כל סטודנט למשפטים מכיר את סעיף 19 (2) לפקודת העיתונות, ששימש את שר הפנים, אלי ישי, כאשר הורה אתמול על סגירת בטאון התנועה האיסלמית, "סוות אל-חאק ואל-חוריה". הסעיף התפרסם בזכות פסק-דין משנת 1953, אז הורה שר הפנים על סגירת העיתונים "קול העם" ו"אל איתיחיאד", בטענה שפרסמו דבר שעלול לפגוע בשלום הציבור. השופט אגרנט כתב את פסק הדין המפורסם, וקבע כי ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואין השר יכול לסגור עיתון בנימוק שיש חשש קל לפגיעה בשלום הציבור, אלא רק אם יש "ודאות קרובה" שאכן הפרסום שהיה בעיתון יוביל לפגיעה של ממש.
פסק דין "קול העם" צימצם את האפשרות להשתמש בפקודת העיתונות, אך לא ביטל אותה. מצד אחד היה פסק הדין לתקדים ההיסטורי החשוב להגנה שיפוטית על זכויות האזרח גם בלי חוקה כתובה. מצד שני, בכל הנוגע לחופש העיתונות, הייתה השפעתו של פסק הדין מוגבלת. במקרים רבים עתרו עיתונים כנגד החלטות דומות על סגירתם, וברובם נדחו העתירות ואושרה סגירת העיתון. המשותף למקרים אלה – ומה שמבחין אותם מפרשת "קול העם" – הוא שמדובר היה בעיתונים בשפה הערבית.
עכשיו חוזר שר הפנים ומפעיל את סעיף 19(2) המפורסם, סעיף שמקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית. פקודת העיתונות היא סרח-עודף מימי המנדט הבריטי, שמן הראוי היה לבטלה מזמן. לא יעלה על הדעת שבמדינה דמוקרטית שר, או כל מאן-דהוא אחר, יוכל להורות על סגירת עיתון. הדרך להתמודד עם פרסומים אסורים צריכה להיות באמצעות העמדה לדין בהליך פלילי, שבו המדינה צריכה להוכיח כי נעברה עבירה – לא בדרך של מתן סמכות לגוף ממשלתי לסגור את העיתון.
אבל בכך שמשתמשים בחוקים המנדטורים כדי לסתום פיות אין כל חדש. רק לפני כשבועיים אסרה המועצה לביקורת סרטים, הפועלת מכוח פקודת סרטי הראינוע (!), להקרין את הסרט "ג`נין ג`נין", בטענה שהוא שקרי. שוב, דוגמה לחוק ארכאי שמקנה סמכות שרירותית לגוף ממשלתי להגביל את חופש הביטוי. ואם בכל אלה לא די, הרי שהיועץ המשפטי לממשלה החליט לתבוע את פסילת רשימת בל"ד וח"כ עזמי בשארה מלרוץ לכנסת הבאה (על פי חוק יסוד: הכנסת).
מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא הניסיון להשתיק דעות שבמאבק בין ישראל לפלסטינים נותנות הצדקה לעמדות הפלסטיניות. מדאיג לגלות כי הדמוקרטיה הישראלית השבירה נכשלת ברגעי המבחן האמיתיים שלה. באופן ספציפי יותר, בולט הניסיון להשתיק את הפלסטינים אזרחי ישראל, שמביעים תמיכה בעמדות הפלסטינים המצויים תחת הכיבוש.
ניסיונות ההשתקה האלה מסוכנים לא רק משום שהם מערערים על חופש הביטוי, אלא גם משום שהם מחמירים את הוצאת הערבים אזרחי ישראל מהפוליטיקה. "לא רק שאנחנו מפלים אתכם ורומסים את אחיכם שמעבר לקו הירוק", אומרת עתה ישראל לאזרחיה הערבים, "אנחנו גם משתיקים אתכם ואוסרים עליכם למחות על מדיניות זו ולהזדהות עם בני עמכם".
נראה שהציבור הישראלי היהודי ברובו אינו מתקומם כנגד ניסיונות ההשתקה האלה, פשוט מפני שהוא מאמין ש"לי זה לא יקרה" – לא יעשו את זה ליהודים. במצב זה, אלא אם כן יתעשתו הגופים הרלבנטיים, האתגר של שמירה על הדמוקרטיה וזכויות האזרח, בהקשרים של בטאון התנועה האיסלמית, הסרט "ג`נין ג`נין", ומפלגת בל"ד, צפוי להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, שבעבר ריסן את הסמכויות לסגור עיתונים, לאסור סרטים ולפסול מפלגות. למען הדמוקרטיה, יש לקוות שהפעם הרסן לא יותר.
ד"ר אייל גרוס, מרצה למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטת תל-אביב וחבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר ynet ב- 23.12.02
