האגודה לזכויות האזרח בתגובה למעצרו של העיתונאי מג'ד כיאל, עובד ארגון עדאלה: האמצעים הדרקוניים בחקירתו – ברוטליים, מסוכנים וראויים לכל גנאי.
סמכויות המעצר, חקירה ומניעת מפגש עם עורך דין – והכול בעת שחל צו איסור פרסום – הן סמכויות מרחיקות לכת. על פגיעתן בזכויות הנחקר ובזכות הציבור לדעת, ועל הסכנה המוגברת שמצב זה יוצר להתנהלות פסולה של רשויות המדינה – על אלו כבר נכתב ונאמר רבות. מכאן, שניתן היה לצפות ששימוש בסמכויות אלו ייעשה בשיקול דעת זהיר, ואך ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן.
במקרה הנוכחי, מופרכות השימוש בסמכויות אלו ברורה על פניה: להבדיל מהאופן שבו המדינה השתדלה להסתיר מהציבור את פעילותה לאחר שובו של כיאל לארץ, הרי שהוא דווקא היה גלוי לחלוטין בנוגע לנסיעתו ללבנון – נסיעה נטולת כל סממנים חשאיים, שפורסמה ביוזמתו ברשתות חברתיות כמו גם בעיתונות. מה ההצדקה לכך שעיתונאי, שלכל היותר ייתכן ויואשם בעבירה של כניסה למדינת אויב, ייעצר וייחקר באופן חשאי במשך חמישה ימים? בנסיבות העניין, איזה הסבר סביר יכול להיות שנמנע ממנו אפילו מלהיפגש עם עורך דינו? שאלות אלה עולות ביתר שאת לאור העובדה, שעיתונאים יהודים רבים שנסעו ללבנון ולמדינות נוספות בשנים האחרונות אפילו לא נחקרו.
לא זו אף זו: כפי שכבר ציינו בעבר הלא רחוק, לצווי איסור פרסום בהחלט יכול להיות תפקיד חשוב, בשלבים המתאימים, בקידום חקירות על ידי המשטרה וכוחות הבטחון. אלא שמרגע שמתבצע מעצר, הטלת צו איסור פרסום גורף איננה מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, אשר בה אין מקום למעצרים חשאיים. במקרה זה, חוסר ההצדקה המובהק של הצו, לצד חוסר היעילות המוחלט שלו – שהרי דבר המעצר פורסם בהרחבה ברשתות חברתיות – חושף את ההיבט המופרך שבניסיונות הסתרה מגושמים אלו ואף מעלה חשש, כי הוא נועד להשתיק את הדיון הציבורי סביב המעצר התמוה.
האגודה רואה בחומרה רבה את האכיפה הסלקטיבית והמפלה של החוק האוסר על ביקור במדינות אויב, העולה ממקרה זה. בעוד האיסור כמעט ואינו נאכף עת מדובר בעיתונאים יהודים – שביקורם במדינות אלה זוכה לאהדה ונתפס כעבודה עיתונאית אמיצה ומקצועית – כאשר מדובר בעיתונאי ערבי, מופעל לגביו האיסור, ואף מיד עולים חשדות לגבי מגע עם סוכן זר. שימוש מפלה זה בהוראות החוק הופך אותן, הלכה למעשה, לאמצעי פסול לשליטה ומעקב אחר תנועותיהם של אזרחים ערבים.
