האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"צ נגד שר הפנים, בדרישה לבטל את פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933, ואת תקנה 94 לתקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, העוסקות ברישוי עיתונים. העתירה הוגשה בעקבות כך, שביום חמישי האחרון פג תוקפו של סעיף "שמירת הדינים" בחוק יסוד: חופש העיסוק. הסעיף שפקע קבע, כי חקיקה מלפני 1992 תקפה אף אם היא סותרת את חופש העיסוק. פקיעתו של הסעיף מאפשרת לבחון את חוקתיותם של חוקים, שנחקקו לפני חוק היסוד, ולבטל את החוקים, שעומדים בסתירה לחוק היסוד. האגודה לזכויות האזרח הגישה בשנת 1996 עתירה דומה, בעת שסעיף "שמירת הדינים" לא היה בתוקף. כיוון שבמהלך הדיון בעתירה נחקק הסעיף מחדש, נדחתה העתירה.
בעתירה טוענים עוה"ד דן יקיר וענת שקולניקוב מהאגודה לזכויות האזרח, שפקודת העיתונות מתקופת המנדט נוגדת הן את חוק יסוד: חופש העיסוק והן את חופש הביטוי, שהינו בעל "מעמד על" עוד לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והוא אחת מחירויות האדם הבסיסיות הנגזרות ממנו. כמו כן נטען בעתירה, כי רישוי העיתונים נוגד את המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.
בעתירה מציינים עוה"ד יקיר ושקולניקוב, כי פקודת העיתונות משנת 1933 קובעת, שאין להדפיס עיתון בלי קבלת רשיון מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים. תנאי קבלת הרישיון הם, בין השאר, כי על עורך העיתון להיות בעל תעודת בגרות, מעל גיל 25, ללא עבר פלילי או שלילת רשיון כעו"ד או כרופא. לדעת עורכי הדין, דרישות הרשיון מגבילות את הכניסה לתחום העיסוק בהוצאה לאור של עיתונים, שכן הן מציבות תנאים שבלי למלאם אין אפשרות להוציא עיתון בישראל. במקצועות כגון רפואה או עריכת דין נדרש הרשיון כדי להבטיח שלא ייגרם נזק למטופל או ללקוח, אך העיתונות מעצם טיבה משמיעה קולות רבים ומבטאת הלכי רוח ודעות שונות ומגוונות. לכן, מדגישים עורכי הדין בעתירה, פוגעת הגבלת הכניסה למקצוע העיתונות לא רק בזכותו של הפרט לחופש העיסוק, אלא בטובת החברה בכלל.
פקודת העיתונות אף מסמיכה את שר הפנים להפסיק את פרסום העיתון לכל תקופה שימצא לנכון, אם הוא מפרסם דבר העשוי לדעתו לסכן את שלום הציבור, או ידיעות שקר, שיש בהן לדעתו, לעורר בהלה או ייאוש, וזאת ללא התראה מוקדמת לפני הסגירה. תחום נוסף עליו "שולטת" פקודת העיתונות הוא בתי דפוס: נקבע כי אין להחזיק בתי דפוס ללא רשיון מאת הממונה על המחוז. לפיכך, מדגישים עורכי הדין, מכוונת העתירה גם נגד הרישוי על בתי הדפוס ודורשת לבטל רישוי זה.
עוד מוסיפים עוה"ד יקיר ושקולניקוב ומפרטים בעתירה, כי תקנה 94 לתקנות ההגנה לשעת חירום, המרחיבה את סמכויות פקודת העיתונות המקורית, קובעת ששיקול הדעת המוחלט באשר למתן ההיתרים להוצאת עיתונים לאור או סגירתם נתון בידי הממונה על המחוז במשרד הפנים. הממונה רשאי להעניק או לא להעניק כל תעודת היתר כזאת, מבלי לחשוף את נימוקיו, לא בפני המבקש ולא בפני בית המשפט, כך שאין כל דרך לתקוף את החלטתו או להתערב בה.
בעתירה מצוין כי בג"צ כינה בעבר חקיקה זו בשם "חקיקה דרקונית". האגודה לזכויות האזרח טוענת בעתירה, שאילו הייתה בידי בית המשפט העליון בשנים עברו הסמכות לביטול התקנה, הוא היה עושה זאת מזמן. כיום, משפג תוקפו של סעיף "שמירת הדינים" בחוק יסוד: חופש העיסוק, נסללה הדרך לביטול התקנה המנדטורית.
הסמכויות הנתונות בחקיקות המנדטוריות, מדגישים עורכי הדין, אינן תיאורטיות ונעשה בהן שימוש מעשי. כך, למשל, בדצמבר 1991, ביטל הממונה על מחוז ירושלים את רישיון העיתון "מע-אל-נאס". בהליך השימוע שקיים הממונה על המחוז, לא נחשפו העובדות והראיות שהביאו להחלטה לסגור את העיתון, וממילא לא התאפשר לעורך העיתון להתמודד עם ההחלטה. רק לאחר שהאגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה לבג"צ, חזר בו הממונה על המחוז מהחלטתו.
האגודה לזכויות האזרח מציינת, כי פקודת העיתונות היא חלק מהסדרי החקיקה המנדטוריים לגבי עיתונות, ואלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי, כזה הקיים כיום במדינת ישראל. עוד נטען בעתירה, כי אין לפקודת העיתונות אח ורע במדינות העולם הדמוקרטי. ברוב הארצות הדמוקרטיות אין כלל חוק לרישוי עיתונים, כלומר אין צורך ברשיון כדי להוציא לאור עיתון, כמו למשל צרפת – ערש זכויות האדם והאזרח, אשר חופש העיתונות הוכר בה כזכות אזרח כבר ב- 1789, בהכרזת זכויות האדם והאזרח. בנוסף לכך, מצוין בעתירה, חלו שינויי תפיסה מאז המנדט ועד היום, וראוי ששינויים אלו יחולו גם לגבי ההסדרים, המגבילים את העיסוק בעיתונות.
