ע"ש 683/03
בבית המשפט המחוזי
ב ח י פ ה
המערער:
י` מ`
ע"י ב"כ עוה"ד אבנר פינצ`וק ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או עאוני בנא ו/או מיכל פינצ`וק ו/או נטע עמר ו/או לילה מרגלית ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או נעה שטיין ו/או סוניה בולוס ו/או עודד פלר
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
רחוב נחלת בנימין 75, ת"א 65154
טל`: 5608185-03 פקס: 5608165-03
נ ג ד
המשיבות:
הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית
ע"י פרקליטות מחוז חיפה
מוגש בזה ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: "הוועדה") מיום 14.5.2003 (נמסרה לח"מ ביום 22.5.2003), הדוחה את בקשתו של המערער להשתחרר מאשפוז כפוי, שבו הוא נתון על פי צו שופט מזה כשלוש שנים. המערער מאושפז בבית החולים שער מנשה.
העתק פרוטוקול הדיון והחלטת הוועדה הפסיכיאטרית נשוא הערעור מצורף כנספח א`.
ואלה נימוקי הערעור:
1. המערער, כבן 54, הועמד לדין לפני כשלוש שנים, לאחר ששבר פנסים של מכוניות שכניו, והתיז לעבר אחד משכניו באמצעות מטף כיבוי. טענתו כי מדובר בסכסוך שכנים וכי הוא הוכה קודם לכן בחוזקה, מעולם לא נבדקה על ידי בית המשפט, שכן הוא נמצא כבלתי כשיר לעמוד לדין. ביום 5.7.2000 הוצא כנגדו צו אשפוז.
…
2. המערער הוא אדם בודד. הוריו נפטרו זה מכבר ואחיו אינם מתגוררים בישראל. עד לאשפוזו התגורר בדירת הוריו ז"ל, המצויה בבעלות משותפת שלו ושל אחיו. לבקשת אחיו ואחותו מינה לו בית המשפט (צו מיום 26.4.1998; תיק תמ"ש (אפוט`) … בהמ"ש לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז) כאפוטרופוס את עמותת ש.פ.ר – עמותה למען שירותי אפוטרופסות (להלן – "האפוטרופוס"). ביוזמת הרופאים המטפלים הוא הוכרז "פסול דין" ביום 31.5.2000.
3. במהלך כל שנות אשפוזו הנוכחי היו האפוטרופוס ואחיו של המערער בעמדה לפיה מוטב שיישאר כלוא באשפוז הכפוי. השירותים המסופקים לדירת המערער נותקו זה מכבר והיא עומדת ריקה. האפוטרופוס מתנגד לחזרתו של המערער לדירת מגוריו אך גם נמנע מלנסות ולמצוא פיתרון דיור חלופי. העובדים הסוציאליים המטפלים במערער, שניסו למצוא לו מסגרת שתקלוט אותו לאחר שחרורו, לא היו שבעי רצון מהעדר שיתוף פעולה מצד האפוטרופוס ואף ביקשו להחליפו.
4. באין למערער תמיכה אמיתית מבחוץ, ובהיעדר ניסיון אמיתי לדאוג לשחרורו ולעתידו, מוארך אשפוזו הכפוי שוב ושוב בלא עילה שבדין. העילה להמשך אשפוזו של המערער, כפי שעולה בברור מנימוקי הוועדה, היא היעדר פתרון דיור חלופי, שלדעת הוועדה יהלום את צרכיו ויאפשר לו להשתלב בקהילה. שיקול זה עובר כחוט השני בפרוטוקולים של הוועדות שדנו בעניינו בעבר:
4.1. ועדה פסיכיאטרית, שהתכנסה ביום 21.2.2001 בבית החולים גהה, החליטה על המשך אשפוזו של המערער אך יחד עם זאת – המליצה על המשך "ההליכים למציאת דיור לחולה שיהלום את צרכיו". הוועדה אף הורתה לאפוטרופוס לחזור תוך שבועיים עם תשובות לגבי פתרון הולם. ביום 14.3.2001 נערך דיון נוסף בוועדה ובו הוברר כי למערער אושר "סל שיקום" אך טרם נמצא הוסטל שיסכים לקבלו. המטפלים במערער העריכו, כי יידרש זמן ממושך – "אולי שנה" ! – עד שימצא פתרון משביע רצון. לאור זאת, החליטו חברי הוועדה, כי בהעדר פתרון חלופי, יש להשאיר את המערער באשפוז כפוי תוך הבעת תקווה "שכל הגורמים ימשיכו לדאוג למציאת הוסטל לחולה".
העתק פרוטוקול הוועדה מיום 21.2.2001 והעתק פרוטוקול הוועדה מיום 14.3.2001 מצורפים כנספחים ב`1 ו-ב`2 בהתאמה.
כפי שנראה בהמשך, חלפה שנה, חלפו שנתיים, ועדיין לא נעשה דבר.
4.2. ביום 12.9.2001 נערכה למערער ועדה נוספת, הפעם לא היה מיוצג והאפוטרופוס לא נכח. הוועדה החליטה להשאיר את המערער באשפוז, וציינה כי הניסיונות להעבירו להוסטל לא צלחו. כמו כן, הורתה הוועדה לזמן לוועדה הבאה את האפוטרופוס של המערער. ההחלטה ניתנה ללא נימוק.
העתק פרוטוקול הוועדה מיום 12.9.2001 מצורף כנספח ג`.
4.3. לדיון הבא שנערך בוועדה המחוזית ביום 24.3.2002 לא התייצב האפוטרופוס, ואולם הדבר לא הטריד את מנוחתה של הוועדה. הוועדה החליטה על המשך אשפוזו ללא נימוק.
העתק פרוטוקול הוועדה מיום 24.3.2002 מצורף כנספח ד`.
4.4. חלפו 8 חודשים כמעט וביום 15.11.2002, חודשיים לאחר המועד הקבוע לכך בחוק, ערכה הוועדה המחוזית דיון נוסף בעניינו של המערער והחליטה להמשיך לאשפזו בכפייה בנימוק הסתום והמעורפל, ש"לפי הרישומים בתיק מצבו משתנה לעיתים".
נושא מציאת מסגרת, שתקלוט את המערער, נזנח ונשכח.
העתק פרוטוקול הוועדה מיום 15.11.2002 מצורף כנספח ה`.
5. ביום 14.5.2003 נערכה למערער הוועדה הפסיכיאטרית נשוא ערעור זה. הפעם היה המערער מיוצג על ידי הח"מ. האפוטרופוס לא נכח חרף הודעה שקיבל על דבר כינוס הוועדה מב"כ המערער.
העתק מכתב ב"כ המערער מיום 1.5.2003 אל האפוטרופוס מצורף כנספח ו`.
5.1. הדיון נערך לאחר מספר חודשים בהם שוהה המערער במחלקה השיקומית, מתפקד לשביעות רצון רופאיו ומטפליו, מקפיד על לקיחת התרופות ואינו מגלה כל סימן לאלימות או לתוקפנות. יתרה מזה: במהלך התקופה האחרונה נרשמו מספר מקרים שבהם הותקף המערער על ידי מאושפזים אחרים אך הבליג ולא הגיב באלימות (ראו תרשומות מיום 13.3.03, מיום 11.2.03, מיום 22.1.03 ומיום 14.9.02 במעקב הרפואי, נספח ח` להלן).
העתק דו"ח סיעודי, שנוהל ע"י אחיות המחלקה, מצורף כנספח ז`.
העתק דו"ח מעקב רפואי מצורף כנספח ח`.
5.2. המלצת הרופאים המטפלים הייתה כי יש להמשיך ולאשפז את המערער בכפייה. זאת על אף שגם הם ציינו, כי "במשך חודשים אחרונים המטופל שקט, רגוע, מאורגן בהתנהגותו. חשיבתו ודיבורו יותר מאורגנים. לא מגלה באופן אקטיבי מחשבות שווא. אפקט יציב. משתף פעולה עם הצוות, משתתף בפעילות המחלקה. יוצא לחופשות מספר שעות לבד וחוזר בזמן".
העתק טופס ההפניה לוועדה הפסיכיאטרית מצורף כנספח ט`.
5.3. עובר לדיון בוועדה, עיין בא כוח המערער, הח"מ, במסמכים שהוגשו לוועדה והופתע לגלות שהמדובר רק במקצת המסמכים הקיימים בתיקו הרפואי של המערער, כפי שצולם והועבר אליו לצורך ייצוגו של המערער. כך למשל חסרו המעקב הרפואי והמעקב הסיעודי המתעדים באופן שוטף את התנהגותו של המערער. עם פתיחת הדיון בוועדה הוברר, כי זו כלל אינה מודעת לעובדות חיוניות רבות. כך למשל לא ידעו חברי הוועדה על המלצות הוועדות הקודמות בדבר הצורך במציאת פתרון דיור הולם למערער. הוועדה לא היתה מודעת אף למצבו המשפחתי של המערער, לעובדה כי משפחתו והאפוטרופוס שמונה לו אינם מסוגלים ואינם מעונינים לסייע לו לצאת את כתלי בית החולים וכי דירתו של המערער אינה ראויה למגורים בשל ניתוק שירותי המים והחשמל.
5.4. בתשאול המערער התמקדה הוועדה באירועים שהובילו לאשפוזו לפני 3 שנים. אפילו תשאול זה לא הצליח לרתק את כל חברי הוועדה ואחד מן הרופאים פרש במהלכו לחדר צדדי על מנת שיוכל לעשן. המערער סיפר לוועדה את השתלשלות העניינים שהביאו לאשפוזו, כיצד הוכה על ידי שכנים, לאחר ש"סחב" בקבוק קולה, בשל חסרון כיס. הוא סיפר שביקש מאחד השכנים לסייע לו להתלונן במשטרה אולם נתקל בסירוב ועל כן עשה את שעשה ועל כך הוא מצטער. משנשאל המערער מדוע שכניו פוחדים ממנו, הסביר ש"הם יודעים שהייתי מאושפז ואדם שהיה מאושפז הם מפחדים ממנו" (ראו פרק "מהלך הדיון ותכנו" בפרוטוקול). חרף הסבריו אלה מצאו חברי הוועדה, שהמערער "לא מסוגל להסביר את נסיבות אשפוזו" (ראו פרק "ממצאי הבדיקה" בפרוטוקול).
5.5. המערער הביע את משאלת ליבו להתחתן לאחר שיצא לחופשי, דבר ששעשע את חברי הוועדה, והביא אותם לציין שיש לו "תוכניות לעתיד לא ריאליות לחלוטין. אומר שלמחרת שחרורו יתחתן ויקים משפחה עם אשה שעדיין לא קיימת" – דבר שאינו נכון: המערער לא אמר שיתחתן "למחרת שחרורו" (ראו פרק "מהלך הדיון ותכנו").
5.6. כשנשאל המערער על מצבו ציין, כי "אני לא במצב פסיכוטי, אני לא חושב שאני נפוליאון, אני אדם פשוט". מכאן הסיקו חברי הוועדה שהמערער "חסר לחלוטין תובנה למצבו הנפשי" ("ממצאי בדיקת החולה"; ההדגשה נוספה), הגם שהם עצמם קבעו "…שכעת לא מגלה סימנים פסיכוטיים פעילים" (בפרק "נימוקים" בפרוטוקול).
5.7. המערער תיאר את הטיפול שהוא מקבל והבטיח להמשיך ולקבלו: "אני מתפקד, אני לא מסוכן. אני מקבל זריקה וגם ספירדל והשילוב של שניהם אני מרגיש טוב, באם אצא אני אקח את התרופות".
6. לאחר הדיון החליטה הוועדה להאריך פעם נוספת את אשפוזו של המערער:
"למרות שכעת לא מגלה סימנים פסיכוטיים פעילים וגם לא מהווה סכנה פיזית מיידית לעצמו ולזולתו, בהתחשב בהיעדר שום מערכת תמיכה מחוץ לכותלי בית החולים (אפילו את חופשותיו מבלה מספר שעות בעיר חדרה כי אין לו לאן ללכת), אנו צופים ששחרורו בנסיבות אלו עלול לגרום להפסקה בטיפול התרופתי, התדרדרות מהירה במצבו הנפשי אשר תהווה סכנה לעצמו ולאחרים. הוועדה פונה להנהלת בית החולים ומבקשת לזרז את התוכנית השיקומית של החולה."
המסגרת הנורמטיבית
7. חוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק") קובע רשימה סגורה של עילות שרק בהתקיימן ניתן לשלול את חירותו של אדם ולאשפזו בכפייה. להלן נראה, כי הארכת אשפוזו של המערער אינה נסמכת על אף אחת מן העילות האמורות. הדיבור אודות חשש להפסקת הטיפול התרופתי או להתדרדרות במצבו כמו גם הדיבור הסתמי וחסר האבחנה בדבר חשש ל"סכנה לעצמו ולאחרים" בעתיד – כל אלה אינם עומדים בתנאים הקבועים בחוק לשלילת חירותו המתמשכת של המערער.
8. בבואה לדון בהארכת אשפוז על פי צו, בהתאם לסעיף 28 לחוק, מחויבת הוועדה הפסיכיאטרית לבחון מחדש את ההצדק והצורך בהמשך הפגיעה החמורה בחירותו של המערער. לעניין זה אין כל הבדל בין המאושפזים בכפייה על פי צו, לפי סעיף 15 לחוק, לבין המאושפזים בכפייה על פי הוראה, לפי סעיף 9 לחוק (ראו: מ"א (ת"א) 613/95 פלוני נ` היועץ המשפטי, תק-מח 95(3) 2501, 2509). אלה כאלה מאושפזים אך ורק לצורך קבלת טיפול רפואי (סעיף 35 לחוק) ורק כל עוד מתקיימות הנסיבות שנקבעו בחוק כעילה לאשפוז כפוי. בנסיבות דנן, החלטה על המשך אשפוזו של המערער יכולה להיעשות אך ורק אם במועד הבדיקה מתמלאים בו שני תנאים מצטברים: תנאי אחד הוא, שכתוצאה ממחלתו נפגם במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות; והתנאי השני הוא, שעקב מחלתו הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי: האשפוז הכפוי יימשך כאשר "הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן שאין מקום לשחרר את החולה מבית החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו" (כב` הנשיא ברק, ע"פ 3854/02 פלוני נ` הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פ"ד נז (1)900, 906ב).
במאמר מוסגר יצויין, כי במקרה של הוראת אשפוז "אזרחי", יכולים לבוא במקום התנאי של "מסוכנות" גם תנאים חלופיים אחרים כגון חוסר יכולת לדאוג לצרכים בסיסיים. אלא שתנאים חלופיים אלה אינם רלוונטיים לענייננו משני טעמים. הטעם הראשון, העקרוני, הוא שצו אשפוז פלילי, להבדיל מהוראת אשפוז אזרחי, נסמך אך ורק על שיקול של מסוכנות. הטעם השני, החשוב יותר לעניינו, הוא שלא נטען לגבי המערער, כי מתקיים לגביו אחד מן התנאים החלופיים הנ"ל, וגם לו היה נטען כך, הרי ש"אין הוועדה יכולה להסתמך על תנאי חדש, שלא נזכר בהוראת האישפוז המקורית" (ע"ש (ת"א) 227/00 פלונית נ` היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(2), 29658). גם עיון בתיקו של המערער מעלה, כי ממילא אין כל בסיס עובדתי לעילות אשפוז חלופיות כאמור.
9. העילות האמורות הן העילות המוכרות להמשך אשפוזו של חולה נפש ואין בלתן, וכיוון שבשלילת חירות עסקינן, יפרש בית המשפט עילות אלו בדווקנות (ראו למשל: רע"פ 2060/97 פלונית נ` הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697 , 710-711).
10. לא זאת אף זאת, "הביקורת השיפוטית על החלטת הוועדה חייבת להחמיר עמה ולדקדק על כל קוצו של יוד, כדי שלא תוחטא מטרת המחוקק" (ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ` היועץ המשפטי תק-מח 99 (3) 58191, 58193; מ"א (ת"א) 1762/94 פלונית נ` היוהמ"ש, פ"מ, תשנ"ו(1) 163, 171; ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ` היועמ"ש, פ"מ תשנ"ג (3) 221, 226; ע"ש (תא) 142/00 פלוני נגד היועמ"ש, תק-מח 2000(1) 54204).
11. מושכלות יסוד אלה נסמכות בראש וראשונה על מעמדה החוקתי של חירות האדם. "ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא" (רע"פ 2060/97 פלונית נ` הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, 708). "לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפכה חירותו של האדם לזכות חוקתית ויש להקפיד כחוט השערה על כל תג ותג ממצוות המחוקק בחוק, שנועדו לקיים את כבודו של האדם ואת חירותו, ולא להתיר את שלילת חירותו מבלי שאותן הוראות ותנאים מולאו במדויק וכדין" (ע"ש (ת"א) 689/98 פלוני נ` הוועדה הפסיכיאטרית, תק-מח 98(2) 14968, 14973).
העדר עילה חוקית לאשפוז הכפוי
12. בענייננו לא מתקיים במערער אף לא אחד משני התנאים המצטברים הנ"ל. ממכתב ההפניה של הרופאים המטפלים אל הוועדה, ומן המעקב הרפואי והסיעודי לא עולה כלל וכלל שכושר השיפוט או הכושר לביקורת המציאות של המערער נפגם, לא כל שכן, שלא נפגם "במידה ניכרת", כתוצאה ממחלת נפש (כדרישת ס"ק 7(1) לחוק). נהפוך הוא, הרופאים המטפלים מעידים שהמערער "שקט, רגוע, מאורגן בהתנהגותו. חשיבתו ודיבורו יותר מאורגנים. לא מגלה באופן אקטיבי מחשבות שווא. אפקט יציב…" (מכתב ההפניה אל הוועדה הפסיכיאטרית – נספח ט`). גם הפרשנות המעוותת שנתנו חברי הוועדה למשאלת ליבו של המערער להתחתן לכשישתחרר אינה יכולה להעיד על פגם ניכר בכושר השיפוט ובביקורת המציאות. יתר על כן, הקורא בעיון את דבריו של המערער בפני הוועדה יגלה בהם מידה ניכרת של הבנת המציאות: האם ניתן היה להסביר טוב יותר מהמערער את הסיבה לכך שהבריות חוששים מפניו (כזכור תיאר המערער את הסטיגמה המוטבעת בכל מי שהיה מאושפז)? האם ההכאה על חטא שבירת פנסי המכונות – העילה שבגינה נעצר – מלמדת על פגם בכושר השיפוט? האם ייחוס מצבו הטוב לטיפול התרופתי וההבטחה להמשיך וליטול את התרופות מלמדים על פגם ניכר בכושר לביקורת המציאות?
13. גם התנאי השני לאשפוז כפוי אינו מתקיים במערער. נכון לעת הזו, המערער אינו מסוכן לעצמו או לזולתו. מכתב ההפניה של הרופאים המטפלים אינו מייחס למערער מסוכנות כזו. גם המעקב הרפואי והמעקב הסיעודי שבתיקו מלמדים על כך שהמערער אינו תוקפני ואינו מסוכן (ראו למשל: תרשומות מיום 13.3.03, מיום 11.2.03, מיום 24.1.03 ומיום 2.10.02 במעקב הרפואי – נספח ח` לעיל). יתר על כן, במהלך החודשים האחרונים נמנו לפחות ארבעה מקרים שבהם הותקף המערער על ידי מאושפזים אחרים והבליג (ראו סעיף 5.1 לעיל). ספק רב אם כל אדם מן הישוב היה מבליג בנסיבות אלו, ואולם נראה שכושר השיפוט ובקרת המציאות של המערער, הביאו אותו למסקנה, כי עליו לנהוג במשנה איפוק ולהבליג על מנת שמאן דהוא, לרבות חברי הוועדה הפסיכיאטרית, לא יטפול עליו סטיגמה של "מסוכנות".
14. גם חברי הוועדה אישרו כי המערער "לא מהווה סכנה פיזית מיידית לעצמו ולזולתו" (ראו: פרק "נימוקים" בפרוטוקול – נספח א` לעיל). האם ניתן להבין מכך שהמערער מהווה היום סכנה פיסית שאינה מיידית לעצמו ולזולתו? לא ולא! גם הוועדה אינה גורסת כך. מדוע בכל זאת שלחו חברי הוועדה לחצי שנה נוספת בכלאו? כותבים חברי הוועדה:
"בהתחשב בהעדר שום מערכת תמיכה מחוץ לכותלי בית החולים אנו צופים ששחרור בנסיבות אלה עלול לגרום להפסקה בטיפול התרופתי, התדרדרות מהירה במצבו הנפשי, אשר תהווה סכנה לעצמו ולאחרים" (פרק ה"נימוקים" בפרוטוקול. ההדגשות נוספו).
15. אלא שבהנמקה ספקולטיבית זו, החסרה ביסוס עובדתי, אין כדי לענות על הדרישות הברורות שבחוק!
נקדים ונאמר: חרף ניסיונה של הוועדה לדחוק את המערער לדל"ת אמותיו של החוק, תוך שימוש ברטוריקה המבחינה בין "סיכון מיידי" לבין "סיכון שאינו מיידי", ברור שגם היא אינה סבורה שהמערער במצבו דהיום "עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי" כלשון החוק. מלשון ההחלטה עולה, שרק אם יתממש חששם של חברי הוועדה ("אנו צופים ששחרור בנסיבות אלה עלול…") ובעקבות זאת תבוא "התדרדרות מהירה במצבו הנפשי" – רק אז, לדעתם, יהווה המערער "סכנה לעצמו ולאחרים".
"את פתח להם" ואמור:
רק אז, בסיטואציה היפותטית מעין זו, אם תתממש, תשוב ותתקיים עילה לאשפוזו הכפוי של המערער. עד אז זכאי המערער לזכות היסוד לחירות.
16. הנמקתה הספקולטיבית של הוועדה אינה מקיימת את דרישות החוק, שכן לא ברור מה טיבה של אותה מסוכנות היפותטית ומהם ביטוייה. כריכת "מסוכנות לעצמו" יחד עם "מסוכנות לאחרים", כפי שהדבר נעשה בהנמקת הוועדה, מלמדות כי הנמקה זו ניתנה על דרך הסתם מבלי להתעכב על האבחנות החשובות שקבועות לעניין זה בחוק.
17. לא רק זאת, אלא שהוועדה אף לא פרטה את העובדות, שלדעתה מבססות את הסברה לפיה עלול המערער בעתיד להוות סכנה לעצמו או לסביבתו. הוועדה לא מצאה לנכון לפרט בנימוקיה כיצד "שוכנעה" בדבר נחיצות המשך האשפוז הכפוי ומהן העובדות עליהן הסתמכה. הפסיקה, מאז 1991, עקבית וקובעת, כי לשון "השכנוע" שבסעיף 10 לחוק מחייבת, שהוועדה תצביע על עובדות ספציפיות, שיש בהן כדי לחייב את המסקנה, שמדובר באדם המסכן את עצמו או את זולתו ובהיעדר ציון עובדות שכאלה, אין לבית המשפט כלים לבדוק אם אכן "שוכנעה" הוועדה בקיומן של אותן עובדות (ע"ש (ת"א) 384/00 פלוני נ` הוועדה הפסיכיאטרית, תק-מח 2000(4) 1113, 1118; וראו גם: ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ` היועמ"ש פ"מ תשנ"ג (3) 221, 226; מ.א. (ת"א) פלונית נ` היועמ"ש פ"מ תשנ"ו(1) 163, 173; ע"ש (ת"א) 142/00 פלוני נ` היועמ"ש תק-מח 2000(1) 54204; ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ` היועמ"ש, תק-מח 99(3) 58191, 58200).
18. בעניין אחר כבר חיווה בית את המשפט דעתו על "… הנימוק, שאם ישוחרר המערער וייפסק הטיפול הוא צפוי להוות סכנה לעצמו ולסביבתו", וכה אמר: "מהי אותה סכנה? האם היא נשענת על עובדות לא ידועות למערער או לבית המשפט, האמור לבדוק את תקפות ההחלטות… האם חשש לסיכון בעתיד למקרה של התדרדרות מבלי שקיימות ראיות על קיומו של סיכון פיזי מיידי בכל אחד משלבי האשפוז, די בו כדי להאריך אשפוזו הכפוי של אדם?" (ע"ש (ת"א) 345/00 פלוני נ` היוהמ"ש, תק-מח 2000(3) 10123, 10126; וראו גם: (ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ` היוהמ"ש, תק-מח 99(3) 58191).
19. החשש הספקולטיבי של חברי הוועדה, כי בעקבות שחרורו יחדל המערער מן הטיפול הרפואי (תנאי ראשון שאפשר שיתקיים בעתיד), דבר שיוביל להתדרדרות במצבו הנפשי (תנאי שני) אינו יכול לשמש כעילה לאשפוז כפוי: "לא די בחשש בעלמא או באפשרות רחוקה של סכנה כדי להורות על אשפוז כפוי בהתאם לסעיף 7 לחוק. הבסיס לאשפוז כאמור חייב להתבסס על ראיות ולעבור את מבחן הוודאות הקרובה. להשקפתו התעלם סגן הפסיכיאטר המחוזי מאמות מידה אלה. המידע עליו הסתמך סגן הפסיכיאטר המחוזי כפי שציין בהוראת האשפוז אינו מצביע על סכנה של נזק פיזי ובוודאי לא על סכנה של נזק ממשי שתוצאותיו חמורות. לעומת זאת, נשללה חרותה של המערערת וזוהי אחת הצורות החמורות ביותר של שלילת חרות ולפיכך הטיל המחוקק הגבלות על בעלי הסמכות להורות על כליאתו של מאושפז בין חומות בית החולים" (ע"ש (ת"א) 1025/92 פלונית נ` היוהמ”ש, תק-מח 92(3) 54, 55; ההדגשות נוספו).
20. לא רק זאת, אלא שחשש ספקולטיבי זה אינו מקיים את דרישת הקשר הסיבתי שבין המחלה ובין המסוכנות (ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ` היועץ המשפטי תק-מח 99(3) 58191, 58197). מנימוקי הוועדה עולה, כי המסוכנות, שהיא מייחסת בטעות למערער, נובעת מהיעדר מערכת תמיכה מחוץ לכותלי בית החולים, אולם, החוק דורש, כי המסוכנות תנבע מהמחלה (ראו למשל, מ"א (ת"א) 1762/94 פלונית נ` היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 94(4), 170; וכן: ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ` היועץ המשפטי, תק-מח 99(3) 58191, 58197).
21. ההחלטה באם להאריך אשפוזו של חולה נפש תלויה במצבו הבריאותי בעת שנערכת הועדה ולא על פי אפשרות עתידית ספקולטיבית (ראו: ע"ש (ת"א) 142/00 פלוני נ` היוהמ"ש, תק-מח 2000(1) 54204, 54214) כפי שנעשה במקרה דנן. על כן יש לדחות מכל וכל את הלך הרוח שהוביל את הוועדה להחליט להמשיך ולכלוא את המערער.
22. חששה של הוועדה, לפיו עלול המערער לחדול מליטול טיפול רפואי, אינו מהווה עילה חוקית להמשך האשפוז הכפוי. יתר על כן, גם לו היתה רוח הנבואה שורה על חברי הוועדה והם היו יודעים בוודאות מוחלטת, כי המערער אכן יחדל לקבל טיפול מרפאתי, גם אז, כל עוד הוא איננו מסוכן, אין בכך כדי להשאירו באשפוז כפוי. כך למשל, שעה שנדון עניינה של נאשמת שבית המשפט ציווה עליה לקבל טיפול מרפאתי בהתאם לסמכותו על פי סעיף 15(א) לחוק. המערערת נמנעה מלמלא אחר הצו ולא קיבלה טיפול רפואי. מנימוק זה ומנימוק זה בלבד הורה הפסיכיאטר המחוזי לאשפזה בכפייה הגם שלא היתה מסוכנת. כב` הנשיא ברק קבע: "אין להעניק לפסיכיאטר המחוזי סמכות להורות על אשפוז כפוי של חולה נפש, שאינו מסוכן לעצמו או לציבור, רק משום שהוא לא מילא אחר צו שיפוטי שהורה על טיפול מרפאתי" (רע"פ 2060/97 פלונית נ` הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, 718).
23. די בהעדר הביסוס העובדתי ובהעדר הנמקה של ממש כדי להביא לביטול החלטת הוועדה. אך אפילו היינו ממלאים את תפקיד הוועדה, ומפשפשים בתיקו הרפואי של המערער, גם אז לא היינו מוצאים עיגון עובדתי לקביעות הוועדה. המערער לא הוגדר מעולם כמסוכן לעצמו ובתיקו לא נרשמו מעולם ניסיונות אובדניים, גם לא בטפסים המיוחדים, שבהם מעריכים מדי תקופה את מידת הסיכון של מאושפז. באופן דומה לא נמצאה ברישומים הרפואיים כל אינדיקציה למסוכנות לזולת, וודאי שלא בתקופה האחרונה. זאת ועוד, כפי שכבר ראינו, אפילו שעה שהותקף המערער על ידי מאושפזים אחרים הוא הבליג ולא הגיב בתוקפנות (ראו סעיף 5.1 לעיל) לא כל שכן בתוקפנות "מסוכנת".
24. החשש להפסקת הטיפול הרפואי בעתיד אינו עילה לאשפוז כפוי, ממש כמו ש"אין בסיכוי להסתבכות עם החוק משום עילה המוכרת בחוק לאשפוז כפוי או לאשפוז כלשהו, שאם נאמר כך הייתה נמצאת אולי הדרך למניעת עבריינות בדרך של אשפוז כאשר קיים חשש להסתבכות עם החוק" (ע"ש (ת"א) 345/00 פלוני נ` היוהמ"ש, תק-מח 2000(3) 10123, 10124).
25. החזקתו של אדם באשפוז מתוך דאגה כביכול לגורלו, באם ישוחרר ללא תמיכה מבחוץ, היא גישה פטרנליסטית, אשר מבוססת לא אחת יותר על דעות קדומות מאשר על נתונים מבוססים. אכן, ייתכנו מקרים בהם אדם שישוחרר ללא מערכת תמיכה בחוץ יתדרדר, יחדל לקחת את תרופותיו ויהיה מסוכן לעצמו או לציבור, אולם אין הדבר שונה מכל אסיר רגיל, המסיים לרצות את תקופת מאסרו ועלול להתדרדר חזרה אל עולם הפשע. כפי שמעולם לא עלה על הדעת להשאיר אסיר שסיים לרצות את עונשו במאסר, רק בשל הפחד כי ישוב ויהווה סכנה לחברה לאחר שחרורו או משום שאין לו מערכת תמיכה בחוץ, כך אין להותיר מאושפז בבית החולים, לאחר שנגוזה העילה לאשפוזו הכפוי.
החלטת הוועדה אינה מידתית
26. אפילו היה בנימוקי הוועדה ובחששה הספקולטיבי למסוכנות בעתיד, כדי להלום את דרישות החוק, עדיין היה על חברי הוועדה להסתפק באמצעי החמור פחות, להורות על שחרורו ולחייב אותו בטיפול מרפאתי. הפגיעה בחירותו של המאושפז חייבת להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה מעבר לדרוש להגנה עליו ועל שלום הציבור. "אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי, ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפייה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בכלל … וכך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש" (רע"פ 2060/97 פלונית נ` הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, 708; וראו: ע"ש (חיפה) 102/00 פזרקר נ` מדינת ישראל , תק-מח 2000 (1), 1306).
העדר מערכת תמיכה מחוץ לכותלי מתקן האשפוז
27. המערער אינו מסוכן ולפיכך על הוועדה היה לשחררו חרף חששותיה מהתוצאות האפשריות של העדר "מערכת תמיכה" שתקלוט אותו לאחר שחרורו. כפי שראינו לעיל, כבר לפני כשנתיים הגיעה ועדה פסיכיאטרית למסקנה, כי יש לאתר מסגרת שתקלוט את המערער על מנת שניתן יהיה לשחררו מן האשפוז הכפוי. מכאן שכבר אז ברור היה לחברי הוועדה, שהעדר מסגרת מתאימה היא הסיבה, שלדעתם מצדיקה את המשך כליאתו של המערער. אלא שמסגרת מעין זו לא נמצאה. למדינה, למשפחת המערער ולאפוטרופוס שמונה לו – לכולם נוח המצב הקיים שבו כלוא המערער בבית החולים ועל כן איש אינו נוקט בפעולות נמרצות על מנת לאפשר את שחרורו של המערער מן האשפוז הכפוי.
28. במהלך הדיון הסבירו חברי הוועדה, כי סמכותם אינה כוללת מתן הוראות לגורמים המטפלים לדאוג לקליטת המערער מחוץ לבית החולים. אפשר שכך הוא הדבר. ואולם אם כך – לא ברור מדוע זה ראו הם לנכון, לחרוג מסמכותם דווקא לצורך המשך שלילת חירותו של המערער?
29. יתר על כן, אם תפקידה של הוועדה מתמצה בקביעת התקיימותן של עילות האשפוז על פי החוק, כי אז שומה היה על חבריה להורות לשלח את המערער לחופשי לאלתר ולא להמשיך ולקבוע היכן יתגורר לאחר שיזכה בחרותו. באין מסגרת אחרת, ישוב המערער לדירת מגוריו ברמת-גן. החוק מסמיך את הוועדה לדון אך ורק בשאלה האם יש מקום להמשיך ולכלוא אדם באשפוז כפוי. מעבר לזאת, מלבד מהסמכות להורות על טיפול מרפאתי כפוי, אין הוועדה מוסמכת לנהל את חייו של מאן דהוא, גם אם בעבר אושפז כדין, בהיותו חולה נפש חסר כושר שיפוט ומסוכן.
30. זאת ועוד, אם נכיר בסמכות הוועדה לאשפז אדם בכפייה רק בשל היעדר מערכת תמיכה מחוץ לבית החולים, כי אז ייווצר מעגל שוטה הכולא את המערער לנצח בין חומות בית החולים לחולי נפש: מחד, המערער הינו ערירי התלוי ברצונם הטוב של אנשים, שאינם קרובים אליו רגשית, ויש יותר מחשש כי חירותו ומאווייו אינם מצויים בראש מעייניהם. לאיש אין די מוטיבציה לאתר למערער "מערכת תמיכה", שתקלוט אותו לאחר שחרורו. מאידך, בשל כך מחליטה הוועדה שוב ושוב, כי במצב הקיים רשאית המדינה להוסיף ולכלוא את המערער.
31. החזקתו של אדם באשפוז, רק בשל מחדלם של אחרים למצוא לו פתרון דיור, והתניית שחרורו במעשיהם של אחרים, אינה יכולה לעמוד. את מחדליהם של אחרים, אין המאושפז צריך לשאת על גבו, כאשר זכויותיו הבסיסיות ביותר נרמסות.
לו פעלה הוועדה בהתאם להוראות החוק והיתה מורה על שחרור המערער, לאלתר או תוך מספר שבועות, כי אז היה על הגורמים המטפלים במערער, ובראש ובראשונה האפוטרופוס שמונה לו, להיערך בהתאם ולמצוא למערער "מערכת תמיכה" מתאימה. זו הדרך היחידה לפרוץ את מעגל האשפוז שבו כלוא המערער בניגוד לערכי היסוד של החברה ולזכויות היסוד של המערער.
32. השיקול שצריך להנחות את הוועדה כמו "השיקול שמנחה את בית המשפט אינו הדאגה לחיי החולה, אם ישוחרר מן האשפוז – שכן על כך מופקדות רשויות הרווחה והבריאות – אלא הדאגה למילוי הוראות המחוקק כדי למנוע אשפוז כפוי בניגוד למגבלות `החוק`, וכן, כדי לוודא שאותו אשפוז נועד `לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש` (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)" (מ"א (ת"א) 1762/94 פלונית נגד היועמ"ש, פ"מ תשנ"ו (1) 163, 173). מטעם זה שומה היה על הוועדה להורות על שחרורו של המערער. כיוון שנמנעה מלעשות זאת מתבקש בית המשפט הנכבד לעשות כן.
הליך פגום והחלטה נפסדת
33. החלטת הוועדה היא החלטה מעין שיפוטית. הדיון בוועדה הפסיכיאטרית נסוב סביב אחד מן הצעדים החמורים ביותר שבנמצא: שלילת חירותו של אדם. על כן, מחובתה להקפיד ביתר שאת על תקינות ההליך שהיא מנהלת, ובכלל זה – לבסס את החלטתה על תשתית עובדתית מלאה.
34. במקרה שלפנינו התבססה החלטת הוועדה על קריאת המלצת הרופאים של המערער בלבד, וללא קריאת התיק הרפואי. הוועדה לא ידעה פרטים עובדתיים מהותיים ורלוונטיים, שבלעדיהם לא ניתן לקבל החלטה שקולה והוגנת, המאזנת בצורה נכונה בין זכות היסוד לחירות לבין שיקולים ואינטרסים אחרים. בכך נפל פגם בהליך התקין, ודי בו כדי להביא לבטלות ההחלטה.
חוסר סבירות בהמשך האשפוז ביחס לקלות העבירה
35. בשולי הדברים, בכפוף לדרישת המערער לצאת לחופשי, ולטענתנו כי אין כל עילה לאשפז את המערער, בין אם על פי צו ובין אם בהוראה של הפסיכיאטר המחוזי, יש לקבוע, כי ככל שעליו להישאר באשפוז כפוי, הרי שיש להמיר את צו האשפוז "הפלילי", על פי סעיף 15 לחוק, בהוראת אשפוז "אזרחי" לפי סעיף 9 לחוק.
36. זה לא מכבר קבע בית המשפט העליון, כי צו אשפוז בהליך פלילי יחרוג ממתחם הסבירות שעה שקיים יחס בלתי סביר בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו (כב` הנשיא ברק, ע"פ 3854/02 פלוני נ` הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פ"ד נז (1)900). עניינו של המערער נופל בגדר אותם מקרים, שכן העבירות שיוחסו לו הן עבירות קלות ערך, מה גם שאשמתו לא התבררה מעולם. בשל האירוע שבגינו הוגש נגד המערער כתב אישום שוהה המערער באשפוז כפוי מזה 3 שנים. בנסיבות אלו יהיה זה בלתי סביר לחלוטין להוסיף ולכלוא את המערער באשפוז כפוי על פי צו למשך תקופה נוספת.
37. על כן, ככל שיחליט בית משפט הנכבד לדחות את טענות המערער ולאשר את המשך אשפוזו הכפוי, עדיין מתבקש הוא "לבחון את עניינו … לשמוע את עמדת היוהמ"ש באשר להמשך האישום ולהמשך תוקפו של צו האשפוז… ]ו[ להחליט … לבטל את צו האשפוז, תוך שייקח בחשבון את ההסדרים באשר לאשפוז במסלול האזרחי" (כב` הנשיא ברק, ע"פ 3854/02 פלוני נ` הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פס"ד מיום 22.1.2003, בסעיף 22).
דרך ארוכה עברנו מאז הושלכו למוסדות האשפוז לחולי נפש כל "חלכאי ונדכאי החברה". בחברה הדמוקרטית דהיום נועדו מוסדות האשפוז למטרה אחת ויחידה: מתן טיפול לחולים המסכנים את עצמם או את זולתם. הצורך בטיפול ובמניעת סכנה של ממש גם מהווה את העילה היחידה שבגינה ניתן ליטול מחולה הנפש את חירותו. במקרה דנן נשללת מהמערער חירותו בשל "העדר מערכת תמיכה מחוץ לכותלי בית החולים". הוועדה, המערכת הפסיכיאטרית, מערכת שירותי הרווחה, הרופאים המטפלים, העובדים הסוציאליים, האפוטרופוס הכללי, האפוטרופוס של המערער, המשטרה, בתי המשפט – כל אלה הם זרועותיה של המדינה. כל זרוע פועלת בנפרד בתחומה, במעשה או באפס מעשה, וכל הזרועות יחדיו משתלבות למעגל הכולא את המערער. המדינה שנטלה את הכוח לשלול את חירותו של חולה הנפש – מן הדין שתפעל באותה נחישות ובאותה שקידה כדי לדאוג לאלתר למציאת "מערכת תמיכה מחוץ לכותלי בית החולים". בכל מקרה אחר על המדינה למשוך את ידיה מן המערער ולחדול מלשלול את חירותו, כפי שביקש במהלך הדיון בוועדה:
"שינו לי את הטיפול ואני מרגיש טוב יותר… ]אני כאן[ כי עברתי עבירה… ואני מבקש סליחה… אין לי בית… אף אחד לא בא לבקר אותי… אני לא במצב פסיכוטי, אני לא חושב שאני נפוליאון, אני אדם פשוט… ארצה לחזור לבית שלי… אולי יעבירו אותי להוסטל. אני מתפקד ואני לא מסוכן… כל החיים שלי אני חולה. אתם רואים אותי פעם ב-6 חודשים… תנו לי הזדמנות" (פרק "מהלך הדיון ותכנו" בפרוטוקול).
אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולהורות על שחרורו של המערער מהאשפוז.
כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבה בהוצאות המערער.
10 ביוני, 2003
אבנר פינצ`וק, עו"ד
ב"כ המערער
