בפסק דין תקדימי קבעו היום שופטי בג"ץ מישאל חשין, יצחק זמיר ודורית ביניש, כי על המדינה מוטלת החובה לנהוג העדפה מתקנת כלפי מועמדים ערבים, מתוך מגמה לתת לאוכלוסייה הערבית ייצוג הולם בשירות הציבורי, ובגופים מקבלי החלטות, גם כאשר אין הוראת חוק המחייבת אותה במפורש לעשות כן. בג"ץ קבע, כי החובה למתן ייצוג הולם למיעוט הערבי לא התממשה במינוי החברים במועצת מקרקעי ישראל, ולפיכך הורה בית המשפט לשרים הממנים ולממשלה לפעול למימוש חובה זו הלכה למעשה במינויים החדשים הצפויים למועצה. פסק הדין ניתן בעתירת האגודה לזכויות האזרח, בדרישה למינוי חברים ערבים למועצת מקרקעי ישראל, בשיעור המהווה ייצוג הולם מחברי המועצה.
עוד נאמר כי על הממשלה, העתידה למנות בקרוב עוד שישה נציגים מטעמה כחברים במועצת מקרקעי ישראל, לשקול את מינויו של ערבי נוסף מקרב עובדי המדינה הבכירים במשרדי הממשלה, או מקרב אנשי האקדמיה ונציגי הציבור שהממשלה מוסמכת למנות. זאת בנוסף לנציג הציבור הערבי שימונה במקום הנציג שמונה תוך כדי הדיונים בעתירה וסיים את תקופת כהונתו. עוד נכתב בפסק הדין, כי חשיבות הייצוג ועוצמת הייצוג במנהל מקרקעי ישראל גדולה במיוחד לגבי האוכלוסיה הערבית. שופטי בג"ץ קבעו, כי מקורות המשפט, המחייבים יחס של שוויון כלפי ערבים, הדומים לאלה המחייבים יחס של שוויון כלפי נשים, יוצרים דוקטרינה המחייבת מתן ייצוג הולם לערבים במוסדות המדינה, גופים ציבוריים והשירות הציבורי, לצד זו המחייבת מתן ייצוג הולם לנשים.
העתירה הוגשה לבג"ץ בנובמבר 1998 על ידי עורכי הדין הדס תגרי ויוסף ג`בארין מהאגודה לזכויות האזרח, נגד ראש הממשלה ושרי התשתיות הלאומיות והאוצר, בדרישה למנות נציגים ערבים למועצת מקרקעי ישראל, בשיעור המהווה ייצוג הולם מכלל חברי המועצה.
בעתירה ציינה עו"ד הדס תגרי, כי למרות תפקידה המכריע של מועצת מקרקעי ישראל בתחום המקרקעין בישראל, לא נמנה עם חברי המועצה בכל שנות קיומה ולו חבר ערבי אחד. עוד הודגש, כי מצב זה, לפיו המיעוט הערבי, המהווה חמישית מאוכלוסיית המדינה, ולו מצוקות וצרכים ייחודיים בתחום הקרקעות, נעדר ייצוג ההולם את שיעורו באוכלוסייה, בגוף הקובע את המדיניות הקרקעית בישראל, הוא פסול מעיקרו. עוד נאמר בעתירה, כי קיימת חובה משפטית למתן ייצוג הולם לערבים במועצת מקרקעי ישראל, כפועל יוצא מחובת השוויון החלה על המדינה. זאת, כפי שפסק בית המשפט העליון, כי חובת ייצוג הולם כזו חלה ביחס לנשים, גם כאשר לא חלה על עניין מסוים חקיקה ספציפית הקובעת זאת. בעתירה התבקש בית המשפט מבג"ץ להורות על מימושו של עיקרון השוויון כלפי המיעוט הערבי בישראל, ובכך להביא לצמצום הפער בין המחויבות המוצהרת לשוויון בהכרזת העצמאות לבין המציאות החברתית בישראל.
בפסק הדין שניתן היום קיבל בית המשפט את טענות האגודה לזכויות האזרח, וקבע כי החובה לנהוג ייצוג הולם חלה גם ביחס למינויים של עובדי המדינה נציגי משרדי הממשלה. משמעותה של חובה זו, מציין פסק הדין שנכתב על ידי השופט יצחק זמיר, היא, שכל שר המציע מועמד למועצה חייב לשקול כשיקול כבד משקל את החובה למנות נציג ערבי, על מנת לממש את עקרון השוויון. מאחר שחוק מועצת מקרקעי ישראל קובע כי נציגי משרד הממשלה יהיו עובדים בכירים, כי אז עליו לעשות מאמץ ולאתר עובדים כאלה. פסק הדין מציין, כי אם לא ימצאו עובדים אלה, הרי שדבר זה יהא ביטוי לאפליה שיש לעשות מאמץ לתקנה, אולם במקרה זה, ועד שיהיו עובדים בכירים כמצוות החוק, על הממשלה לשקול מינוי של חבר ערבי נוסף על חבר אחד שכבר התחייבה לו מקרב נציגי הציבור. עוד קובע פסק הדין, כי גם הממשלה, עת שהיא מאשרת את המינויים למועצה, חייבת לתת משקל רב לחובה לעשות לייצוגם ההולם של ערבים במועצה.
פסק הדין מדגיש את חשיבות הזכות לשוויון של המיעוט הערבי, ומציין שאינה נופלת בחשיבותה מהזכות לשוויון של נשים. עוד מצויין בפסק הדין שיעורם הנמוך של העובדים הערבים בשירות המדינה, העומד על אחוזים בודדים, כאשר שיעור העובדים הבכירים הוא כ-1% בלבד, ובחלק ממשרדי הממשלה אף פחות מכך. כן נאמר בפסק הדין כי במדינת ישראל שאלת השוויון "כרוכה במערכת יחסים מורכבת שהתפתחה בין יהודים לבין ערבים בארץ הזאת משך תקופה ארוכה. אף על פי כן, ואולי דווקא בשל כן, יש צורך בשוויון. השוויון חיוני לחיים משותפים. טובת החברה, ובחשבון אמיתי טובתו של כל אחד בחרה, מחייבים לטפח את עקרון השוויון בין היהודים לבין ערבים".
האגודה לזכויות האזרח רואה בפסק הדין ציון דרך משמעותי בקידום שוויון האזרחים הערבים . פסק הדין מעגן את חשיבותו של עקרון השוויון כלפי האזרחים הערבים, ויוצק לו תוכן ממשי ומעשי, כאשר הוא מטיל על המדינה חובה לפעול על דרך ההעדפה המתקנת למען השגת המטרה של ייצוג הולם לערבים בכל מוסדות המדינה. מימוש העקרונות שנקבעו בפסק הדין ישליכו על ייצוגם של האזרחים הערבים וזאת בפרט בגופים מקבלי החלטות. פסק הדין שולח מסר ברור למדינה, כי לא ניתן להמשיך במצב הקיים, בו האוכלוסייה הערבית מצויה בתת יצוג כה חריף במוסדותיה, וכי עליה לפעול נמרצות לתיקונו של מצב זה.
