אילוסטרציה. CC BY-SA: Roger Mommaertsבעתירה לבג"ץ דורשים משתקמים וארגונים לקבוע אמות מידה שיגדירו זמן, מרחק ואיכות סבירים לקבלת שירותי שיקום רפואי
שי גנון נפצע לפני כשנתיים במבצע "צוק איתן". אחותו, דורון גנון, נפצעה לפני כשנה וחצי במועדון "הפורום" בבאר שבע. שני האחים, תושבי קריית גת, נזקקו להליך שיקום ואושפזו בבית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא, כי לא היה מוסד שיקום מתאים באזור מגוריהם. הוריהם, גליה ויהודה, נאלצו להעתיק חלק משמעותי מחייהם מהדרום למרכז הארץ, לנסוע את המרחק הרב, וללון באזור. פרנסתם נפגעה, והאם גליה מעידה שאלמלא היו מקבלים החזרים ממשרד הביטחון, המשפחה הייתה קורסת כלכלית.
חייה של אלישבע גבע, תושבת הגליל, נכנסו לסחרור לאחר שבן זוגה אושפז באשפוז שיקומי בבית לווינשטיין ברעננה, מרחק של 117 ק"מ מהישוב בו הם מתגוררים, רק משום שאין מוסד שיקומי אחר בכל אזור הצפון. התמודדותה הקשה ממילא עם המצב שנוצר הייתה קשה לאין ערוך בשל הנסיעות הארוכות שנאלצה לבצע. "המרחק התיש אותי פיזית ונפשית, ולולא היה לי קרוב משפחה במרכז שיכולתי ללון אצלו מפעם לפעם הייתי צריכה לשכור דירה במרכז, כמו שאחרים שראיתי במחלקה עשו", היא אומרת.
עתירה שהוגשה הבוקר (7.9.2016) לבג"ץ דורשת משר הבריאות לשים קץ לאפליה הגיאוגרפית בשירותי בריאות. העתירה הוגשה על ידי גנון וגבע ועל ידי הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל, פורום בריאות דרום, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם וארגון בזכות.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע ששירותי בריאות יינתנו במרחק, בזמן ובאיכות סבירים. אלא שבחסות המילה "סביר" התפתח מערך לא שוויוני: מטופלים נאלצים לנסוע מהנגב ומהגליל עד לשיבא או לבית לווינשטיין, שבהם נמצא עיקר מערך השיקום בארץ. ילדים יכולים לקבל שיקום רק בשיבא, בבית לווינשטיין או באלי"ן שבירושלים. המרחקים שמשפחות צריכות לנסוע כדי לסייע ליקיריהן שנפצעו או חלו הם בהחלט לא סבירים. העתירה דורשת לראשונה משר הבריאות לקבוע אמות מידה שיגדירו מהם מרחק, זמן ואיכות סבירים בכל הנוגע לקבלת שירותי שיקום.
שיעור המיטות באשפוז השיקומי בדרום הארץ ובצפונה נמוך משמעותית מבאזור תל אביב, 0.05 מיטות לאלף בני אדם לעומת 0.22 מיטות לאלף. המחסור מכריח את תושבי הצפון והדרום לנסוע למרכז כדי להתאשפז. בנוסף, הזמינות והאיכות של מרכזים לשיקום יום בקהילה בדרום ובצפון נופלות באופן משמעותי מאלו שבמרכז הארץ, ופעמים רבות אין בהם נוכחות קבועה של רופאי שיקום כפי שיש במרכזי יום במרכז.
"כשדורון נפצעה החלטתי לעזוב את העבודה שלי כדי להיות לצידה בהליך השיקום הקשה והארוך. אני יודעת שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לעזוב את העבודה ולהיות לצד יקיריהם. תקופת האשפוז של דורון נמשכה עשרה חודשים, הייתי לידה מהרגע שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון. לא היה לי פנאי, ומכיוון שאנחנו גרים בדרום הארץ, נאלצתי ללון במלונית הצמודה לבית החולים. זו הייתה תקופה קשה, עצובה ובודדה, שבה במשך זמן רב הייתי לבד, רחוק מהבית, בלי אפשרות לחלוק את הקושי שחוויתי, אלא בטלפון", מספרת גנון על התקופה הקשה שעברה, שעליה הכביד המרחק מביתה.
היעדר שירותי שיקום איכותיים וזמינים במרחק סביר ממגורי המטופל עלול להוביל לכך שהוא לא יקבל שיקום, ולא יצליח לחזור לחיים שהיו לו לפני הפגיעה. האפשרות האחרת היא אשפוז רחוק ממקום המגורים, מה שמגדיל את העלויות הכלכליות למטופלים מהפריפריה, מחייב אותם בנסיעות ממושכות ופוגם בהליך השיקום. פרופ' אבי עורי מבית החולים "רעות" מסביר שכתוצאה מכך נגרמת פגיעה קשה בסיכויי השיקום, ולכן האדם עלול להישאר בחוסר תפקוד והאסון שאירע לו ולמשפחתו רק מתעצם.
"המחסור בשירותי שיקום בצפון ובדרום אינו רק תוצאה של מחסור במשאבים אלא של חלוקה לא צודקת ומפלה שלהם. אנו דורשים משר הבריאות להפסיק את האפליה ולתת גם לשאר חלקי הארץ טיפול רפואי טוב כמו במרכז", מסבירה עו"ד רעות כהן מהאגודה לזכויות האזרח, שכתבה את העתירה.
