ירושלים המזרחית במספרים

לרגל יום ירושלים שיצוין השבוע, האגודה מציגה עובדות ונתונים מעודכנים על החיים בירושלים המזרחית

מספר תושבים: 371,844 פלסטינים/ות חיים בירושלים, ומהווים 39% מתושבי העיר.[1]

נפשות מתחת לקו העוני: 79.5% מסך התושבים; 85% מהילדים; שפל של כל הזמנים.[2]  ²

לשכות רווחה: 3 לשכות במזרח מטפלות בלמעלה משליש מאוכלוסיית העיר, לעומת 18 במערב; לשכה רביעית עתידה להיפתח. עובדת סוציאלית בירושלים המזרחית מטפלת במספר כפול של משפחות לעומת עובדת במערב העיר.

ילדים בסיכון: 7,748 ילדים בסיכון בשנת 2012; בשלוש השנים האחרונות 86 ילדים הוצאו מהבית למרכזי חירום על רקע אלימות והזנחה; בשל המחסור בתקני עובדות סוציאליות לא כל הפניות מטופלות במלואן.[3]

מחסור בכיתות: רק 46% מהתלמידים הפלסטינים לומדים בבתי הספר העירוניים הרשמיים; מחסור מתמשך של למעלה מ-1000 כיתות במערכת החינוך העירונית; על אף התחייבויות לבג"ץ לצמצום הפערים, כל שנה מסתיימת בנייתן של כמה עשרות כיתות בלבד.[4]

מחסור בגני ילדים: במזרחי העיר 10 גני טרום חובה עירוניים, ואילו במערב 77 גני ממלכתי ו-96 ממלכתי-דתי; קושי עצום ליישם את החלטת הממשלה להחלת חוק חינוך חינם על גילאי 3-4.

השכלה תיכונית ואוניברסיטאית: 40% אחוזי נשירה בקרב תלמידי י"ב;[5] תלמידים בעלי תעודת סיום תיכון פלסטינית, "תווג'יה", מתקשים להתקבל לאוניברסיטאות ישראליות; חלק מהתארים של האוניברסיטאות הפלסטיניות, ובכללן אוניברסיטת אל-קודס, אינם מוכרים בישראל.

תחומי תעסוקה: 25% במלונאות ובמסעדנות; 19% בחינוך; 19% מעניקים שירותים ציבוריים (הנתון – לגבי מחוז ירושלים);[6] אזור התעשייה הפלסטיני היחיד בואדי ג'וז בסכנת סגירה או הצטמצמות.

תכנון ובנייה: השטח המתוכנן והמיועד לבנייה למגורים לפלסטינים מהווה 14% בלבד משטח ירושלים המזרחית, ו-7.8% בלבד משטח ירושלים כולה; אחוזי הבנייה המרביים בשכונות הפלסטיניות עומדים על 50%-25%, בעוד בשכונות היהודיות הם 125%-75%.[7]

הגבלת הפיתוח: שליש מאדמות הפלסטינים בירושלים הופקעו מאז 1967, ועליהן נבנו עשרות אלפי דירות לאוכלוסיה היהודית; 35% מהשטח המתוכנן בשכונות הפלסטיניות מוגדר כשטח נוף פתוח שאסור לבנות עליו; תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות אינן כוללות את רוב השטחים שבבעלות התושבים.[8]

דיור וצפיפות: רק 13% מיחידות הדיור שאושרו לבנייה בעיר בשנים 2009-2005 הן בשכונות הפלסטיניות;[9] 20 מטר רבוע בממוצע למגורי אדם בשכונות היהודיות, לעומת 12 בפלסטיניות.[10]

גדר ההפרדה ומחסומים: בניית 142 ק"מ של גדר הפרדה,[11] סגירת מעברים, והנהגת מדיניות של היתרי כניסה, ניתקו את ירושלים מהגדה המערבית והביאו להחלשה כלכלית וחברתית של תושביה; בספטמבר 2012 נסגר מחסום ראס ח'מיס, ששימש את תושבי השכונה לצורך כניסה לירושלים.

שכונות מעבר לגדר: כ-90,000 תושבים ירושלמים[12] בעלי ת.ז כחולות מהשכונות ראס ח'מיס, דחיית א-סלאם, מחנה הפליטים שועפאט, כפר עקב וסמירמיס מנותקים מהעיר ונדרשים לעבור במחסום מידי יום לצרכי עבודה, לימודים, טיפולים רפואיים, ביקורי משפחה וכיוצ"ב.

שלילת תושבות: בין השנים 2012-1967 שללה ישראל את מעמדם של 14,263 פלסטינים מירושלים המזרחית; בשנת 2012 הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 116 פלסטינים מירושלים.[13]

מעמד מוחלש: 965 משפחות מירושלים המזרחית נמצאות בתהליך "איחוד משפחות", במסגרתו לפחות אחד מבני המשפחה אינו בעל תעודת זהות ישראלית וכתוצאה מכך נפגעות זכויותיו/יה הבסיסיות בתחומים כמו בריאות ורווחה.

בריאות: 25 תחנות "טיפת חלב" במערב העיר, רק 4 במזרחה; כ-85%-80% מהבגירים וכ-90% מהקטינים הזקוקים לטיפול נפשי אינם זוכים לקבלו.[14]

בתי חולים: בשנת 2010 היו 71.7% מהמטופלים בבתי החולים בירושלים המזרחית תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. בניית גדר ההפרדה וההגבלות על הגעת מטופלים ואנשי צוות מהשטחים הובילו לגירעונות כספיים ולקשיים הולכים וגדלים בניהול המוסדות הרפואיים של ירושלים המזרחית.[15]

ביוב: מחסור של כ-50 ק"מ בקווי ביוב[16] ושימוש במקום זאת בבורות ספיגה; הצפות חוזרות ונשנות ומפגעים תברואתיים; קושי מתמשך גם בחיבור לרשת המים.

דואר: 9 בתי דואר בירושלים המזרחית לעומת 42 במערב העיר; חלוקת דואר לא תדירה ולא סדירה.