צילום: חגי אלעד הקליניקות המשפטיות במסלול האקדמי המכללה למינהל ובאוניברסיטת תל אביב וארגוני זכויות האדם, המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח, הגישו השבוע שורה של עתירות לבג"ץ, הקוראות למדינה לטפל בליקויים החמורים בתנאים במתקן "חולות": הצפיפות המרובה במתקן (בג"ץ 4602/16); האיסור על הכנסת ציוד אישי והציוד הבלתי מספק שניתן ע"י שב"ס (שירות בתי הסוהר) (בג"ץ 4386/16); היעדר פעילויות חינוך ופנאי (בג"ץ 4388/16) לרבות היעדרם של מחשבים (בג"ץ 4389/16); וכן השירות המחפיר של רשות האוכלוסין וההגירה במתקן (בג"ץ 4391/16). הליכים אלה מתווספים לעתירה תלויה ועומדת ביחס לאיסור על הכנסת מזון למתקן.
בעתירות מודגש כי למתקן "חולות" אין נוהל הפעלה פומבי ומגובש. כתוצאה מכך, בכל עניין בו לא נקבעו כללים, פועל שב"ס בדרך היחידה המוכרת לו – כפי שנהוג בבתי סוהר, על אף שהמקום לא הוגדר ככזה. לפי העותרים, המצב הבעייתי ב"חולות" אינו מקרי, ונועד לשבור את רוחם של השוהים על מנת שיסכימו לעזוב לאן שיוצע להם.
העתירות הוגשו בשם שישה מבקשי מקלט השוהים במתקן "חולות", על ידי עורכי הדין: עודד פלר ואבינעם כהן מ"משנה" – המרכז הקליני למשפט וחברה של בית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל; ענת בן דור ואלעד כהנא מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב.
בעתירות מצוין כי בכל חדר ב"חולות" נמצאים עשרה שוהים, על אף שלפי תוכניות המתאר, בכל חדר היו אמורים להיות שישה בלבד. מספר גבוה של שוהים בתא חורג מהדין שנקבע בנוגע לעצורים ואסירים במתקני שב"ס, מהמצב הקיים במתקנים אחרים בישראל שנועדו לתכליות אזרחיות ומהמקובל בעולם במרכזי שהייה פתוחים למבקשי מקלט. עוד מצוין כי לשוהים במתקן לא ניתן באופן שוטף ציוד בסיסי (כגון לבנים, גרביים, נעליים, מעילים, מגבות, מצעים, כריות, שמיכות, מוצרי גילוח, חומרי כביסה, נייר טואלט ומוצרי כביסה), ונאסר עליהם להכניס ציוד שכזה מבחוץ. בנוסף, העתירות מצביעות על היחס המחפיר שמקבלים מבקשי מקלט בסניף משרד הפנים במתקן, המקשה על השוהים לבקש חופשות מהמתקן: תורים ארוכים עקב שעות פתיחה מצומצמות; היעדר מקומות ישיבה או אזור המתנה מוצל; היעדר קריטריונים ברורים לחופשות; היעדר נימוקים לסירוב למתן חופשה ועוד.
עורכי הדין מזכירים כי "מדובר במתקן כפייה, בו ישנם מבקשי מקלט ופליטים, קורבנות רצח עם, קורבנות סחר ועבדות, קורבנות עינויים, קורבנות עבירות מין, אלימות וטראומה, בעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות, חולים במחלות כרוניות, אנשים מבוגרים, ועוד ועוד. כל השוהים הם סודנים ואריתראים – אנשים שאינם מורחקים מישראל בשל הכרתה בכך שאי אפשר לעשות זאת. המתקן סגור ומסוגר בין השעות 22:00 ל-06:00, ועל המוחזקים בו להתייצב בין השעות 20:00 ל-22:00 לרישום. "חולות" ממוקם רחוק מכל יישוב גדול, באזור קציעות במדבר. למוחזקים אסור לעבוד, ואין להם מקורות פרנסה מלבד "דמי כיס" בסך 16 ש"ח ליום. הסכום היומי אינו מספיק אף לכרטיס נסיעה באוטובוס בכיוון אחד. כתוצאה מכך, רוב השוהים במתקן אינם מתרחקים ממנו, ומבלים בו ובסביבתו את רוב תקופת שהותם".
באשר להיעדרן של פעילויות החינוך, עורכי הדין קוראים לאפשר פעילויות המבוססות על רצון השוהים במתקן, ולפתיחתן של כיתות הלימוד באגפים בכל ימות השבוע כולל התקנת מחשבים. כיום מופעלים במתקן שני חוגים בלבד, ואין גישה לחינוך ולהכשרה מקצועית המתאימה לשוהים ב"חולות". "כתוצאה מהעדרן של פעילויות מגוונות שגרת חייהם של השוהים ב"חולות" דלה מאוד, ודומה כי היא דלה אף מן הנהוג בבתי הסוהר", מבהירים עורכי הדין. "אנשים שעד לפני חודשים ספורים ניהלו חיים עצמאיים ובוגרים מבלים חודשים על חודשים בחוסר מעש. השעמום נורא, וזה מוביל בתורו לתסכול, ללחץ ולייאוש. מדובר בפגיעה חמורה בכבודם של השוהים במתקן, ביכולתם לקיים חיים הולמים, בזכותם לחינוך, לתעסוקה בשעות הפנאי ולקיום אורח חיים בריא. אף שנציגי המדינה מכחישים זאת, העותרים עומדים על כך שהמקום נועד לשבור את רוחם של השוהים בו, על מנת לאנוס אותם לומר כי הם "מסכימים" ללכת לכל מקום שיוגד להם, גם אם נשקפת להם שם סכנה".
בג"ץ 4602/16, בג"ץ 4386/16, בג"ץ 4388/16, בג"ץ 4389/16, בג"ץ 4391/16
