החלטת שרת החינוך להחרים את אוניברסיטת בן גוריון – פגיעה בחופש האקדמי

לכבוד
גב` לימור לבנת
שרת החינוך, התרבות והספורט
משרד החינוך
ירושלים

שלום רב,

הנדון: פגיעה בחופש האקדמי – חרם על אוניברסיטת בן גוריון

הצטערנו לשמוע את הודעתך, לפיה תחרימי את אוניברסיטת בן גוריון בנגב כל עוד זו לא תפטר משורותיה את פרופ` לב גרינברג, בשל דברים שפרסם. אנו מבקשים ממך לחזור בך מהודעה זו, ומהפגיעה הקשה בחופש הביטוי ובחופש האקדמי.

בהתאם למה שפורסם בשמך הודעת לנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ` אבישי ברוורמן, כי תחרימי את האוניברסיטה כל עוד זו "תוסיף להמשיך ולשמש כביתו האקדמי" של פרופ` גרינברג תוך שהיא "מסתתרת מאחורי החופש האקדמי". עוד הוספת, כי צעדך זה, אותו תיארת כ"מצפוני", הוא הכרחי כיוון ש"בתקופה שבה אקדמאים בעולם מחרימים אוניברסיטאות ואנשי מחקר ישראלים ואנחנו דורשים מהעולם לקבל את אנשינו, אנחנו צריכים גם לתת דוגמה".

חופש הביטוי והחופש האקדמי של מרצים ושל האוניברסיטאות הם כידוע זכויות יסוד – נשמת אפה של הדמוקרטיה. החופש האקדמי נתפס כ"חרות העומדת בפני עצמה" ולעיתים אף "ביטוי שחופש הביטוי אינו מגן עליו, עשוי לחסות תחת כנפיו של החופש האקדמי" (ע"פ 2831/95 אלבה נ` מ"י, פ"ד נ(1) 221, 335).

"מחקר, לימוד והוראה בכל תחומי הרוח האנושית, שאין עליהם אזיקים מרוממים את הפרט בחברה ועמו את החברה כולה" (שם, שם). החופש האקדמי הוא הוא הערובה למעמדן וליוקרתן של האוניברסיטאות בישראל. לכן דווקא "בתקופה שבה אקדמאים בעולם מחרימים אוניברסיטאות ואנשי מחקר ישראלים", כדבריך, חשוב לשמור מכל משמר על החופש האקדמי.

התערבותך בחופש האקדמי על דרך של הפעלת לחץ ישיר על אוניברסיטת בן גוריון על מנת שזו תפטר את פרופ` גרינברג, לא כל שכן – היענות אפשרית של הנהלת האוניברסיטה ללחץ מעין זה, דווקא הן יוציאו את דיבתה הרעה של ההשכלה הגבוהה בישראל וישמשו את המתנכלים לנציגיה.

כמו חופש הביטוי כך גם החופש האקדמי נבחן ב"מקרים קשים" ולא כאשר משתמשים בו להשמעת דברים שבלב הקונצנזוס. מסיבה זו נקבע זה לא מכבר, כי "בית-המשפט לא יתערב בפעולותיו של פרופסור באוניברסיטה, אפילו היא בבעלות המדינה, כאשר הוא מפרסם את מאמריו, אפילו לא ינעמו לשלטון" (בג"צ 291/74 בילט נ` הרב שלמה גורן, פ"ד כט(1) 98, 102). ציווי זה חל על רשויות המדינה כולן ולא רק על זו השופטת. מסיבה זו ראה אף המחוקק לנכון לרומם ולהדגיש את מעמדו הרם של החופש האקדמי בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958, וקבע חיץ בין סמכויותיה המינהליות של המדינה בכל הנוגע לניהול מערך ההשכלה הגבוהה בישראל, לבין המעורבות בתכניה ובהתבטאויות המרצים. בדומה למקרים אחרים, כמו למשל זה של בחירת חתני פרס ישראל או פרס קרן וולף, קבע המחוקק גם כאן קו הפרדה ברור, המונע משר החינוך מלהתערב בשיקולים מקצועיים ומייחד לו פיקוח מינהלי בלבד.

אכן, הסדרים אלה עלולים לגרום לאי נוחות ולעיתים אף לקשיים, שאותם תיארת כ"מצפוניים", בליבו של שר החינוך. אלא שבעוד שבמקרה של אזרח מן השורה, לעיתים מן הראוי לכבד את חופש המצפון והאמונה שלו, ולאפשר לו להישמע לצו מצפונו, הרי שבמקרה של שר או בעל תפקיד רשמי אחר הפתרון הראוי יהא לאפשר לו להשתחרר מתפקידו. וככל שבעל התפקיד מבקש להישאר במשרתו, עליו להמשיך ולמלא אחר תפקידיו – אלה המוגדרים בדין ואלה שהפכו לנוהג, לרבות מתן חסות לאירועים מיוחדים של האוניברסיטאות, המשמשים אבן יסוד בפעולתן ובמימונה.

אותו חיץ, העומד בין המדינה לבין תכניה וביטוייה של ההשכלה הגבוהה בישראל, מהווה גם את קו הגבול, שמעבר לו אין אוניברסיטה רשאית להתערב בעבודתם ובהתבטאויותיהם של המרצים והמרצות שבשורותיה. מסיבה זו מנועה אוניברסיטת בן גוריון מלפטר את פרופ` גרינברג בשל התבטאויותיו, גם לו היתה חפצה לעשות כן ולפגוע בכך בשמה הטוב.

מכאן שבהימנעותה לפטר את פרופ` גרינברג בשל התבטאויותיו אין אוניברסיטת בן גוריון "מסתתרת מאחורי החופש האקדמי" כדבריך, אלא פועלת בדיוק בהתאם לעקרון יסוד זה. בדומה לזה, הפנייתו של פרופ` ברוורמן אל עקרון החופש האקדמי אינה הופכת את תשובותיו אליך ל"בלתי סבירות לחלוטין", כדברייך, אלא דווקא החרם, שהטלת על האוניברסיטה, הוא הוא החורג ממתחם הסבירות.

לאור האמור לעיל, אנו מבקשים ממך לחזור בך מהחלטתך, למען שמירתם של חופש הביטוי והחופש האקדמי ולתפארת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל.

בכבוד רב ובברכה,
אבנר פינצ`וק, עו"ד