עדינה דורפמן היתה אחת מהמתנדבות המסורות והוותיקות באגודה לזכויות האזרח. במשך כעשרים שנים, עדינה בנתה את ספריית זכויות האדם של האגודה, שמהווה עד היום מרכז מוביל ושימושי לעובדי האגודה ולפעילי זכויות אדם בכלל. אנו זוכרים באהבה את עדינה, על עשייתה ותרומתה לזכויות האדם בישראל.
השנה יוקדש האירוע של הקרן להפצת פרויקט חדש של האגודה בתחום החינוך לזכויות אדם – ספר לימוד חדשני נגד גזענות, שנשלח לאלפי מורים ומורות ברחבי ישראל. התרומות שייאספו במהלך האירוע יאפשרו לבתי ספר ולמורים נוספים ליהנות מחומר לימוד ייחודי זה, אשר יסייע להם להיאבק בגילויי גזענות בכיתות.
עדינה נולדה ב-1921. היא גדלה בבית יתומים, כשאביה מבקר אותה אחת לשבועיים.
בגיל 8 עדינה עברה לגור אצל דוד שלה, ורק בגיל 10 חזרה לבית אביה, ואימה החורגת התנהגה אליה כדרכן של אימהות חורגות באגדות. איך מילדות כזאת יצאה אישה כל כך מדהימה?!
עדינה אהבה לקרוא, אהבה אנשים, הייתה לה סקרנות בלתי נלאית ואהבה ללמוד.
עדינה מצאה מקלט בשומר הצעיר במילווקי, לשם הצטרפה בסוף גיל העשרה מתוך אידיאולוגיה של ציונות וסוציאליזם. באופן טיפוסי לה עדינה הקדישה את כל כולה לתנועה, ויתרה על לימודים בקולג' וקיבלה על עצמה תפקידים מובילים. בתנועה פגשה את יעקב דורפמן והתאהבה.
עדינה ויעקב התיישבו בניו יורק והתחילו להקים משפחה.
לאחר 15 שנים של זוגיות נפלאה יעקב נפטר והשאיר את עדינה לבד עם שלוש בנות, בגילים 3, 6 ו-9.
עדינה הרגישה שזה הזמן להגשים חלום ולהצטרף סוף סוף לגרעין שלה בקיבוץ עין דור, ועלתה ארצה עם שלוש בנותיה. אפשר רק לדמיין כמה אומץ נדרש ממנה.
עדינה סיפרה שהייתה עוזבת לעיר אך לא היה לה איך להתפרנס, ולכן כשגיסתה כתבה לה ואמרה שמצאו לה דירה בברוקלין היא ארזה את חפציה וחזרה עם בנותיה לארה"ב.
בדרך לא ויתרה על טיול באירופה: רומא, פריז ולונדון תוך שבוע, כמובן עם שלוש ילדותיה הקטנות.
במקום לנסות לשרוד עדינה החליטה לחיות – ולרכוש מקצוע. היא החליטה ללמוד ספרנות כי אז בנוסף לתואר תוכל גם להצביע על ניסיון. מכיוון שספרנות בארה"ב היה מקצוע לתואר שני, היא הייתה צריכה קודם להשלים תואר ראשון. עדינה נרשמה ללימודים בברוקלין קולג' לתואר ראשון באנתרופולוגיה. היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות והתקבלה לקולומביה במלגה מלאה לתואר שני.
עם קבלת התואר בספרנות עדינה פנתה שוב לעלות ארצה, הפעם לירושלים. היא קבלה עבודה כספרנית בספריית המשפטים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. עדינה עבדה שם 12 שנה עד שיצאה לפנסיה.
בין נסיעה לנסיעה עדינה התנדבה 18 שנה פעמיים בשבוע באגודה לזכויות האזרח ובנתה עבורה ספריה. היא גם מצאה זמן לבלות עם נכדיה, ובגיל 72 עדיין שיחקה כדורגל עם לוטן ותמנע.
לפני ארבע שנים עדינה וג'ו עברו לגור בקרית-טבעון. לאחר זמן קצר כבר מצאה חברות וחברים חדשים.
אפילו באשפוז האחרון סיפרה שוב ושוב שלאחר אחד האשפוזים הארוכים הצליחה לא רק ללכת אלא אפילו לעלות במדרגות לביתה של אילנה.
אמא, את שלעולם לא נכנעת ולא ידעת לוותר לעצמך וגם לא לנוח, נקווה שעכשיו מצאת את מנוחתך.
