה ותוותר חירותו של חולה הנפש על כנה (ראה רע"פ 2060/97 וילנצ`יק נ` הפסיכיאטר המחוזי למחוז ת"א, פ"ד נב(1)697).

II. אם כן, נקודת המוצא בפרשנות החוק, היא הכרה באוטונומיה הכמעט מוחלטת של החולה, כזכות יסוד הראויה להגנה. זאת אפילו מקום בו מדובר בחולה נפש קשה (ראה למשל ס` 6(א)(1) לחוק).

III. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם גישתו הכללית של המחוקק ואף של ההלכה הפסוקה, לעניין זכויות החולה ולמהות הקשר מטופל-רופא. החולה הינו אדם ככל האדם, הנזקק לטיפול רפואי. ואולם הזקקותו זו לטיפול, וכן העובדה כי הטיפול ניתן ע"י רופאים מומחים וע"י המערכת הרפואית, אינה גורעת כהוא זה מהיותו אדם ריבוני ואוטונומי במלוא מובן המילה. הרופא המטפל, אינו אלא "נותן שירות", לפי רצונו של המטופל. המטופל עומד במרכז, והטיפול הרפואי אינו אלא שירות הניתן לו. על כן, נדרשת הסכמתו מדעת של המטופל לטיפול הרפואי, ויש למסור לו את המידע הרלבנטי הדרוש לו לשם גיבוש עמדה מושכלת בדבר הסכמתו או סירובו לטיפול הרפואי המוצע לו (חוק זכויות החולה, ס` 13, וכן ראה ע"א 2781/93 דעקה נ` בית חולים כרמל, דינים עליון נו 727).

IV. חוק טיפול בחולי נפש, כאמור, רובו ככולו עוסק בהגנה על חירות חולה הנפש, כאשר בצידה קובע החוק מקרים מיוחדים בהם תוגבל חירות זו.

V. כך למשל, מסמיך החוק את הפסיכיאטר המחוזי לכוף בדיקה פסיכיאטרית על חולה נפש, להורות על טיפול מרפאתי כפוי בו, או לאשפז חולה נפש בכפיה, אם מפאת מחלתו עלול חולה הנפש לסכן את עצמו ו/או את זולתו בסיכון פיזי מיידי (ס` 6(א)(1) וס- 9(א) לחוק) או שאינו מיידי (ס` 7(2)(א) ו- 9(ב) לחוק, וכן ראה ס` 11 לחוק) או שגורם לפגיעה חמורה ברכוש או גורם סבל נפשי חמור לזולתו (ס` 7 לחוק) וכד`.


31. פרשנות ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש

I. אם כן, אף לעניין זכותו של חולה הנפש לקבלת מידע בדבר מצבו הרפואי, נקודת המוצא הינה זכותו לקבלת המידע. זכות זו מסוייגת בסיפא לס` 35(יא), אשר אינו מפרש מהו אותו "שיקול דעת" של הרופא המצדיק סירוב למסירת המידע, אך לאור האמור לעיל, ברור כי מדובר בחריג מצומצם.

II. שיקול הדעת האמור בסיפא לס` 35(יא) לחוק, מוקנה לרופא. מן הסתם אם כן, המדובר בשיקול דעת רפואי. מסירת מידע לחולה נפש בדבר מצבו, נתפסת אם כן ע"י המחוקק כפעולה שעשויות להיות לה השלכות רפואיות על מצבו הבריאותי של החולה, ומשום כך מסור שיקול דעת רפואי לרופא. יש לומר אם כן, כי מקום בו סבור רופא, לפי שיקול דעתו הרפואי-מקצועי, כי מסירת מידע לחולה נפש בדבר מצבו, עלולה לגרום לו לנזק בריאותי, אז ורק אז מוסמך הוא לסרב למסור את החומר.

III. מדוע אז ורק אז? כלום לא ניתן היה לפרש "שיקול דעת" זה כרחב יותר וכולל אף שיקולים לבר רפואיים? טוענת המבקשת כי מאחר והפעלתו של אותו שיקול דעת בא לפגוע בזכות יסוד, הרי שמצטמצם שיקול הדעת. מקום בו הקנה המחוקק שיקול דעת שכזה לרופא (ולא לבית המשפט למשל), יש לפרש שיקול דעת זה כשיקול דעת רפואי גרידא.

IV. אך בכך לא תמה מלאכת הפרשנות. באשר מצינו כי רופא מוסמך למאן למסור מידע לחולה נפש על מצבו מקום בו סבור הוא, לפי שיקול דעתו הרפואי, כי מסירת המידע עלולה לגרום לחולה לנזק בריאותי, עדיין נקשה ונשאל: עלול – באיזו דרגת הסתברות, וכן נזק בריאותי – באיזו דרגת חומרה. נדרשת אם כן, קביעת נקודת איזון, בין זכותו של החולה לקבלת מידע רפואי אודותיו, לבין האנטרס של שמירה והגנה על בריאותו.

V. איזון מסוג זה, אינו חדש במקומותינו. פעמים רבות נדרש בית המשפט העליון לצורך לקבוע נקודות איזון שונות, בין זכויות יסוד לבין אנטרס נוגד אחר. כך למשל, נקבע בעניין בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ` שר הפנים, פ"ד ז` 871, כי זכות היסוד בדבר חופש הביטוי תיסוג מפני האינטרס של פגיעה בשלום הציבור, מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה, חמורה ורצינית בשלום הציבור.

VI. אכן, באשר הזכות למידע הרפואי היא זכות יסוד, הנמנית על מגילת זכויות החולה (חוק זכויות החולה), לא תיסוג זכות זו בכל מקרה ומקרה בו קיימת אפשרות רחוקה ותיאורטית לגרימת נזק ערטילאי כלשהו ולו קל ביותר, לבריאות החולה, שאם כך נמצא כי הזכות עצמה הפכה לתיאורטית וכי החריג לכלל הפך לכלל. זאת משום שכמעט בכל מקרה ומקרה ניתן להעלות על הדעת כי בהסתברות כלשהי יגרם לחולה נזק קל כלשהו.

VII. והנה, בחוק זכויות החולה, בס` 18(ג) שבו, קבע המחוקק נקודת איזון שכזו. באותו ס"ק ג`, קובע המחוקק את הסייג לזכותו של החולה (חולה כלשהו) לקבלת מידע רפואי אודותיו. אף אם נקבל את עמדת המשיב, כי חוק זכויות החולה אינו חל על חולה נפש, הרי שעדיין נאמר כי לחוק זכויות החולה השראה פרשנית על חוק טיפול בחולי נפש. זאת כשם שלחוק היסוד השראה פרשנית על דינים שקדמו לו ואשר בתוקפם אינו פוגע (ס` 10 לחוק היסוד וראה בש"פ 537/95 גנימאת נ` מדינת ישראל, פ"ד מט(3)355), כך אף לחוק זכויות החולה, אשר נחקק לאחר חוק היסוד ובהתאם להוראותיו, והמגלם בחובו תפיסה מתקדמת ועדכנית יותר לעניין זכויותיו של חולה, מאשר חוק טיפול בחולי נפש אשר נחקק לפני חוק היסוד, בשנת 1991. זאת ועוד, כלל פרשני הוא כי על דברי החקיקה כולם להתפרש באופן המביא להרמוניה בינם לבין עצמם. באשר מצינו, כי חולה נפש אדם הוא ככל האדם, ריבוני הוא ואוטונומי הוא כשכנו החולה הכללי, הרי שזכותו של זה למידע רפואי כמו גם זכותו של זה, ראויה להגנה באותה המידה.

VIII. אם כן, ס` 18(ג) לחוק זכויות החולה, קובע כי לא ימסר מידע לחולה אם:
1. המידע עלול לגרום לנזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל;
או –
2. המידע עלול לסכן את חייו של המטופל.

IX. והרי מייד נאמר כי מקרה ב` הינו מקרה פרטי של מקרה א`. ברור כי אובדן חייו של המטופל הוא נזק חמור לבריאותו בדרגה הקיצונית ביותר.

X. לפיכך, לעניין חומרת הנזק הצפויה אשר היא המצדיקה פגיעה בזכות החולה למידע, קובע חוק זכויות החולה כי המדובר בנזק חמור, בין אם לבריאות גופנית ובין אם לבריאות נפשית. כלומר, למשל, עגמת נפש גרידא שעלולה להגרם לחולה מקריאת תיקו, אינה בבחינת נזק המקיים את דרישות החריג.

XI. זאת ועוד, הנזק צריך שיגרם למטופל. חשש שמא מסירת החומר לידי המטופל תביא לגרם נזק לצד שלישי, אינה נימוק למניעת החומר מידי המטופל.

XII. נותר לפרש את הדיבור "עלול". המבקשת טוענת, כי נדרשת לכל הפחות ודאות קרובה לגרם נזק חמור לבריאות החולה, בכדי להצדיק מניעת מידע רפואי אודותיו ממנו. על דרגת ההסתברות להיות ממשית, כמו גם הנזק הצפוי. שאם לא כן, שוב, ימצא החריג בבחינת הכלל ואילו הכלל בבחינת החריג.

XIII. יצויין, כי באשר ס` 18(ג) לחוק זכויות החולה מתייחס במפורש אף לבריאותו הנפשית של החולה, הרי שמן הסתם נתכוון לחול אף על עניינו של חולה נפש ולאו דווקא על חולה כללי בלבד. מכל מקום, אין לפיכך כל מניעה לכל הפחות לפרש את חוק טיפול בחולי נפש לאורו של חוק זכויות החולה.

XIV. אף אם נאמר כי במסגרת שיקול הדעת האמור בסיפא לס` 35(יא), מוסמך הרופא לשקול לא רק פגיעה בבריאותו של החולה כתוצאה ממסירת המידע הרפואי לידיו, אלא אף נזק העלול להגרם לצד שלישי שאינו החולה, הרי שגם אז נאמר כי נדרשת הסתברות של ודאות קרובה לפגיעה חמורה קשה ורצינית לאותו צד שלישי, בכדי להצדיק את מניעת המידע הרפואי מן החולה.

XV. לגבי חוק חופש המידע, אשר אף בו קבועים סייגים לזכותו היסודית של האזרח לקבלת מידע מן הרשויות, נתפרשו אותם סייגים בדרך זו.

XVI. כך למשל נפסק בעניין ע"ש (י-ם) 341/97 אלה נ` מנהל מס ערך מוסף, דינים מחוזי לב(3)720:

"בהעדר הוראת חסיון בחוק, נדרשת המדינה להוכיח קיומם של שיקולים כבדי משקל מספיק להצדיק את שלילת הזכות, כמפורט ברע"א 4999/95 הנ"ל (וראו גם את ההוראות הרלוונטיות בחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998)" (ההדגשה שלי – א.י.).

XVII. בעניין ה"פ (ת"א) 200871/98 עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית נ` מדינת ישראל (משרד הבריאות), טרם פורסם, עתרה העמותה בבקשה לחייב את משרד הבריאות למסור לידיה את רשימת הפסיכיאטרים בעלי המינוי לבצע בדיקה פסיכיאטרית כמשמעה בחוק טיפול בחולי נפש. בקבלו את העתירה, ובהתייחסו לסוגיית הסייגים לזכות למידע, קובע כב` השופט עדי אזר כך (עמ` 5 לפסק הדין):

"לא כל שיבוש בתפקוד הרשות מצדיק מניעת מסירת מידע. על רקע תכלית החוק רק שיבוש קשה, רציני וחמור אשר הסתברות התרחשותו היא וודאות קרובה, מאפשר מניעת מידע. זו גישתו של הנשיא ברק וזו גם גישתו של פרופ` סגל בספרו (ז` סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, 2000, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, בעמ` 174)…"

ובעמ` 21 לפסק הדין:

"… כאשר הזכות למידע פוגעת באינטרס ציבורי, תוגשם תכלית החוק אם הזכות למידע תוגבל, כאשר [הפגיעה] באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה והסתברות התרחשותה היא קרובה לודאי…
… "יש מקצועות שאין כרוכה בהם כל סכנה מצד ציבור הלקוחות. יש לעומתם מקצועות שכרוכה בהם סכנה רבה. בכל בחירה בעיסוק מקצועי יש יתרונות וחסרונות. מבחינה זו דומה הפסיכיאטר לשוטר, לסוהר ולשופט. יחד עם הסמכות באה גם הביקורת והנכונות לשאת בה" (ההדגשות שלי – א.י.).

(וראה אף ספרו הנזכר לעיל של פרופ` סגל).

XVIII. מגישה זו מתחייבת אף מסקנה נוספת, והיא כי קביעת בדבר קיומה של ודאות קרובה לגרימת נזק חמור לבריאותו של החולה כתוצאה ממסירת מידע רפואי לידיו, צריכה להיות נסמכת על מידע ממשי וקונקרטי המצוי בידי הרופא, ולא על חשש תיאורטי גרידא. צריך הרופא המחליט להשתכנע, כי במקרה הנדון אכן קיימת סכנה ממשית לגרם נזק. שכנוע זה יכול שיתבסס על רישום רפואי עדכני מן העת האחרונה, אשר ממנו עולה בבירור כי מידע מסוג מסויים עלול להזיק באופן חמור לבריאות החולה, או יכול שיתבסס על סמך היכרות אישית של הרופא עם החולה הנדון, באם הוא רופאו המטפל.

XIX. ואולם לא ניתן יהיה לבסס מסקנה בדבר ודאות קרובה לנזק לבריאות החולה, ללא ראיות או מידע קונקרטי כלשהו, למשל על סמך חשש תיאורטי, המתקיים כמעט בכל מקרה, או בנסיבות בהן אין הרופא יודע דבר בדבר מצבו הרפואי של החולה בהווה והמידע הרפואי המצוי בידו הינו מיושן.

XX. למותר לציין, כי מקום בו קיים ספק, על הספק לפעול לטובתו של החולה ולחייב את מסירת המידע כמבוקש.


32. חוק זכויות החולה והיחס בינו לבין חוק טיפול בחולי נפש – איזהו החל

I. תכליות ועקרונות יסוד אלו, עומדים אף בבסיסו של חוק זכויות החולה, אשר מושתת כולו על ההכרה בזכותו של החולה לאוטונומיה והצבתו במרכז.

II. לעניין מסירת מידע רפואי לידי החולה, עמדנו כאמור על הוראת ס` 18(א) לחוק, הקובעת שוב את נקודת המוצא כזכאותו של החולה לקבל את מלוא המידע רפואי.

III. ראינו מהם התנאים אשר בהתקיימם תהא זכות זו מסוייגת, הקבועים בס"ק ג`. עוד יודגש, כי אף בהתקיים תנאים אלו, אין המוסד הרפואי רשאי לעשות דין לעצמו, כי אם עליו להפנות את העניין להכרעתה של ועדת האתיקה, יחד עם טעמיו לסירוב למסירת המידע, וזו תחליט אם יש למסור את המידע כמבוקש אם לאו.

IV. מן הסתם טוען המשיב כי חוק זה אינו חל על ענייננו. על פי חוק זה, היה על המשיב להפנות את ההכרעה בדבר מסירת המידע למבקשת אל ועדת האתיקה. זאת לא עשה. על פי חוק זה, אין בידי המשיב להתנגד למסירת המידע מפאת חשש לשלומו של צד ג`, והרי זה נימוקו העכשווי של המשיב למניעת המידע מן המבקשת.

V. טענת המשיב היא, כי חוק טיפול בחולי נפש, הוא והוא בלבד חל על סוגיית מסירת מידע רפואי לחולה נפש, באשר הינו חוק ספציפי המיועד לחול על עניינם של חולי נפש, הגובר על חוק זכויות החולה שהינו חוק כללי.

VI. יאמר, כי אף לו נקבל טענה זו, הרי שהכלל הפרשני בדבר היות חוק ספציפי גובר על חוק כללי, חל רק במקרה בו קיימת סתירה שלא ניתן לישבה, בין שני החוקים. המבקשת טוענת, כי לעניין מסירת מידע רפואי, אין כל סתירה בין חוק טיפול בחולי נפש לבין חוק זכויות החולה וכי ניתן לפרש את שני החוקים באופן המביא אותם לידי הרמוניה אחד עם השני.

VII. ס` 29 לחוק זכויות החולה, קובע כי אין חוק זה בא לגרוע מכל דין. משמע, כי מקום בו קיים חוק ספציפי לעניין מסויים, אשר ההסדר בו עומד בסתירה להוראותיו של חוק זכויות החולה, יגבר החוק הספציפי. על כך אין חולק. ואולם, מה סתירה מוצא המשיב בין הוראת ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש לבין ס` 18 לחוק זכויות החולה? דומה כי טענת המשיב בדבר סתירה בין הסעיפים, נסמכת על פרשנות שגויה לס` 35(יא) עצמו. המשיב מפרש סעיף זה כמקנה שיקול דעת רחב ביותר לרופא, המאפשר לו למנוע מן החולה מידע רפואי, כל אימת שאין דעתו של הרופא נוחה ממסירת המידע, כל אימת שסבור הרופא כי קיימת אפשרות רחוקה לגרם נזק כלשהו לכל מאן דבעי וכד`.

VIII. כפי שראינו, פרשנות זו לס` 35(יא) אינה יכולה לעמוד, אף בהתעלם מחוק זכויות החולה, ואף כאשר באים אנו לפרש את ס` 35(יא) כשהוא לעצמו. פרשנות ראויה, בשים לב לזכויות היסוד של החולה, בהיות זכויות היסוד בבחינת "מטריה נורמטיבית" החולשת על פרשנות דברי החקיקה כולם, ובשים לב לשמירת הגבולות הראויים בין הכלל לבין החריג לו, אינם מאפשרים שיקול דעת כה רחב לרופא בבואו לפגוע בזכות יסוד של החולה.

IX. קל וחומר בהנתן חוק זכויות החולה, גם אם נאמר שאינו חל, אך בהשראתו הפרשנית, לא מן הנמנע כי ניתן לס` 35(יא) פירוש העולה בקנה אחד עם חוק זכויות החולה, כפי שאף מתחייב מן ההלכה הפסוקה.

X. אכן, הכלל בדבר עליונותו של חוק ספציפי על פני חוק כללי, אינו חזות הכל, ובפרט כאשר בזכויות יסוד עסקינן. בעניין זה אמר בית המשפט העליון את דברו במספר הזדמנויות.

XI. כך למשל נפסק בעניין ע"א 736/87 יעקובוביץ נ` מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מה(3)365 מפי כב` השופט (כתוארו אז) ברק:

"על מטרתה של הוראת חוק ניתן ללמוד גם מהשיטה המשפטית בכללותה. מגמה פרשנית ראויה היא להביא לקוהרנטיות ואחידות, מקום שהדבר מתאפשר במסגרת החוק הספציפי… לא מצאנו במקרה המסוים של שומה לצרכי מס שבח מקרקעין כל טעם מדוע אותם שיקולים שהם יפים לעניין שינוי החלטות מינהליות באופן כללי (ראה פסקה 12 להלן) לא יהיו יפים גם בעניין המסוים הזה. אין לדעתנו כל סיבה לכך שסמכותו של מנהל מס שבח לשנות החלטות שומה תהא שונה בהיקפה מסמכותו של מנהל מס רכוש לשנות החלטות שומה. העובדה שהסמכות הראשונה קבועה בחוק ספציפי, בעוד שהסמכות השניה קבועה בחוק הפרשנות אינה סיבה מצדקת ליצירת אבחנה" ההדגשות שלי – א.י.).

XII. ובעניין ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ` מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4)221, נאמר מפי כב` הנשיא בדימוס שמגר, בהתייחס לכלל הפרשני האמור (בעמ` 266):

"כלל זה דן ביחס בין שני חוקים רגילים, הקובעים הוראות נורמטיביות סותרות, כאשר השוני מתבטא במידת הייחודיות של ההתייחסות. הכללים שתוארו לעיל – הם כללים מנחים המבארים זיקתו של חוק אחד למשנהו. אין הם ממצים; כך נטועה למשל לתוך שיטתנו גם ההנחה כי המחוקק מגן על זכויות היסוד ומקדם אותן. הנחה זו מדריכה אותנו בפרשנות החקיקה (ראה למשל בג"צ 75/76 הנ"ל וע"א 723/74 הנ"ל). לצידה של הנחה מהותית זו, אנו מסתייעים, כאמור, בכללים התורתיים בדבר היחס בין החוקים: חוק מוקדם מול חוק מאוחר, חוק מיוחד מול חוק כללי" [ההדגשות שלי – א.י.].

XIII. כלומר, קובעת ההלכה הפסוקה כי הכלל בדבר חוק ספציפי הגובר על חוק כללי הינו כלל מנחה בלבד. הוא אינו ממצה. תחולתו היא רק כאשר קיימת סתירה ברורה בין הוראות החוק הספציפי להוראות החוק הכללי. ככל האפשר, יש להביא את שני החוקים לפרשנות המיישבת בין החוקים ללא סתירה. ומעל הכל, גובר האנטרס בדבר הגנה על זכויות היסוד, כעקרון פרשני.

XIV. מקום בו קיימת סתירה שאינה ניתנת לישוב, בין הוראות חוק זכויות החולה להוראות חוק טיפול בחולי נפש, מן הסתם יגבר האחרון. כך למשל, סמכויות הטיפול והאשפוז הכפוי המסורות בידי הפסיכיאטר המחוזי, על פי ס` 9 ו- 11 לחוק טיפול בחולי נפש, סותרות מן הסתם את האמור בס` 13 לחוק זכויות החולה, על פיו לא ינתן טיפול רפואי אלא בהסכמתו מדעת של החולה. ודאי נאמר כי המחוקק התכוון לקבוע דין ספציפי לגבי חולי נפש, אשר בהם ניתן לטפל בכפיה וללא הסכמתם, אם מתקיימים התנאים הקבועים לכך בהוראות חוק טיפול בחולי נפש. כאן, נדחה חוק זכויות החולה מפניו של חוק טיפול בחולי נפש.

XV. ברם כאשר מצינו כי בסוגיית מסירת מידע רפואי לחולה נפש, אין כל סתירה הכרחית ומתחייבת בין הוראת ס` 18 לחוק זכויות החולה לבין הוראת ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש, ובאשר אפשר ואף ראוי לפרש את שתי ההוראות בצורה המיישבת ביניהם באופן הרמוני, הרי שהמסקנה היא כי חוק זכויות החולה חל גם חל על הסוגיה דנא.

XVI. בשולי הדברים, יצויין כי זו אף דעתה ועמדתה של ועדת האתיקה לפי חוק זכויות החולה, כפי שהובעה בהחלטתה מיום 10/11/97 (מצ"ב כנספח יג` לבקשה זו). באותו מקרה סירבה קופ"ח למסור מידע רפואי לחולת נפש, בנימוק שמסירתו עלולה לסכן צד שלישי. ועדת האתיקה, בקובעה כי על קופה"ח להעביר את המידע כמבוקש, קבעה כך:

"במקרה הזה סירבה קופת החולים להעביר את המידע למבקשת בטענה שהעברת המידע עלולה לסכן צד שלישי. אין עילה חוקית לסרב למסור מידע מטעם זה… העקרון הוא הזכות למידע ויש לפרש פירוש מצמצם את החריג לעקרון. טענת קופת החולים במקרה זה הוא מסיבתיות כ"כ רחוקה שאיננה מצדיקה את הסירוב… יתכן שהסיבה [לסירוב – א.י.] נעוצה בחוו"ד של עוה"ד צירין [כיום שמה עו"ד עבר-הדני – א.י.] מאגף שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מיום 5.2.97 לפיה הפרקטיקה המקובלת לפי ס` 35(יא) לחוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991, היא למסור מידע לרופא או עו"ד מטעם החולה וכך אכן הציעה קופת החולים במקרה זה.
לפי סעיף 20(א)(4) לחוק זכויות החולה יש לועדת האתיקה סמכות לאשר את מסירת המידע לאחר, אבל סמכות זאת קיימת רק אם נתקיימו הנסיבות המצדיקות סירוב למסור למטופל מידע רפואי לפי ס` 18(ג), מה שאין כן במקרה שלפנינו, כאמור.
ועדת האתיקה מבקשת להוסיף שסעיף 29(1) לחוק זכויות החולה קובע שהוא אינו בא לגרוע מהוראות כל דין. מכאן אנו למדים שהוא בא להוסיף על הוראת חוק טיפול בחולי נפש בכל הנוגע לכיבוד זכויות המטופלים ויש בו להגביל את שיקול הדעת הרפואי לפי ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש" [ההדגשה במקור – א.י.].

מן הסתם, מצטרפת המבקשת לדברים אלו בהסכמה מלאה. צר למבקשת על כך, כי משרד הבריאות, לרבות עוה"ד הנזכרת בדבר הועדה, אשר אף חתומה על המכתב נספח יב` לבקשה זו, לא השכיל להפנים את הנחיותיה הנורמטיביות האמורות של ועדת האתיקה.


מן הכלל אל הפרט

33. בין המשיב לבין המבקשת לא נתקיים קשר טיפולי מעל ל- 3 שנים. למשיב, על פי הודאתו, אין כל מושג בדבר מצבה הרפואי העכשווי של המבקשת. לפיכך, אין בידו כל מידע מבוסס וקונקרטי, שעל יסודו יכול הוא לקבוע כי מסירת המידע המבוקש לידיה, עלול לגרום לה לנזק כלשהו לבריאותה, קל וחומר לנזק חמור.

34. אין המשיב רשאי למאן למסור את המידע המבוקש מפאת החשש לשלומו של צד שלישי. יתרה מכך, אף אין בידי המשיב להצביע על מידע מבוסס וקונקרטי כלשהו, אשר ממנו ניתן ללמוד על קיומה של סכנה כלשהי לפלוני צד ג`, במקרה וימסר המידע המבוקש לידי המבקשת.

35. מכל מקום, אף לו סבר המשיב כי קיימים טעמים של ממש לסירובו למסירת המידע, היה עליו לכנס את ועדת האתיקה לפי חוק זכויות החולה ולהעביר אליה את המידע המבוקש יחד עם נימוקיו לאי מסירתו, כאמור בס` 18(ג) סיפא. המשיב עשה דין לעצמו וקיבל החלטה לא לו, במקומה של ועדת האתיקה, בחוסר סמכות ושלא כדין.

36. סירובו של המשיב למסירת המידע המבוקש, אינה מקיימת לא את תנאיו של ס` 18 לחוק זכויות החולה, ולא את תנאיו של ס` 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש. התוצאה המזיקה ממנה חושש המשיב, שהינה עלומה ומסתורית, הינה אף מרוחקת מבחינה הסתברותית, ואינה אלא ערטילאית ובלתי מציאותית. כל עוד אין בידי המשיב להצביע על מידע מבוסס וקונקרנטי, אשר ממנו עולה ודאות קרובה לנזק בריאותי חמור למבקשת כתוצאה ממסירת המידע המבוקש לידיה, הרי שאין בידו כל טעם חוקי להמנע ממסירת המידע כמבוקש. המשיב לא עמד אם כן בנטל להצביע על טעם חוקי למניעת החומר המבוקש מן המבקשת.

37. מכל הטעמים המנויים לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו עשה כמבוקש, כנגד המשיב, המחייב את המשיב למסור לאלתר, ישירות לידי המבקשת, את מלוא החומר הרפואי והאחר המצוי בידי המשיב, כפי המצויין ברישא לבקשה זו. לחילופין, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו עשה המורה למשיב לכנס את ועדת האתיקה על פי ס` 18(ג) לחוק זכויות החולה ולהעביר לועדה את החומר המבוקש יחד עם נימוקיו לסירובו למסירת החומר לידי המבקשת, ולהורות כי ועדת האתיקה תכריע בעניין.

38. כמו כן, בנסיבות העניין, מתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מירביים כחוק, מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

39. כל הטענות בבקשה זו הינן מצטברות זו לזו או שהינן חלופיות זו לזו, הכל על פי הקשר הדברים והדבקם.


טענות דיוניות

40. המבקשת טוענת כי באשר נמנע המשיב מלכנס את ועדת האתיקה לפי ס` 18(ג) סיפא לחוק זכויות החולה, לא נותרה בידן כל דרך לקבל סעד, זולת פניה לבית משפט נכבד זה. זאת מאחר ואין המבקשת יכולה בעצמה ליזום כינוס של ועדת האתיקה. ת` 7(ב) לתקנות זכויות החולה (דרכי מינוי, תקופת כהונה, וסדרי עבודה של ועדות אתיקה), התשנ"ז – 1996, קובעת כי פניה לועדת אתיקה בעניין שלפי ס` 18(ג) לחוק העיקרי, תוגש בידי המטפל. כלומר, החולה או בא כוחו אינם יכולים לפנות לועדת האתיקה ולכנסה בעניין זה.

41. זאת ועוד, כאמור, יו"ר ועדת האתיקה הביעה מפורשות את עמדתה כי הועדה אינה יכולה להכריע בנושא, ודומה כי הדבר נעשה בעצה אחת עם המשיב. יאמר, כי עמדה זו הינה תמוהה כשלעצמה, וכי חובה היתה על המשיב לכנס את הועדה ועל הועדה היתה חובה להכריע בעניין. ההכרעה פשוטה: בהעדר טעם חוקי לסירוב למסירת המידע, היה על הועדה להורות על מסירתו לידי המבקשת.

42. המבקשת טוענת כי עניין זה ראוי להידון בדרך של המרצת פתיחה, בשים לב לנקודות הבאות:

I. המבקשת, שזכות יסוד שלה נפגעה, זקוקה לסעד מהיר ויעיל.

II. המחלוקת בעיקרה היא משפטית בלבד ואינה מצריכה שמיעת ראיות.

III. במידה וקיימות עובדות השנויות במחלוקת, אלו יוכלו להתברר כל צרכן אף בהעדרם של כתבי טענות, ולא יגרם כל קיפוח לאחד מבעלי הדין עקב ההגבלה על העדת עדים והצורך בהיתר לכך.

IV. הדיון בעניין בדרך של המרצת פתיחה הוא הדרך הנאותה להגיע להכרעה יעילה, צודקת ומהירה בעניין הנדון.

43. לבית המשפט הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בהמרצת פתיחה זו, מתוקף סמכותו השיורית לפי ס` 40(1) לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד – 1984, ולאור כתובתו של המשיב.

44. מצ"ב תצהירה של המבקשת לתמיכה בעובדות האמורות בבקשה זו.

45. מן הדין ומן הצדק להעתר לבקשה זו.

__________________
אילן יעקובוביץ, עו"ד
ב"כ המבקשת

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לחירות – אשפוז כפוי,הזכות לשוויון,זכויות אזרחיות,זכויות אנשים עם מוגבלות,חופש המידע

סגור לתגובות.