בדיון שהתקיים אתמול, 11.12.00, בעתירה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מרפאות קופ"ח ביישובי הבדואים בנגב קבע בג"ץ כי משרד הבריאות יכין תכנית לפריסת שירותי מרפאה בישובים הערבים הבדואים הלא מוכרים, עד לסוף חודש מרץ 2001. התכנית תובא להתייחסות כל הגורמים הנוגעים בדבר, לרבות הארגונים העותרים.
כזכור בחודש יולי 2000 הוציא השופט תיאודור אור צו על תנאי, המורה לשר הבריאות להשיב בתוך 45 ימים ולנמק, מדוע לא יוקמו מרפאות קהילתיות של קופות חולים בישובי העותרים. כן נדרש משר הבריאות להשיב מדוע לא יקבע כללים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי להקמת מרפאות, ומדוע לא יפעל על פי כללים אלה בישובים הערבים בנגב שבהם אין מרפאות.
הצו ניתן בעתירה לבג"ץ שהגישה עו"ד דנה אלכסנדר מהאגודה לזכויות האזרח בישראל נגד משרד הבריאות. האגודה הגישה את העתירה בשמם של לבאד אבו-עפאש, מוחמד אבו-קווידר ואיסחאק אבו-חמאד, המייצגים 3 ישובים בלתי מוכרים שבקשותיהם להקמת מרפאות סורבו: ואדי אל-נעם, אבו קווידר ודריג`את. כן מיוצגים בעתירה המועצה האזורית לכפרים הערביים הבדואים הלא מוכרים בנגב, עמותת רופאים לזכויות אדם והפורום לדו-קיום בנגב.
לאחר הגשת העתירה, הוקמה מרפאה בכפר דריג`את, ומשרד הבריאות אישר הקמת מרפאה בשני הישובים הנוספים של העותרים: ואדי אל-נעם ואבו קווידר.
העותרים הם חלק מאוכלוסיה של למעלה מ-50,000 ערבים החיים בנגב בישובים שאינם מוכרים על-ידי המדינה. למרות שמציאות זו קיימת מאז קום המדינה, עד להגשת העתירה הקימו קופות חולים ארבע מרפאות בלבד בישובים אלה, ובקשות חוזרות ונשנות לפתיחת מרפאות בישובים נוספים נדחו בסחבת וללא נימוקים. בעתירה נאמר, כי פריסת המרפאות בנגב היא בלתי-שוויונית, ואינה עומדת בדרישת החוק, כי שירותי בריאות יינתנו במרחק ובזמן סבירים ממקום מגורי המבוטח. כן נאמר בעתירה, כי המחסור המתמשך בשירותי בריאות קהילתיים עומד בסתירה לנתונים בדבר צרכי הבריאות של האוכלוסיה הערבית בנגב, והוא פוגע בזכותם של העותרים ושל תושבים ערביים נוספים לשוויון, לשירותי בריאות נגישים, ולכבוד. בדיקת האופן שבו נתקבלו ההחלטות במשרד הבריאות בנושא הקמת מרפאות בישובי הנגב הלא מוכרים העלה, כי משרד הבריאות איפשר לרשויות הממונות על מדיניות היישוב של ערביי הנגב להשתמש בפריסת שרותי בריאות כאמצעי נוסף ליישום מדיניות זו. בכך מעל משרד הבריאות בתפקידו לשקוד על מתן שירותי בריאות נגישים, בהתאם לחוק, לכלל התושבים, ללא קשר למעמדם המוניציפלי, בהתאם לצרכיהם ולפי אמות מידה שוויוניות, נאמר בעתירה.
נתונים על מצב הבריאות בנגב, שהובאו בעתירה, מצביעים על רמת תחלואה ותמותה גבוהה באופן משמעותי, בקרב ערביי הנגב, יחסית ליהודי הנגב ולאוכלוסיה הכללית. כך למשל, בשנת 1995, שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסיה הערבית בנגב היה 10.8 ל- 1,000 לידות, כאשר לגבי תושבי הישובים הלא-מוכרים, הוא עמד על 13.1 ל-1,000. זהו שיעור הגבוה למעלה מפי-שניים משיעור תמותת התינוקות (לשנת 1993) בקרב האוכלוסיה היהודית בנפת באר שבע, שעמד על 6.2 ל-1,000. גם תמותת ילדים (גילאי 1-4) גבוהה יותר בקרב האוכלוסיה הערבית בנגב מאשר באוכלוסיה היהודית. שיעור התחלואה במחלות זיהומיות, אצל ילדים ומבוגרים כאחד, גבוה באופן משמעותי באוכלוסייה הבדואית מאשר באוכלוסייה היהודית באותו אזור.
אין בישראל בעיה כללית של נגישות למרפאה קהילתית, ההיפך הוא הנכון: קיימת פריסה רחבה של מרפאות, כאשר 88% מהאוכלוסייה מגיעים לרופא המשפחה שלהם תוך רבע שעה. כך גם המצב בנגב: ישובים יהודיים באזור, הדומים לישובי העותרים בגודלם ואף הקטנים מהם, נהנים ממרפאה קהילתית שנמנעת מן העותרים.
