בג"ץ דחה בראשית השבוע עתירה, הדורשת משר הבריאות לקבוע כללים שוויוניים להקמת מרפאות בישראל ולפעול להקמתן של מרפאות בכפרים הערבים הבדואים הלא מוכרים בנגב לפי כללים אלה. את העתירה הגישה בשנת 2000 עו"ד דנה אלכסנדר מהאגודה לזכויות האזרח, בשמם של תושבי שלושה מן הכפרים הלא מוכרים ובשם המועצה האזורית לכפרים הערביים הבדואים הלא מוכרים בנגב, עמותת רופאים לזכויות אדם ופורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.
השופט אליקים רובינשטיין קבע בפסק דינו, כי על אף, שהענקת שירותי בריאות לתושבי ישראל הינה חובה לפי החוק, ועל אף שהוא אישית תומך, ככלל, בקביעתן של אמות מידה, אין בהחלטתו של שר הבריאות, שלא לקבוע כללים, משום חריגה ממתחם הסבירות, ועל כן אין הוא מוצא הצדקה להתערבות משפטית בהחלטה. לפסיקתו זו של השופט רובינשטיין חברו יתר שופטי ההרכב, השופט אליעזר ריבלין והשופטת מרים נאור.
הארגונים העותרים סבורים, כי בג"ץ שגה בהחלטתו זו. מצד אחד קובע בית המשפט באורח מפורש, כי על המדינה לספק שירותי בריאות גם לתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, ובה בעת הוא בוחר שלא לפעול לקידום חובה זו, אשר המדינה הזניחה בעקביות במשך שנים רבות. עו"ד באנה שגרי-בדארנה מהאגודה לזכויות האזרח מדגישה, כי האפליה ארוכת השנים של האוכלוסייה הערבית הבדואית, המתגוררת בכפרים הלא מוכרים בנגב, הובילה למציאות של פגיעה קשה וממושכת במימוש זכותם של אזרחים אלה לבריאות. מציאות זו בתחום הבריאות בכפרים הלא מוכרים מוכיחה, שבהיעדר כללים ברורים ושוויוניים להקמתן של מרפאות ולאספקת שירותים רפואיים, אין המדינה ממלאת את חובתה זו, וגם המרפאות המעטות, שהוקמו בשנים האחרונות, נבנו רק בלחץ העתירה ותוך סחבת ממושכת.
עו"ד שגרי-בדארנה מציינת עוד, כי בשל התנהלותה זו של המדינה, ממשיכים רבים מתושבי הכפרים הבדואים לסבול ממחסור חמור בשירותי בריאות נגישים, בניגוד למתחייב מחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אוכלוסיית הכפרים הלא מוכרים מונה כ-75,000 אזרחים, המתגוררים ב-45 כפרים. על אף שהם חיים באזור זה מאז קום המדינה, עד היום לא הקימו קופות החולים מרפאות ברובם המכריע של יישובים אלה. בעתירה נאמר, כי פריסת המרפאות בנגב היא בלתי-שוויונית בעליל, בהשוואה בין האוכלוסיה הערבית והיהודית, ואינה עומדת בדרישת החוק, הקובע כי שירותי בריאות יינתנו במרחק ובזמן סבירים ממקום מגורי המבוטח. זאת ועוד, בדיקת האופן, בו נתקבלו ההחלטות במשרד הבריאות בנושא הקמת מרפאות ביישובי הנגב הלא מוכרים, מעלה, כי משרד הבריאות מאפשר לרשויות הממונות על מדיניות היישוב של ערביי הנגב להשתמש בפריסת שירותי בריאות כאמצעי נוסף ליישום מדיניות, אשר חותרת להעברתם של תושבי כפרים לא מוכרים ממקומות יישובם ולריכוזם בעיירות. בכך מועל משרד הבריאות בתפקידו לשקוד על מתן שירותי בריאות נגישים, בהתאם לחוק, לכלל התושבים, ללא קשר למעמדם המוניציפלי, בהתאם לצרכיהם ולפי אמות מידה שוויוניות.
תוצאת מצב זה הינה סבל יומיומי לרבבות אזרחים. בשל העדרן של מרפאות קופת חולים בכפריהם, כל בעיה רפואית, או אפילו חשש לבעיה רפואית, מצריכים היטלטלות ממושכת בדרכים, או נטילת חופשה של אחד מבני היישוב מהעבודה, כדי שיסיע ברכב פרטי את הנזקק או הנזקקת לבדיקה רפואית ביישוב מרוחק. כתוצאה ממצב זה, נדחים ביקורים במרפאות, בעיות רפואיות אינן זוכות לטיפול בזמן, ונגרם נזק לבריאות התושבים. נתונים על מצב הבריאות בנגב מצביעים על רמת תחלואה ותמותה גבוהה באופן משמעותי בקרב ערביי הנגב, במיוחד בקרב תינוקות, יחסית ליהודי הנגב ולאוכלוסיה הכללית.
בג"ץ 4540/00 אבו-עפאש ואח` נ` שר הבריאות ואח`
