חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי היתה צעד חשוב ביותר קדימה. החוק שם קץ למצב שבו חלק מתושבי המדינה כלל לא היו מבוטחים בביטוח רפואי והבטיח את הזכות לקבל טיפול רפואי, ללא קשר לתשלום, לגיל, או למצב הבריאותי.
אולם מחויבות המדינה למימוש אוניברסלי של הזכות לבריאות של אזרחי המדינה, שבאה לידי ביטוי בחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נשחקה עד מהרה. חוק ההסדרים לשנת 1998 קבע תשלומים נוספים וקבועים עבור קבלת שירותי בריאות, וצמצם את מחויבות המדינה למימון שירותי הבריאות, שאינם מכוסים על ידי מס הבריאות. כתוצאה מכך, מצמצמות קופות החולים את היקף השירותים הניתנים למבוטחיהן (לדוגמא, צמצום המימון לטיפולי פוריות) ורבים מהשירותים הניתנים למבוטחים מותנים בתשלום.
ליקוי קשה ביותר בחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא העדר הכיסוי לאשפוז סיעודי של קשישים. צרכי בריאות נוספים של קשישים – עזרי שמיעה, הליכונים – אינם מכוסים על ידי החוק. גם צרכי בריאות ייחודיים לנשים (כגון ייעוץ גנטי בקשר לסרטן שד) אינם מכוסים על ידי החוק.
קיימים פערים ברמת הבריאות בין יהודים וערבים, וקשה במיוחד מצבה של האוכלוסייה הבדואית, בשל רמת תשתיות נמוכה – העדר חיבור למים וחשמל – ונגישות נמוכה לשירותי בריאות, הנובעים מהעדר ההכרה ביישובים הבדואים. בתוך האוכלוסייה היהודית, אנשים ממעמד סוציו- אקונומי גבוה נהנים ממצב בריאות טוב יותר ומתוחלת חיים גבוהה יותר. רמת הבריאות של תושבי מרכז הארץ גבוהה מזו של מתושבי הפריפריה.
על אף האפשרות הקיימת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הממשלה מסרבת להחיל את החוק על עובדים זרים. הם מבוטחים על ידי מעבידיהם באמצעות חברות פרטיות, הפועלות על פי אינטרסים כלכליים ואינן נתונות לפיקוח ממשלתי.
