פרק IV: עיכוב, מעצר ואישום

צילום: קרן מנור, אקטיבסטילסצילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

 

מתוך: מדריך משפטי להגנה על חופש המחאה

 
לפרק הקודם
לפרק הבא
למדריך המלא (גרסת הדפסה – pdf)
 
 

בפרק זה:

א. סמכות שוטר לעכב או לעצור מפגינים ללא צו שופט
א.1. סמכות שוטר לעכב אדם
א.2. סמכות שוטר לעצור אדם ללא צו שופט
א.3. סמכות קצין ממונה להורות על המשך מעצר או שחרור בתנאים מגבילים
ב. שחרור ממעצר בתנאים מגבילים
ב.1. קביעת ערובה בידי בית המשפט
ב.2. קביעת ערובה בידי הקצין הממונה
ב.3. בחינת תנאים לשחרור בערובה
ב.3.א. האם קיימת עילת מעצר?
ב.3.ב. האם התנאי המגביל שנקבע הוא סביר וראוי בנסיבות העניין?
ב.3.ג. שחרור מפגינים בתנאים המגבילים את חופש הביטוי וההפגנה
ג. פיצוי מפגינים בגין עיכוב או מעצר בניגוד לחוק
ד. העמדה לדין של מפגינים ובקשה לעיכוב הליכים

 

 

203. פעמים רבות משתמשת המשטרה בסמכויות חקירה, עיכוב ומעצר נגד מפגינים במהלך פיזור הפגנות ופעולות מחאה אחרות. לא אחת קרה שהמשטרה השתמשה בסמכויות אלו בניגוד לחוק ומבלי שהייתה כל עילה לכך. כך למשל, פעמים רבות קורה שהמשטרה מפזרת הפגנות חוקיות, בנסיבות שאינן מקימות כל חשש לשלום הציבור, ונראה שהסיבה לעיכוב או למעצר היא ניסיון להרתיע את המפגינים ולמנוע את מחאתם הלגיטימית.
 
204. לרוב לא מוגשים כתבי אישום נגד מפגינים שעוכבו או שנעצרו בנסיבות כאמור, אבל הם נאלצים לחוות חקירה, שלעיתים מלווה ביחס מזלזל מצד השוטרים, ולשהות שעות ארוכות בתחנת המשטרה. חמור מכך, בחלק מהמקרים נאלצים המפגינים להפקיד ערבויות ולחתום על תנאים המגבילים את חופש התנועה ואת חופש הביטוי העתידי שלהם כתנאי לשחרורם ממעצר, ולעיתים הם מוחזקים במעצר עד להבאתם לדיון בפני שופט. מעבר לפגיעה בחירותם של המפגינים הספציפיים ובזכותם לחופש הביטוי והמחאה, נקיטת צעדים פליליים נגד אזרחים בשל השתתפותם בהפגנות או בפעולות מחאה אחרות גם מעבירה מסר מרתיע לאחרים שחפצים לממש את זכותם להפגין. על כן, כעיקרון כללי יש לנקוט בצעדים אלו אך ורק כאמצעי אחרון וכדי למנוע סכנה ממשית לפגיעה בשלום הציבור, ובוודאי שאין לנקוט בהם ככלי להרתעה או לענישה.
 
205. גם כאשר הוגשו כתבי אישום, נראה שנעשה שימוש מופרז בסמכות ההעמדה לדין ובמקרים רבים זוכו הנאשמים או שבוטלו כתבי האישום לאחר פתיחת המשפט.
 
206. בפרק זה נבחן את סמכות המשטרה לעצור או לעכב מפגינים במהלך פיזור הפגנות. כמו כן, נתייחס לסמכות המשטרה להחזיק מפגינים במעצר עד לדיון בפני שופט או לשחרר מפגינים ממעצר בתנאים מגבילים. עוד נתייחס לפיצוי מפגינים בגין עיכוב או מעצר לא חוקי ובגין הפגיעה בחופש הביטוי הכרוכה בכך. לבסוף נתייחס בקצרה לסמכות התביעה המשטרתית להעמיד לדין מפגינים על עבירות הקשורות להשתתפותם במחאות ובהפגנות.
 

א. סמכות שוטר לעכב או לעצור מפגינים ללא צו שופט

 
207. סמכויות המעצר והעיכוב בישראל מעוגנות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). סעיף 1 לחוק המעצרים קובע עיקרון כללי ולפיו אין לעצור או לעכב אדם מבלי הסמכה מפורשת בחוק לכך, וכי מעצרו או עיכובו של אדם צריך להיות בדרך שתבטיח באופן מרבי את כבודו של האדם ואת זכויותיו.
 

א.1. סמכות שוטר לעכב אדם

 
208. עיכוב הוא אמצעי ל"הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית" (סעיף 1 לחוק המעצרים). לעיתים במהלך פיזור פעולות מחאה דורשים השוטרים מהפעילים בשטח להזדהות, רושמים את פרטיהם, מעכבים אותם במקום ההפגנה או דורשים מהם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה מבלי לעצור אותם באופן רשמי.
 
209. לשוטר יש סמכות לעכב אדם במקום הימצאו אם האדם חשוד כי עבר עבֵרה, או כי הוא עומד לבצע עברה העלולה לסכן את שלומו או את בטחונו של אדם, את שלום הציבור, או את ביטחון המדינה. זאת, כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים (סעיף 67(א) לחוק המעצרים).
 
210. כמו כן, שוטר רשאי לעכב אדם לתחנת משטרה (כלומר, לדרוש ממנו להילוות לתחנה, מבלי לעצור אותו פורמלית), בהתקיים שני תנאים מצטברים (סעיף 67(ב) לחוק המעצרים):
1. יסוד סביר לחשד שהחשוד עבר עברה או שיש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עברה העלולה לסכן את שלומו של אדם או את שלום הציבור.
2. זיהוי בלתי מספיק של החשוד או חוסר יכולת לחקור אותו במקום הימצאו.
 
211. שוטר שמעכב אדם מבלי שהתקיימו התנאים לעיכוב המפורטים לעיל פועל ללא סמכות, ופעולת העיכוב שביצע אינה חוקית. כאשר העיכוב אינו חוקי, קמה הזכות להתנגד לו. עם זאת, קשה למשתתפים בהפגנה לדעת בוודאות האם העיכוב חוקי או לאו, והתעלמות או התנגדות לדרישת השוטר המעכב כרוכה בסכנת מעצר.
212. ברי כי סמכות העיכוב איננה כוללת עיכוב הנועד למנוע מאדם מלהגיע למקום המחאה. עיכוב כגון זה אינו כדין ויש בו משום פגיעה בחופש הביטוי, חופש התנועה ושלילת חירותו של אדם (לעניין זה ראו פרשת בן גביר 2008; ראו פסקה 138 לעיל).
 
213. בפרשת נידם נ' בן גביר קבע בית המשפט כי עיכוב שלושה פעילי ימין שהתאספו יחד עם אחרים בכיכר פריז בירושלים על מנת לחגוג את מותו של ערפאת בשירה וריקודים, נעשתה לא רק בניגוד לדין, אלא אף ברשלנות, ומשכך חייב את המשטרה לשלם לכל אחד מהמעוכבים פיצוי בסך 3,000 ₪. בית המשפט קבע כי בנסיבות האירוע לא קמה כל עילת עיכוב, שכן נסיבות האירוע לא הקימו כל חשד סביר לכך שהתאספות פעילי הימין תביא להפרת השלום, ומכאן שלא היה כל חשד לכך שנעברה עברה של התקהלות אסורה, כפי שטענה המשטרה. עוד ציין בית המשפט כי "[…] בנסיבות המקרה היה מקום לצפות ממנה [מהמשטרה] לנהוג בריסון רב יותר על מנת שלא לפגוע בזכויות היסוד של המשיבים לחופש הביטוי" (פסקה 25 בפרשת נידם נ' בן גביר; ראו פסקה 144 לעיל. ראו גם: פרשת בן גביר 2012; ראו פסקה 172 לעיל).
 
214. בעמ"ת (מחוזי י-ם) 37575-12-11 פלונית (קטינה) נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (17.1.2012) ("פרשת פלונית") התייחס בית המשפט לחלופה צופת פני העתיד בסמכות העיכוב וקבע כי עיכובה של העוררת בשל התקרבותה למעגל האבטחה נעשה שלא כדין: "עצם העובדה שאדם מוחה בקולניות בצמוד למעגל אבטחה של שוטרים, כל עוד הוא איננו מנסה לפרוץ אותו, או להפריע באופן פיזי לפעולת השוטרים, אינו יכול לקיים לדעתי את מבחן העלילות, שהוא תנאי להפעלת סמכות העיכוב צופת פני העתיד".
 
215. שוטר המעכב אדם חייב ככלל להזדהות ולהודיע למעוכב מהי סיבת העיכוב, אלא אם זהות השוטר וסיבת העיכוב ברורות בנסיבות העניין או שיש חשש שההודעה עלולה לסכל את ביצוע העיכוב, לגרום להעלמת ראיות או לפגוע בביטחונו של השוטר המעכב (סעיף 72 לחוק המעצרים). במילים אחרות, זכותו של מפגין שעוכב במהלך הפגנה לדעת את פרטיו של השוטר שעיכב אותו ואת הסיבה לעיכובו. בדרך כלל כאשר מדובר במפגינים שחשודים בעברה הקשורה להפגנה אין יסוד לחשש שמתן הפרטים האמורים יסכל את ביצוע העיכוב או יסכן את ביטחונו של השוטר, ולכן אין סיבה שלא למסור אותם למעוכב.
 
216. ככלל, עיכוב יכול להימשך לכל היותר שלוש שעות. עם זאת, באירועים חריגים, שבהם מעורבים מספר גדול של אנשים, ניתן להאריך את העיכוב לשלוש שעות נוספות. בכל מצב על השוטר המעכב לשאוף לכך שזמן העיכוב יהיה קצר ככל האפשר ויהיה כרוך בטרחה מועטה ככל המתאפשר לאדם המעוכב (סעיף  73 לחוק המעצרים).
 

א.2. סמכות שוטר לעצור אדם ללא צו שופט

 
217. סעיף 23 לחוק המעצרים מקנה לשוטר סמכות לעצור אדם ללא צו שופט, בהתקיים שני תנאים מצטברים:
1. התנאי המקדמי לעצור אדם ללא צו שופט, הוא קיומו של יסוד סביר לחשד שהאדם עבר עבֵרה בת מעצר. עברה בת מעצר היא כל עברה למעט חטא, היינו כל עברה שהעונש המרבי בגינה הינו יותר משלושה חודשים. העברות המיוחסות בדרך כלל למפגינים שנעצרים במהלך הפגנה ("התקהלות אסורה", "התפרעות", "המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות" או "תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו") הן עברות בנות מעצר, שכן העונש בגינן הינו למעלה משלושה חודשי מאסר.
2. בנוסף לתנאי המקדמי האמור, כדי לעצור אדם ללא צו שופט, צריכה להתקיים אחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 23(א) לחוק המעצרים:
217.2.1. החשוד עבר בפני השוטר עברה בת מעצר והשוטר סבור כי בשל כך שהוא עלול לסכן את שלום הציבור או את שלומו של אדם מסוים.
217.2.2. יש לשוטר יסוד סביר לחשש שחשוד לא יופיע להליכי חקירה.
217.2.3. יש לשוטר יסוד סביר לחשש שאי המעצר יוביל לשיבוש הליכי משפט, השפעה על עדים או פגיעה בראיות.
217.2.4 יש לשוטר יסוד סביר לחשש כי החשוד יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.
3. בנוסף, לפי סעיף 23(ב) לחוק המעצרים שוטר מוסמך לעצור אדם אם האדם עוכב על פי דין, אך הוא אינו מציית להוראות שנתן לו השוטר על פי סמכות העיכוב, או אם הוא מפריע לשוטר להשתמש בסמכויות העיכוב. כך לדוגמא, אם אדם מסרב לתת לשוטר פרטים מזהים או להתלוות אליו לתחנת המשטרה, רשאי השוטר לעצור אותו.
 
218. בעת ביצוע מעצר ללא צו, על השוטר מוטלת החובה לוודא כי זכויותיו של החשוד נשמרות וכי לא ניתן מסיבות כאלה או אחרות להסתפק רק בעיכוב החשוד (סעיף 23(ג) לחוק המעצרים). בדרך כלל לגבי מפגינים שחשודים בעברה הקשורה להפגנה ניתן להסתפק בעיכוב לצורך רישום הפרטים וזימון לחקירה, ועל כן יש להימנע מביצוע מעצר. שכן, בדרך כלל אין יסוד לחשש שהחשוד לא יופיע לחקירה, ישבש הליכי משפט או יסכן את שלום הציבור.
 
219. בהתאם לסעיף 1 לחוק המעצרים, רק מעצר שבוצע בהתאם להוראה מפורשת בחוק הינו חוקי. מכאן, שמעצר של אדם למרות שאין יסוד סביר לחשש שעבר עבירה או בנסיבות שאין יסוד סביר לחשש של שיבוש הליכי חקירה, הימלטות ממשפט או מסוכנות כמפורט לעיל, הינו נטול סמכות ובלתי חוקי. כאשר המעצר אינו חוקי, קמה הזכות להתנגד לו, ואף להשתמש בכוח סביר לצורך כך. בפרשת ארגו(ראו פסקה 37 לעיל); זיכה בית משפט השלום בירושלים את הנאשמת מכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום: התפרעות, תקיפת שוטר והתקהלות אסורה. כתב האישום הוגש בעקבות מעצרה של הנאשמת לאחר שלקחה חלק במשמרת מחאה שפוזרה על ידי המשטרה. בית המשפט קבע כי משמרת המחאה כלל לא היתה טעונה היתר על פי החוק וכי היא גם לא נפלה בגדר "התקהלות אסורה" שכן לא קם כל יסוד סביר לחשש כי יופר השלום. עוד נקבע כי לא היה כל יסוד לדרישת המשטרה מהנאשמת ומחבריה לעזוב את השטח וזאת לאור העובדה שבשום שלב באירוע לא הוכרזה ההתקהלות כבלתי חוקית. בית המשפט אף קבע: "בנסיבות אלה, דומה כי לא היה כל יסוד לדרישת השוטרים, אשר הופנתה לנאשמת וחבריה, לעזוב את השטח, שהוא במהותו שטח ציבורי. משכך, גם לא קמה חובת הנאשמת לעזוב את השטח כפי הוראת השוטרים. הנאשמת עמדה במקום שהיה מותר לה לעמוד בו ועמדה על זכויותיה עת סירבה לעזוב את המקום. מעצרה של הנאשמת בנסיבות הללו, אף מקים לה את הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר" (פסקאות 34-32, ההדגשה אינה במקור).
 
220. בפרשת אשרמן ( ראו פסקה 151 לעיל); קבע בית המשפט, כי התנגדות פסיבית למעצר בלתי חוקי או לפינוי אינה מהווה ככלל עבירה של הפרעה לשוטר. לפיכך, סירובם של חלק מהנאשמים למעצרם, בנסיבות בהן לא קם חשש קרוב לודאי שבעקבות ההתנגדות יופר הסדר הציבורי או שתבוצע עבירה, היה התנגדות לגיטימית. "המגמה בפסיקה, בעיקר כשמדובר במעצר בעת מחאה או הפגנה, היא הימנעות מהרשעה, אלא במקרים של התנגדות אקטיבית אלימה". לגבי מפגין אחר קבע בית המשפט, באותה פרשה, כי שימוש באלימות ובשפה בוטה ומעליבה אינו בגדר התנגדות לגיטימית וסבירה, ועל כן מהווה עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
 
221. בפרשת פלונית (ראו פסקה 214 לעיל); הדגיש בית המשפט את הזכות להתנגד למעצר בלתי חוקי וחידד את המונח "כוח סביר" בו ניתן להשתמש לשם כך: "מידת הכוח המופעלת ע"י המתנגד מותנית, מטבע הדברים במידת הכוח הננקטת נגדו על מנת לכפות עליו את המעצר, אך צריכה זו להיות מידת כוח שאינה מופרזת בנסיבות העניין. זאת, עפ"י אמת מידה סבירה של הגיון ושכל ישר, כאשר הנטייה היא שלא להחמיר עם המתנגד ולהותיר לו מרחב פעולת התנגדות ככל שהדעת סובלת, ותוך קיום יחס הולם בין הנזק הכרוך בפגיעה בחירותו של העצור, לבין הנזק הצפוי לעוצר עקב התנגדותו של העצור. (ראו, קדמי, שם, עמודים 144-146)." (פסקה 40).
 
222. עם זאת, מכיוון שבדרך כלל קשה למשתתפים בהפגנה לדעת בוודאות האם הוראת המעצר חוקית או לאו, ומכיוון שהתנגדות למעצר מהווה עבירה בפני עצמה, התנגדות בכוח למעצר, מבלי להמתין לשימוע בתחנת המשטרה או לדיון בפני שופט כדי לטעון בדבר אי-חוקיות המעצר, כרוכה בסיכון של אישום פלילי.
 
חובות השוטר העוצר / זכויות העצור
 
223. שוטר המבצע מעצר חייב ככלל להזדהות ולהודיע לחשוד מהי סיבת המעצר, אלא אם זהות השוטר וסיבת המעצר ברורות בנסיבות העניין או שיש חשש שההודעה עלולה לסכל את ביצוע המעצר, לגרום להעלמת ראיות או לפגוע בביטחונו של השוטר העוצר (סעיף 24 לחוק המעצרים).
 
224. שוטר המבצע מעצר חייב להביא את החשוד מיד לתחנת המשטרה, אלא במקרים חריגים, וחייב להביאו מיד בפני הקצין הממונה בתחנה (סעיף 25 לחוק המעצרים).
 

א.3. סמכות קצין ממונה להורות על המשך מעצר או שחרור בתנאים מגבילים

 
225. נעצר אדם ללא צו מעצר והובא לתחנת המשטרה, הקצין הממונה בתחנה צריך לבדוק האם יש עילה למעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, ובהתאם לכך להחליט על המשך מעצר או על שחרור בערובה (סעיף 27 לחוק המעצרים). עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום לפי סעיף 13 לחוק המעצרים הן: יסוד סביר לחשש שהחשוד ישבש את הליכי החקירה או יימלט; יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את ביטחונו של אדם, שלו הציבור או של המדינה; המעצר דרוש לשם ביצוע הליכי חקירה מסוימים.
 
226. מכאן, שככל שאין עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, אין לקצין הממונה סמכות להורות על המשך מעצר או על שחרור בתנאים, ועליו להורות על שחרור החשוד על אתר. לבחינת קיומה של עילת מעצר במקרה של מפגינים שנעצרו במהלך פיזור הפגנה ראו להלן בסעיף ‎236 ואילך.
 
זכויות העצור במהלך בירור על ידי הקצין הממונה
 
227. בירור על ידי הקצין הממונה: הקצין הממונה חייב ליתן לחשוד הזדמנות להשמיע את טענותיו בטרם יחליט על המשך מעצר או שחרור בערובה. לפני קיום הבירור על הקצין הממונה להודיע לחשוד, כי הוא אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו. אם סנגורו של החשוד נוכח בתחנה, יש לאפשר לו להשמיע דברו בטרם מתן ההחלטה (סעיף 28 לחוק המעצרים).
 
228. הבאת העצור בפני שופט: זמן המעצר מוגבל ל-24 שעות. לפני תום תקופה זו יש לשחרר את העצור או להביאו בפני שופט, על מנת שיחליט אם יש מקום להארכת המעצר. יש הוראות מיוחדות לגבי שבתות וחגים (סעיף 29 לחוק המעצרים). קיים חריג נוסף לעניין פעולות חקירה דחופות (סעיף 30 לחוק המעצרים).
 
229. הסבר זכויות: החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, הוא חייב להסביר לו את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר. כמו כן, על הקצין הממונה להבהיר לעצור את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו לאדם קרוב לו ולעורך דין, ואת זכותו להיות מיוצג על ידי סנגור ציבורי (סעיף 32 לחוק המעצרים).
 
230. הודעה על מעצר: החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, עליו להודיע על כך ללא דיחוי לאדם קרוב ולעורך דין, לפי בקשת העצור (סעיף 33 לחוק המעצרים).
 
231. זכות העצור להיפגש עם עו"ד: חובת המשטרה לאפשר לעצור להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי, אלא בנסיבות חריגות המפורטות בסעיפים 34(ד)-34(ו) ו-35 לחוק המעצרים. בכל מקרה, הקצין הממונה רשאי לדחות את הפגישה עם עורך הדין רק בהחלטה מנומקת בכתב. הפגישה בין עורך הדין לעצור צריכה להיות ביחידות, לא בטווח שמיעה של השוטר, אפשר בטווח ראיה.
 

ב. שחרור ממעצר בתנאים מגבילים

 

ב.1. קביעת ערובה בידי בית המשפט

 
232. סעיף 12 לחוק המעצרים מסמיך את בית המשפט לשחרר חשוד בערובה. סעיף 44(א) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט רשאי לשחרר את החשוד בערובה "בתנאים שימצא לנכון". סעיף 46 לחוק המעצרים קובע רשימה של שיקולים לעניין קביעת סוג הערובה, גובהה ותנאיה, "והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרת הטלת הערובה". סעיף 48 לחוק המעצרים, שכותרתו "תנאי השחרור בערובה", מונה רשימה לא סגורה של תנאים שניתן להתנות בהם את השחרור בערובה, הכוללים: איסור כניסה לאזור מסוים בארץ, חובת הימצאות באזור, מקום או יישוב בארץ, איסור יציאה ממקום מגורים ועוד.
 

ב.2. קביעת ערובה בידי הקצין הממונה

 
233. סעיף 27(ג) לחוק המעצרים מתנה את סמכות הקצין הממונה לשחרר בערובה בקיומה של עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים.
 
234. סעיף 42(א) לחוק המעצרים מסמיך את הקצין הממונה לקבוע את סוג הערובה ואת גובהה לפי השיקולים המפורטים בסעיף 46 לחוק המעצרים. סעיף 42(ב) קובע רשימה של תנאים שהקצין הממונה רשאי להתנות בהם את השחרור בערובה, וזאת בכפוף להסכמת החשוד:
"(1) חובת הודעה על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה;
(2) איסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון, לתקופה שלא תעלה על 3 חודשים;
(3) איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 15 ימים;
(4) איסור לקיים קשר או להיפגש עם מי שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 30 ימים;
(5) חובת מגורים או הימצאות באזור, בישוב או במקום בארץ, שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 15 ימים;
(6) חובה להתייצב בתחנת המשטרה במועדים שיקבע;
(7) איסור יציאה ממקום המגורים במשך כל שעות היממה או חלק ממנה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים;
(8) הפקדת כלי הנשק שברשותו בתחנת המשטרה – לעניין חשוד בעבירת אלימות."
 
235. לפי סעיף 43 לחוק המעצרים, מי ששוחרר בערובה על ידי הקצין הממונה, רשאי לערור לבית משפט השלום על גובה הערבות ועל סבירות תנאיה.
 

ב.3. בחינת תנאים לשחרור בערובה

 
236. כאמור לעיל, הן לבית המשפט והן לקצין הממונה נתונה סמכות לשחרר חשוד בערבות. נוכח המשמעות הזהה של הגבלת שחרור בערבות בתנאים, להלן נתייחס לעקרונות הפרשנות של שתי הסמכויות ביחד. למותר לציין, כי קביעות המצמצמות את התנאים המגבילים ביחס לשחרור בערבות על ידי בית משפט, ראויות מקל וחומר לשחרור בערבות על ידי קצין משטרה.
 
237. ככלל, אין לצוות על מעצרו של אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירות פחותה מהחזקתו במעצר (סעיף 13(ב) לחוק המעצרים). כך, במקרה שבו ערערה המדינה על החלטה לשחרר עצורים בערבות למעצר בית, ודרשה את מעצרם עד תום ההליכים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. השופטת רויטל יפה כץ פסקה כי העצורים, שהשתתפו בהפגנה נגד גיוס בני ישיבות, אמנם חשודים בביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי, אך ניתן לאיין את מסוכנותם בכך שישוחררו בתנאים מגבילים (עמ"ת (מחוזי ב"ש) 16672-02-14‏ מדינת ישראל נ' רוזנברג (9.2.2014)).
 
238. בחינת חוקיות התנאים לשחרור בערובה מורכבת משתי שאלות עיקריות: [1] האם קיימת עילת מעצר [2] ככל שקיימת עילה, האם התנאי המגביל שנקבע הוא סביר בנסיבות העניין.
 
להלן נפרט לגבי כל אחת מהשאלות, ולאחר מכן נתייחס בפירוט לחוקיותם של תנאים מגבילים שמשמעותם פגיעה בחופש הביטוי ובזכות ההפגנה של המשוחררים בערובה.
 
ב.3.א. האם קיימת עילת מעצר?
 
239. השאלה הראשונה שיש לשאול היא האם קיימת עילת מעצר, שכן ללא עילת מעצר ממילא אין עילה המצדיקה את שחרור החשודים בערבות. כאמור, סעיף 13 לחוק המעצרים מפרט שלוש עילות מעצר נגד חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום. ככלל, קיומה של עילת מעצר מותנה בקיום של מסוכנות או בחשש לשיבוש הליכי חקירה. היינו, ככל שאין מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי חקירה, ככלל אין עילת מעצר המצדיקה שחרור בערבות. כמו כן, יש לשאול גם האם קיים יסוד סביר לחשד שהחשודים עברו עבֵרה שאינה חטא. שכן, ללא יסוד כאמור, ממילא אין עילה המצדיקה מעצר או שחרור בערבות.
 
240. בשני מקרים נפרדים דחה בית המשפט השלום בירושלים את בקשת המשטרה לשחרר את עצורי ההפגנות בשיח' גראח' בתנאים מגבילים. בפרשת אלעד (ראו פסקה 172 לעיל); הורתה השופטת זיסקינד לשחרר את החשודות ללא תנאים מכיוון שלא קמה כנגדן עילה של מסוכנות: "בנסיבות המקרה, הגם שהחשודות ביצעו לצורך ההפגנה עבירת התקהלות בלתי חוקית, איני סבורה כי קמה נגדן בנסיבות המקרה עילת מעצר של מסוכנות, רק משום שסרבו להתפזר כשלעצם הצורך בפיזורן לא הונח בפני ביסוס כלשהו". בפרשת בנינגה (ראו פסקה 172 לעיל); קבע השופט לי-רן כי לפי החומר שהובא בפניו אין עילת מעצר, ולכן הורה לשחרר את החשודים ללא תנאים. בית המשפט המחוזי (השופט דרורי) דחה את הערר שהגישה המדינה וקבע כי אכן לפי החומר שהוצג בפני ביהמ"ש קמא, לא ביצעו החשודים עברה כלשהי (ערעור בנינגה; ראו פסקה 172 לעיל).
 
241. במקרה אחר, קבע בית משפט השלום בחיפה כי יש לשחרר בתנאים מגבילים עצור, שהפגין בחיפה נגד מדיניות המעצרים המינהליים בשטחים, למרות שנקבע כי לא קיימת הצדקה להמשך החזקתו במעצר. בערעור לבית המשפט המחוזי בוטלו התנאים המגבילים (עמ"י בר נ' משטרת מרחב חוף / מטה מרחב חוף – חיפה (17.6.2014)).
 
242. בב"ש (שלום ת"א) 634/09 מדינת ישראל נ' גנטוס (7.1.2009) (ראו פסקה 142 לעיל); ביקשה המשטרה להרחיק מתל אביב מפגינים שהפגינו מול שגרירות מצרים נגד מבצע עופרת יצוקה, וזאת בעילה של פגיעה במורל העם בעת מלחמה. בית המשפט קבע כי "פגיעה במורל" אינה מהווה עילת מעצר וביטל את תנאי ההרחקה: "לא ברורה לי כלל הצדקתו של תנאי הרחקה, שכן המשיבים יכולים "לפגוע במורל" גם בעיר מגוריהם חיפה ובכל מקום אחר, ולפיכך איני מוצא טעם בהמשך הרחקה. גם המדינה למעשה, בין בכתב ובין בעל פה אינה מצליחה להצביע על מסוכנות כלשהי הנודעת מהמשיבים והטעם של "פגיעה במורל", אפשר שטוב היה שלא היה נשמע בין כתלי ביהמ"ש במדינה דמוקרטית".
 
ב.3.ב. האם התנאי המגביל שנקבע הוא סביר וראוי בנסיבות העניין?
 
243. ככל שאכן קיימת עילת מעצר, יש לבחון האם התנאי המגביל שנקבע הוא תנאי סביר וראוי בנסיבות העניין. ככלל, בהתאם להוראות הפסיקה: "על בית המשפט לנהוג בזהירות ובצמצום שעה שהוא בא להטיל תנאים מגבילים, שיש בהם כדי לפגוע בזכויות החשוד בטרם התגבשו הראיות המקימות את החשד נגדו לכדי ראיות לכאורה המבססות אישום" (בש"פ 2712/96 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פד נ(2) 705, 711 (1996) ("פרשת הרשקוביץ")).
 
244. את סבירות התנאים המגבילים יש לבחון לאור הפגיעה בזכויות החשוד למול התכלית שמבקשת המשטרה להשיג: "יש להקפיד כי התנאים יעמדו ביחס מתאים והולם לעצם הסיכון הצפוי מהחשוד ולמידת הסיכון וכי ייבחנו על-פי מהותה של ההגבלה, אל מול זכויותיו של החשוד, טיבן של הזכויות ומידת הפגיעה בהן. פירוש זה אף עולה בקנה אחד עם העקרונות הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (עמ' 711 בפרשת הרשקוביץ; ראו פסקה 243 לעיל).
 
245. בהתאם לאמור לעיל, בבחינת סבירות התנאים המגבילים יש לשקול את השיקולים הבאים:
 
246. תכלית ההגבלה: התכלית העיקרית של תנאי השחרור בערובה בשלב שלפני הגשת כתב אישום, כאשר הראיות הן בדרג של חשד סביר בלבד, היא להבטיח את התייצבותו של החשוד בהליכים הצפויים ואת קיומו של הליך פלילי תקין. תכלית נוספת היא למנוע מצב שיאפשר למשוחרר בערובה הזדמנות לבצע עבֵרות דומות לאלה אשר בגינן שוחרר בערובה (בעיקר ההגבלות בסעיף 42(ב)(3)ו-(4) לחוק המעצרים).
 
247. הפסיקה מבחינה בין שני סוגי התכליות וקובעת כי השימוש בסמכות להטיל תנאים מגבילים על משוחרר בערובה לצורך מניעת עברות בעתיד, בשלב שלפני הגשת כתב אישום, צריך להיעשות אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים, שבהם קיימת סכנה קרובה ומיידית לשלום הציבור עקב שחרורו של החשוד (ראו ב"ש (מחוזי י-ם) 1926/02 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (23.12.2002) ("פרשת כהן"); בש"פ 84/96 ספירו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ו(2) ("פרשת ספירו"), 240, 260; (עמ' 711 בפרשת הרשקוביץ; ראו פסקה 243 לעיל).
 
248. מהות ההגבלה: קביעת ערובה כתנאי לשחרור ממעצר, מעצם מהותה יש בה כדי להגביל את חירותו של החשוד. נוסף על כך, לעיתים נקבעים תנאים מגבילים שמשמעותם פגיעה בזכויות יסוד נוספות של החשוד – הגבלות על חופש הביטוי וחירות ההפגנה (איסור או הגבלה מסוימת על השתתפות בהפגנות) והגבלות על חופש התנועה (המגבלות המפורטות בסעיף 42(ב)(1)-(7) לחוק המעצרים – איסור יציאה מהארץ, הרחקה מאזור מסוים בארץ, חובת הימצאות באזור מסוים בארץ, איסור יציאה ממקום המגורים).
 
249. נוכח מעמדן של זכויות היסוד, נקבע בפסיקה כי הגבלתן יכולה להיעשות רק במקרים שבהם קיימת סכנה קרובה לוודאי לביצוע עברות נוספות שיפגעו פגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור (עמ' 712 בפרשת הרשקוביץ; ראו פסקה 243 לעיל).
 
250. מידתיות ההגבלה: גם במקרים שבהם מוצדק להטיל הגבלות על המשוחרר בערבות, על התנאים המגבילים להיות "צרים, מוגדרים ומוגבלים כמתחייב מנסיבות העניין" (פרשת הרשקוביץ בעמ' 711). יתרה מכך, גם אם מדובר באמצעי המשרת את התכלית והוא מוגבל ומצומצם, במקרים מסוימים המחיר הכרוך בהטלתה עולה על תכליתה. כך לדוגמה, תנאים מגבילים המונעים את חופש ההפגנה פותחים פתח להשתקת מחאה ציבורית לגיטימית, ועלולים לגרום לרתיעה של הציבור מפני השתתפות במחאות. מכאן, שהמחיר החברתי הכרוך במגבלה כאמור, עולה בהרבה על הצורך בה (ראו ערר שהגישה האגודה לזכויות האזרח בעניין שחרור מפגינים שנעצרו בהפגנות המחאה החברתית בירושלים – ).
 
ב.3.ג. שחרור מפגינים בתנאים המגבילים את חופש הביטוי וההפגנה
 
251. לעיתים, מתנה המשטרה את שחררום של מפגינים שנעצרו במהלך הפגנה בתנאים מגבילים של הרחקה מאזור המחאה או התחייבות לא להשתתף בהפגנות לתקופה מסוימת. בחלק מהמקרים מדובר בתנאים גורפים מדי, אשר פוגעים באופן לא מידתי בחופש המחאה ובחופש התנועה של העצורים.
 
252. במספר פסקי דין נקבע כי נוכח מעמדם של חופש הביטוי וזכות ההפגנה, ככלל אין מקום להגביל את חופש המחאה של המשוחרר לצורך מניעת עברות בעתיד. להלן נפרט מספר דוגמאות:
 
253. בע"ק (שלום י-ם) 48236-03-11 ורדי נ' מדינת ישראל (27.3.2011) דחה בית המשפט את בקשת המשטרה לשחרר את המבקשים בתנאים של הרחקה, וכך קבע: "התנאים הנדרשים ע"י המשטרה הם צופים פני עתיד, ואין כל סיבה למנוע מהלכים שיש בהם כדי למחות מחאה שקטה על מעשים למיניהם. אין להתנות את שחרורם של המבקשים בתנאים שיש בהם כדי לפגוע בזכות הבעת דיעה וחופש הביטוי. אם ישתתפו המבקשים בעתיד במעשים שיהיה בהם משום יצירת פרובוקציה או חיכוך אלים או משום עבירה תמיד ניתן יהיה לעוצרם".
 
254. בפרשת כהן (ראו פסקה 247 לעיל); ביטל השופט דרורי את ההגבלה שהוטלה על החשודה שלא להשתתף בהפגנות שבאזור חוות גלעד, וכך קבע: אם החשש הוא שהעוררת תשתתף בהפגנות, חשש זה לבדו אינו מצדיק הגבלות תנועה, שכן זכות ההפגנה הינה חלק מחופש הביטוי".
 
255. בערעור בנינגה (ראו פסקה 172 לעיל); קבע השופט דרורי כי אין להתנות את שחרורם של מפגינים שנעצרו במסגרת מחאה בשכונת שיח' ג'ראח באיסור השתתפות בהפגנות באזור ירושלים. השופט דרורי ציין כי החלטתו בפרשת ענת כהן אומצה בפסיקה, והצר על כך ש"ב"כ המשטרה המייצג את המדינה אינו פוסע בנתיב שנקבע בפסיקה".
 
256. במסגרת "מחאת האוהלים" עצרה המשטרה מפגינים שהשתתפו בהפגנות מחאה וביקשה לשחררם בתנאים מגבילים, שכללו איסור על השתתפות בהפגנות או במחאות למשך תקופה קצובה והרחקה ממתחם האוהלים. האגודה לזכויות האזרח הגישה מספר עררים בשם מפגינים כאמור (ראו פסקה 250 לעיל); ובמסגרתם טענה כי מדובר בתנאים שאינם סבירים ואינם מידתיים בנסיבות העניין. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב הסכימה המשטרה לביטול התנאים. בירושלים הסכימה המשטרה, לאחר הגשת עררים וניהול משא ומתן בעניין, לקצר את ההגבלות הדרקוניות שהציבה (ע"ק (שלום י-ם) 47784-07-11 ע.ה. נ' משטרת ישראל מרחב מוריה; ע"ק (שלום י-ם) 47800-07-11 א.י.א נ' משטרת ישראל מרחב מוריה; צ"א (שלום ת"א) 42929-07-11 א.ע. נ' משטרת ישראל תחנת גלילות; ע"ח (מחוזי ת"א) 48281-07-11 י.י. נ' מדינת ישראל).
 
257. בהפגנה אחרת של פעילי מחאת האוהלים מתחת לבניין עיריית תל אביב-יפו, עצרה המשטרה חלק מהמפגינים, וביקשה לשחררם בתנאים הכוללים הפקדה של 5,000 ₪ במזומן, ערבות עצמית, ערבות צד ג' ו"הרחקה מהעיר תל אביב ומכל איזור שבו הוקם מאהל במסגרת המחאה החברתית האמורה, ומכל מקום בו ישנה התקהלות או הפגנה בקשר למחאה האמורה". בית משפט השלום בתל אביב עמד על החשיבות של חופש הביטוי והזכות להפגין, קבע שמדובר בדרישות מרחיקות לכת והסתפק בהפקדת 500 ₪ ובערבות עצמית וצד ג' בסך 3,000 ₪: "מדוע יורחקו המשיבים מהעיר תל אביב? אין לכך כל טעם. לאחר ששקלתי את נסיבות הענין ואת העבירות המיוחסות למשיבים (כאמור – מסוג עוון), אם בהתזת מים כלפי שוטרים ואם בזריקת ביצים לכיוונם, אני סבור כי אין המדובר בעבירות או במעשים המצדיקים "תלישת" המשיבים מהמשך פעולות המאבק החברתי בו הם נוטלים חלק והורדת המסך על חלקם במשחק הדמוקרטי, בוודאי זה החוקי והלגיטימי. אם חלילה יעברו שוב, לכאורה, על החוק, יעצרו המשיבים ויוגש נגדם כתב אישום נוסף." (בש"ע (שלום ת"א) 18299-09-11 מדינת ישראל נ' ניסן (8.9.2011)). בית המשפט ציין כי החלטתו האמורה מתחשבת, בין היתר, בסוג העבֵרות שיוחסו לחשודים בכתב האישום, וכי לו היה מדובר בעברות חמורות יותר, החלטתו הייתה שונה. כך, לגבי אחד מהנאשמים, שהואשם במתן אגרוף ללחיו של שוטר, קבע בית המשפט כי הוא יורחק ממאהל המחאה וייאסר עליו להשתתף במשך 60 יום בהפגנות או מחאות.
 
258. במסגרת מבצע הריסות של סוכות וצריפים במאהל ג'סי כהן בחולון, עצרה המשטרה שלושה מחברי המאהל (אחד מהם נעצר בביתו טרם תחילת ביצוע ההריסה). האגודה לזכויות האזרח הגישה ערר לבית משפט השלום בתל אביב על התנאים המגבילים בהם שוחררו. בית המשפט קיבל את טענות האגודה וקיצר משמעותית את משך ההרחקה של שניים מהם מן המאהל (ע"ק (שלום ת"א) 22343-09-11 מוסרי נ' משטרת ישראל (12.9.2011)). במקרה של העורר השלישי, שנעצר בגין הפרת תנאי השחרור, קבע בית המשפט שהוא ישוחרר בתנאי של הרחקה ממאהל המחאה בעיר ל-10 ימים בלבד, ולא 60 ימי הרחקה מחולון כפי שדרשה המשטרה (מ"י (שלום ת"א) 22384-09-11 מדינת ישראל נ' ברודצקי (12.9.2011)).
 

ג. פיצוי מפגינים בגין עיכוב או מעצר בניגוד לחוק

 
259. כאמור לעיל, לא פעם אירע שהמשטרה השתמשה בסמכויות עיכוב ומעצר נגד מפגינים במהלך פיזור הפגנה בניגוד לדין. כך למשל, פעמים רבות קרה שהמשטרה פיזרה בכוח הפגנות, ואפילו משמרות מחאה קטנות, תוך ביצוע מעצרים של חלק מהמפגינים בחשד לעבֵרה של התקהלות אסורה, למרות שההכרזה על ההפגנה כלא חוקית הייתה משוללת כל יסוד ולמרות שנסיבות האירוע לא הקימו כל חשש לשלום הציבור.
 
260. מעבר לעוגמת הנפש והנזק שנגרמים למפגינים בעקבות מעצרם או עיכובם בתחנת המשטרה, ביצוע מעצר או עיכוב שווא לצורך פיזור הפגנה חוקית מהווה גם פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש המחאה של המפגינים. במספר מקרים, שבהם נקבע כי פעולות העיכוב או המעצר נעשו בניגוד לדין, חייב בית המשפט את המשטרה לפצות את המפגינים על הפגיעה שנגרמה להם כתוצאה מהמעצר או העיכוב. זאת מכוח סעיף 38 לחוק המעצרים במקרה שלא הוגש כתב אישום לאחר המעצר, ומכוח סעיף 80(א) לחוק העונשיןבמקרה שהוגש כתב אישום אך הנאשם זוכה או במקרה שכתב האישום נגדו בוטל לאחר מענה לכתב האישום.
 
261. בפסקה 17 בפרשת נידם נ' בן גביר (ראו פסקה 144 לעיל); בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי המשטרה תפצה מפגינים בגין עיכובם שלא כדין וברשלנות במהלך הפגנה שנערכה בירושלים. בית המשפט קבע, כי בנסיבות האירוע לא הייתה כל עילה לעיכוב, שכן לא היה יסוד סביר לחשוד כי התבצעה או תתבצע עבֵרה של התקהלות אסורה. בית המשפט עמד על החשיבות בהטלת אחריות נזיקית על המשטרה בנסיבות אלו: "הטלת אחריות נזיקית, בנסיבות שהתקיימו במקרה זה, לא רק שאין בה משום פגיעה באינטרסים הקשורים לתקינות עבודת המשטרה, אלא יש בה משום מסר חינוכי והרתעתי ראוי לעניין השימוש הזהיר והמיומן הנדרש מאנשי ציבור בכלל, ומאנשי משטרה המפעילים סמכויות אכיפה הפוגעת בזכויות חוקתיות בפרט" (פסקה 25). (ראו למקרה דומה – פרשת בן גביר 2008; פסקה 138 לעיל). באופן דומה נפסקו פיצויים במקרה של מעצר לא מוצדק של מפגינים במהלך פיזור משמרת מחאה בשכונת שייח' ג'ראח' בירושלים (פרשת בנינגה – פיצויים).
 
262. בע"א (מחוזי י-ם) 5001/10 בן גביר נ' אפרתי (25.10.2012) קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו של התובע וחייב את המשטרה לשלם פיצויים בגין מעצר ועיכוב אשר נעשו שלא כדין וברשלנות, בשני אירועים שונים. השופט יועד הכהן הטיל ספק בקיומה של עילת מעצר של המערער וזאת לאחר שהאירוע הסתיים, וקבע כי בכל מקרה, המשך מעצרו של המערער באירוע הראשון ועיכובו באירוע השני בוצעו על סמך שיקולי הגיון – היכרות מוקדמת עם המערער בשל אירועים דומים וחשש שעם שחרורו ינסה המערער לשלהב את הרוחות מחדש – ולא על ממצאים עובדתיים המקימים חשד כי הוא עבר או עתיד לעבור עבירה ברמת החשד הנדרשת. בית המשפט קבע כי בכל מקרה, נדרש היה ע"פ חוק לבדוק קיומה של חלופת מעצר. עוד נקבע כי החלטת המעצר חרגה ממתחם הסבירות שכן לא התקבלה במסגרת של לחץ זמן או תנאי שטח סוערים, אלא לאחר שהאירועים הסתיימו ובעת שלא היו הערכות בדבר הפרות סדר עתידיות שהמערער עשוי לארגן או לקחת בהן חלק. לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיבים התרשלו ופסק למערער פיצוי בסך 10,000 ש"ח.
 
263. בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת שרה חביב) פסק פיצויים בסך 12,838 ₪ למפגין, שזוכה לאחר שהואשם בעבֵרת התקהלות אסורה והתפרעות במהלך משמרת מחאה חוקית נגד מבצע עופרת יצוקה. מתוך סכום הפיצויים כולו, נקבע סך של 10,000 ₪ כפיצוי בגין הפגיעה בזכויות החוקתיות של המפגין – הזכות לחירות, חופש הביטוי והזכות להפגין: "הפגיעה בחופש הביטוי של הנאשם היא הפגיעה הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת במשטר דמוקרטי. בעודו מתבטא ומפגין, הופסקה מחאתו של הנאשם, באופן שאיננו חוקי והוא הושם במעצר […] בעבירות המגבילות זכויות חוקתיות, כגון העבירה הדנה בהתקהלות בלתי חוקית, בה הואשם הנאשם, יש מקום לזהירות רבה מאוד של הרשויות העוסקות באכיפה ובהעמדה לדין, ועל כן סבורני כי יש לפסוק לנאשם פיצויים, שבנסיבות העניין והפגיעה בו, הם פיצויים יחסית גבוהים" (ת"פ (שלום ב"ש) 228/09 לשכת תביעות מרחב נגב נ' צורף (31.10.2010), פסקה 16; ראו פסקה 141 לעיל).
 
264. עם זאת, לא ניתן לפסוק פיצוי בגין שחרור ממעצר בתנאים מגבילים, או בגין מעצר בית. בית המשפט העליון קרא למחוקק לשנות את ההסדר הקיים כדי לאפשר פיצוי גם במקרים אלה, אך הדבר לא נעשה עדיין (ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734, 747-748).
 

ד.העמדה לדין של מפגינים ובקשה לעיכוב הליכים

 
265. גם כאשר התביעה המשטרתית או הפרקליטות מחליטות להגיש כתבי אישום נגד מפגינות או מפגינים, נראה שבמקרים רבים אין בסיס להעמדה לדין. בסקירה של פסקי דין ושל ההחלטות בתיקים שהוגשו מאז תחילת שנת 2012 נמצא כי זוכו לפחות 54 מפגינות ומפגינים, ובוטלו לפחות 40 כתבי אישום שהוגשו נגד מפגינים.
 
266. רובם ככולם של כתבי האישום שבוטלו או שהסתיימו בזיכוי, ייחסו לנאשמים עבירה של "התקהלות אסורה" ולצידה עבירות שנגזרות ממנה ומשרשרת האירועים שנוצרה בעקבותיה: התפרעות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור ועוד. במקרים רבים החלטה חסרת בסיס חוקי של שוטרים – להכריז על הפגנה כעל "התקהלות בלתי חוקית" – מובילה להסלמה של המצב ול"עבירות" נוספות, ובסופו של דבר גם להחלטה חסרת בסיס להגיש כתבי אישום.
 
267. כאמור לעיל (פסקאות 137-143), בתי המשפט קבעו כי יש לפרש בצמצום את עבירת "ההתקהלות האסורה", והביעו ביקורת על העמדה לדין שאינה מוצדקת בגינו. ביקורת הושמעה גם על מדיניות האכיפה הבררנית והגחמנית של התביעה (ראו לעיל, פסקאות ‎23-‎26), על הגשה חפוזה ורשלנית של כתבי אישום (פרשת גנטוס, עמודים 23-22; ראו פסקה 142 לעיל) ועל ההתעקשות להותיר כתבי האישום על כנם למרות שהתברר תוך כדי המשפט כי האישום בעייתי (ת"פ (שלום י-ם) 50418-11-10 מדינת ישראל נ' סולסברי, פסקה 22 (6.1.2013)).
 
268. במקרים שבהם ההעמדה לדין בעייתית או אינה מוצדקת, יכולים הנאשמים שזוכו לקבל פיצוי על ההליך (ראו לעיל, פסקה ‎263). לאחרונה, הסכימה המדינה לפצות ב-40,000 שקל ארבעה מפגינים, שהועמדו לדין בגין השתתפותם ב-2006 בהפגנה מול ביתו של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. משפטם התנהל במשך חמש שנים, ורק ב-2013 הודיעה התביעה שהיא חוזרת בה מכתב האישום.
 
269. האגודה לזכויות האזרח פנתה בחודש יוני 2014 ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיבחן הקמת מנגנון סינון לפני העמדה לדין על עבירות הקשורות להפגנה, שיתנה את הגשת כתב האישום באישור פרקליט בכיר בפרקליטות המדינה. עד לאחרונה היתה התביעה המשטרתית מוסמכת להגיש כתבי אישום בנוגע לעבירות רבות הקשורות להפגנה, כגון "התקהלות אסורה" לפי סעיף 151 לחוק העונשין, "התפרעות" לפי סעיף 152, "מניעת הוראות התפזרות" לפי סעיף 156 לחוק.
 
270. בתשובה מלשכת היועץ המשפטי, נמסר על הכוונה להגיש הצעת חוק, שלפיה יועבר הטיפול בתיקים בעבירות הקשורות להפגנות מהתביעה המשטרתית לפרקליטות. החוק התקבל בכנסת ופורסם ביום 18.11.2014 (חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ה-2014).
 

 

לפרק הקודם
לפרק הבא
למדריך המלא (גרסת הדפסה – pdf)

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

קטגוריות: הזכות להפגין,זכויות אזרחיות,חופש הביטוי

סגור לתגובות.