צילום: יואב לף
ביום רביעי (3.8.11) תובא הצעת חוק המאבק בטרור להצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת. המטרה: לעגן בחקיקה קבועה את ההוראות לשעת חירום בתחום המאבק בטרור. האמצעים: מעצרים מנהליים, איסורים על פרסום סמלים של ארגוני טרור והגדרות מרחיקות לכת למונח "ארגון טרור".
במסמך הערות של האגודה לזכויות האזרח אודות החוק מתריעה עו"ד לילה מרגלית, ראש תחום זכויות בפלילים באגודה, כי במקום לאמץ נורמות מידתיות המתאימות למדינה דמוקרטית במאה ה-21, הצעת החוק מבקשת להנציח ו"לנרמל" את ההסדרים האנטי-דמוקרטיים הקבועים כיום בחקיקת החירום ובתקנות ההגנה הדרקוניות מתקופת המנדט הבריטי, באופן שיגרום נזק קשה ובלתי הפיך למצב זכויות האדם בישראל.
לדברי עו"ד מרגלית "ההסדרים המגולמים בהצעת החוק עלולים להפוך אנשים וארגונים שומרי חוק ל'טרוריסטים'. הצעת החוק מקנה למדינה סמכויות דרקוניות ובלתי מבוקרות לנקוט בצעדים חריפים נגד בני אדם וארגונים ללא משפט, על סמך חשדות בלבד, וללא ערובות מינימאליות להגנה על זכויותיהם. בכך, היא פותחת פתח עצום להתערבות פסולה מצד המדינה בשיח הפוליטי ובחופש ההתאגדות של האזרח".
בין ההסדרים הפוגעניים הכלולים בהצעת החוק:
- קביעת עבירות פליליות דרקוניות, הפוגעות מעבר לנדרש בחופש הביטוי – למשל, הטלת שלוש שנות מאסר על מי ש"עושה מעשה שיש בו גילוי הזדהות עם ארגון טרור,לרבות בדרך של פרסום דברי שבח, תמיכה או אהדה, הנפת דגל, הצגה או פרסום של סמל או הצגה השמעה או פרסום של סיסמה או המנון, והכל כשהדבר נעשה בפומבי."
- מעצר מינהלי וצווי הגבלה – עיגון הסמכות האנטי-דמוקרטית לביצוע מעצרים מינהליים ולהגבלת חופש התנועה, של אזרחים ותושבים, ללא משפט ועל סמך חשדות חסויים.
- שימוש נרחב בחומר חסוי – החל ממעצר מינהלי ועד הליך ההכרזה על "ארגון טרור" והליכים לחילוט רכוש; באופן שאינו מאפשר התגוננות מפני ההאשמות הקשות. זאת, מבלי לבחון מנגנונים אשר היו יכולים למתן, ולו במעט, את הפגיעה בזכויות אדם הכרוכה בכך.
- קביעת הגדרות רחבות וגורפות למושגים כגון "ארגון טרור", "חבר בארגון טרור" ו"מעשה טרור" באופן שעלול להביא לסיווגם של אזרחים וארגונים כמעורבים בטרור על לא עוול בכפם.
- עיגון סמכויות דרקוניות לחקירת חשודים בעבירות ביטחון, העלולים לאפשר שימוש בעינויים ואמצעי חקירה פסולים נוספים, ולהביא להרשעת חפים מפשע.
- חריגה מעקרונות בסיסיים של המשפט הפלילי – למשל, השוואת דינו של מי שהורשע בסיוע לעבירת טרור לזה של המבצע העיקרי של העבירה, בניגוד לעקרונות המקובלים של המשפט הפלילי.
