אישפוזו של אדם בניגוד לרצונו משמעו שלילת חירות, דהיינו פגיעה בזכות יסוד. על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין לפגוע בחירותו של אדם במידה העולה על הנדרש. כל החלטה לגבי טיפול פסיכיאטרי צריכה להתקבל בכפוף לתנאי שאין אמצעי אחר, הפוגע פחות בחירותו של אדם, שישיג אותה מטרה. החוק לטיפול בחולי נפש קובע ערובות להגנה על זכויותיו של אדם המאובחן כחולה נפש. אין לאשפזו בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי אלא בהתאם לתנאים הקבועים בחוק ויש להעדיף טיפול מרפאתי על פני אישפוז בכפייה.
בפועל אין הקפדה מספקת על קיומה של עילת אישפוז, על בדיקת הראיות לקיום תנאי האישפוז, על בדיקת חלופות לאישפוז ועל הליך הוגן בדיון בוועדות הפסיכיאטריות, לרבות זכותו של החולה לייצוג על-ידי עורך דין. האגודה לזכויות האזרח בישראל והמרכז לסיוע משפטי בזכויות אזרח (בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב) מטפלים במאות מקרים של אישפוז כפוי מדי שנה. ברוב המקרים שהוגש ערעור – על-ידי עורכי דין מתנדבים מטעם האגודה – התברר כי האישפוז היה בלתי מוצדק ובלתי-חוקי.
לא מכבר נמתחה ביקורת חריפה על הגורמים האחראים לאישפוזים כפויים בפסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, סביונה רוטלוי, אשר כתבה, בין היתר: "ראוי היה שהפרקליטים, המכהנים כיושבי ראש ועדות פסיכיאטריות, וכן אלה המופיעים בבתי המשפט להגן על החלטות הוועדות , יפנימו את פסקי הדין, שניתנו בשנים האחרונות בעניינם של חולי-הנפש ואשר הדגישו שוב ושוב את הצורך להשתחרר מן הגישה הפטרנליסטית, שהצדיקה פגיעה בחירותו של חולה הנפש מתוך כוונה להגן על החברה או לטפל בחולה הנפש, ויפעלו על פי הגישה המאוזנת יותר, המתחייבת מתכליתו ולשונו של החוק לטיפול בחולי נפש".
