בפסק דין דרמטי קיבל בית הדין הארצי לעבודה את עמדת האגודה, שצורפה לדיון כ"ידידת בית המשפט"
בית הדין הארצי קבע שהמדינה לא הוכיחה שאפשר להתקיים בכבוד אנושי בסיסי מגמלת הבטחת הכנסה, ופסל את נהלי המוסד לביטוח לאומי שמאפשרים לשלול את הגמלה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד.
ערב חג השבועות (17.5.2018) פירסם בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בחמישה ערעורים שנגעו לחוקיות הנוהל של המוסד לביטוח לאומי לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל עזרה כספית קבועה מבני משפחתו או מעמותות. בית הדין בהרכב מורחב, בראשות השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, אימץ במלואה את עמדת האגודה לזכויות האזרח, שצורפה לדיון במעמד של "ידידת בית המשפט", ולפיה יש לבטל את הנוהל כיוון שהוא פוגע בזכות החוקתית לקיום בכבוד, ואין מקום לראות בתמיכה משפחתית "הכנסה" לצורך חישוב הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, או לצורך שלילתה.
המשמעות של פסק הדין היא כי העניים ביותר במדינת ישראל לא יאבדו את זכאותם לגמלה בשל תמיכה נוספת שהם מקבלים רק כדי שיוכלו לשרוד, ולא יחויבו להחזיר סכומי עתק למוסד לביטוח לאומי, כפי שקורה היום. מקבלי הבטחת הכנסה חיים בפחד מתמיד שגמלתם תישלל בשל סיוע שהם מקבלים, בלית ברירה, מארגוני צדקה ומקרובים, כיוון שהגמלה אינה מספיקה למחייה.
בית הדין מתח ביקורת חסרת תקדים על כך שהמדינה לא הגדירה מהם האמצעים הנדרשים לקיום בכבוד, ועל כך שכבר אין קשר בין גובה גמלת הבטחת הכנסה לבין היחלצות מעוני. בית הדין קבע כי "קיים ספק ממשי בשאלה אם במציאות הנוכחית גמלת הבטחת הכנסה אכן מספיקה כשלעצמה לצורך קיום בסיסי בכבוד, ספק שלא נסתר בטיעונים של המדינה ושל המוסד לביטוח לאומי". כתוצאה מכך, מוסיף וקובע בית הדין, "רבים ממקבלי הגמלה נאלצים לקבל סיוע נוסף, מכל גורם אפשרי, לצורך סיפוק הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר דוגמת מזון, לבוש, תרופות ודיור". בית הדין קרא לבחון מחדש את שאלת חובתה של המדינה לקבוע מדד לקיום בכבוד.
בית הדין דחה את טענת המדינה כי יש לפרש את המונח "הכנסה" בחוק ככולל כל הכנסה. בכך הפך בית הדין הארצי את ההלכה שהוא עצמו קבע בעבר (הלכת אורן), וביטל אותה. בית הדין פסק כי בהיעדר קביעה מפורשת של המחוקק בעניין, אין מקום לפרשנות יצירתית שתוצאתה שלילת הגמלה, וכי יש להעדיף תמיד פרשנות שמגשימה את זכויות היסוד.
בית הדין גם דחה את הדמוניזציה של עניים, הקושרת קבלת תמיכה מן המדינה בניצול וברמייה. הוא קבע כי גם אם יש חשש מניצול לרעה, רובם המכריע של מי שמקבלים תמיכה מהמשפחה או מעמותות מקבלים את הסיוע לצורך קיום, שכן הגמלה לא מספיקה למחייה, או לצורך חיים שהם מעט יותר מהמינימום. הסכנה בשלילת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה, לאור היותה מנגנון ההגנה האחרון, עולה על הסיכון שיהיו בודדים שינצלו לרעה את הגמלה.
בפסק הדין הודגש כי התערבות המוסד לביטוח לאומי בתמיכה משפחתית היא פסולה ומהווה התערבות במרחב המשפחתי וביחסים המשפחתיים המורכבים, והיא עלולה לגרום להפסקת התמיכה החיונית המשפחתית והקהילתית באופן שיפגע בנזקקים וביתרונות החברתיים של קהילתיות וערבות הדדית. עוד הוסיף בית הדין כי בניגוד לעמדת הביטוח הלאומי, תמיכה משפחתית אף עשויה לעלות בקנה אחד עם התכלית של עידוד יציאה לעבודה.
לאור האמור בית הדין מאמץ את קביעתו מלפני שנתיים וחצי בעניין יאיר, שם נקבע שתמיכה משפחתית הניתנת לצורך תשלום שכר דירה למקבל הגמלה לא תיחשב כהכנסה, ומרחיב אותה לגבי תמיכה משפחתית או קהילתית מכל סוג. הנשיא (בדימוס) פליטמן נותר בעמדת מיעוט, לפיה יש לראות בתמיכה משפחתית הכנסה בחישוב הזכאות לגמלה.
עורכי הדין משכית בנדל וגיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח, שכתבו את עמדת האגודה לזכויות האזרח, שהוגשה לבית הדין לעבודה ושרבים מעיקריה אומצו בפסק הדין: "משמעות פסק הדין היא שאלפי עניים שמקבלים גמלת קיום יפסיקו לחיות בפחד שהתמיכה הפעוטה שהם מקבלים מהמשפחה או מהקהילה, שסייעה להם להחזיק את הראש מעל המים, תמנע מהם את קבלת גמלת הבטחת הכנסה. בית הדין קבע את מה שהאגודה חוזרת ומתריעה עליו שנים ארוכות – שגמלת הבטחת ההכנסה אינה מאפשרת כיום קיום אנושי בכבוד, והגיע הזמן שהממשלה תאמץ מדד לקיום בכבוד ותקבע לפיו את גובה הגמלה, כפי שהציע בית הדין."
