חופש הביטוי

פרק ד': עליסה בארץ המשפט – סוד כוחן של התביעות המשתיקות

מתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, ינואר 2013

 

להלן תקציר הפרק. לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)

לפרק הבא | לפרק הקודם | לדוח המלא

 

 

תביעות משתיקות מסיטות את הוויכוח מהזירה הציבורית אל זו המשפטית שבה אדם מן היישוב נמצא בעמדת נחיתות אל מול התובע. מספר מאפיינים של הדין בישראל מקשים מאוד על הנתבע להתמודד עם תביעה מסוג זה – גם במקום שבו היא חסרת יסוד, ולעתים, אפילו כשניכר על פניה שמטרתה או שפועלה העיקרי הוא השתקה של ביקורת.

1. איזון בין זכויות יסוד, ו"תרשים הזרימה" של דיון בתביעת לשון הרע

הדיון בתביעות לשון הרע יוצא מנקודת המפגש או ההתנגשות של שתי זכויות יסוד: חופש הביטוי והזכות לשם טוב. מטרתו של חוק איסור לשון הרע להסדיר את האיזון בין זכויות אלו ולאפשר לשתיהן להתקיים זו לצד זו. "תרשים הזרימה" של הדיון בתביעות לשון הרע בדין הישראלי (המתואר בפירוט בדוח) הוא כזה, שעיקרה של מלאכת האיזון מתבצע על ידי בית המשפט לא בפתחו של המשפט אלא בשלביו האחרונים. כתוצאה מכך, הנטל שבניהול ההגנה נכפה על הנתבע, גם בתביעות שבהן ניתן היה להעריך מראש שידו של חופש הביטוי תהיה על העליונה.

2. הנטל שכרוך בהתדיינות הוא "נקודה עיוורת" עבור מערכת המשפט

תביעה אזרחית מתנהלת במשך שנים וההתגוננות מפניה גובה מהנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. התבטאויות שעשה, לעיתים בלהט הויכוח, נבחנות עתה בהתאם לכללים נוקשים ושונים מאלה שהוא מורגל בהם בשגרת חייו. במהלך הדרך מלווים את הנתבעים מועקה, חששות ועוגמת נפש, ובעיקר הסיכון, ואפילו הוא קטן, שיהיה עליהם לשאת בתשלום פיצוי בסכומים לא מבוטלים. גם אם בסופו של דבר לא ייפסקו פיצויים או ייפסק פיצוי סמלי, עצם ניהול המשפט כרוך בהוצאה כספית נכבדה שהולכת וגדלה ככל שהמשפט מתארך.

התוצאה היא שרבים מהנתבעים יעדיפו "להתקפל" כבר בתחילת המשפט ולהגיע להסדר עם התובע, גם אם הדבר כרוך בוויתור על זכותם להתבטא ולפעול. רבים עוד יותר הם הנתבעים הפוטנציאליים שיעדיפו לחסוך לעצמם את הביקור בבית המשפט, ויוותרו על הביטוי או על ההשתתפות בוויכוח הציבורי מייד לאחר שהם נתקלים באיום משפטי.

3. היעדר דין מיוחד שמתמודד עם תופעת התביעות המשתיקות

בעולם, ובעיקר בארצות הברית, פותחו דינים מהותיים ופרוצדוראליים (המכונים anti-SLAPP) שיאפשרו התמודדות אפקטיבית עם תופעת התביעות המשתיקות, ירתיעו מפני הגשתן וייטלו את עוקצן באמצעות סילוקן על הסף או בירורן המהיר. בכנסת השמונה-עשרה הוגשה הצעת חוק פרטית ברוח זו, אולם היא לא קודמה.

כבר היום נתונות לבתי המשפט סמכויות נרחבות שעשויות לסייע לו בהתמודדות עם תביעות משתיקות. בפסיקות מהשנים האחרונות יש סימנים מעטים לכך שמערכת המשפט מתחילה לזהות את התופעה, ולעתים אף לסמן אותה כמסוכנת. אבל גם באותם מקרים בודדים, אין הכרה בצורך לבלום את התביעות המשתיקות ואת פגיעתן הרעה באמצעות חידושי פסיקה: בתי המשפט נוטים לדעה ש"בדין המצוי קיימים האיזונים הנדרשים כדי להתמודד עם תביעות סרק". גם במקרים הבודדים שבהם הנימה שונה, ניכרת עדיין רתיעה מפני נקיטה בצעדים ממשיים.

4. תביעות משתיקות וזכות הגישה לערכאות

הרתיעה של בתי המשפט מסילוק על הסף של תביעות משתיקות ומכל חריגה אחרת מסדרי הדין הרגילים מקורה בזכות הגישה לערכאות. כך, חופש הביטוי מוכפף להגנה כמעט מוחלטת שניתנת לזכות הגישה לערכאות. גישה זו אינה מחויבת המציאות או הדין, באשר כמו זכויות אחרות, גם זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת, ואפשר לטעון שיש לאזן אותה אל מול אינטרסים חברתיים חיוניים.

5. סילוק על הסף – רק אם "כלו כל הקיצין"

סילוק על הסף של תביעות משתיקות, לפחות במקרים המובהקים והחמורים, יכול היה לצמצם את התופעה ואת האפקט המצנן שנלווה אליה. אבל בשל מעמדה של זכות הגישה לערכאות בתי המשפט מפרשים בצמצום נמרץ את סמכותם לסלק על הסף תביעה שנראית "טורדנית או קנטרנית" או תביעה שאינה מגלה עילה. ככלל, כל עוד קיים סיכוי, ולו קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו, בתי המשפט לא מוחקים אותה, גם אם בדיקה זריזה של העובדות בשלב זה היתה עשויה למוטט את התביעה ולסיים את ההתדיינות בעודה באיבה.

נוסף על הסמכות למחוק תביעה על הסף נתונות לבית המשפט סמכויות רבות בשלב "קדם המשפט", כולל הסמכות לקיים בירור עובדתי קצר. שילוב של סמכויות אלו ביחד עם הסמכות למחוק תביעה על הסף עשוי היה לחסום תביעות משתיקות או לפחות לאפשר את סיומן המהיר ובכך לצמצם מאוד את האיום שהן מייצרות.

6. נטל הוכחה כבד על הנתבע

כאמור, אחד הקשיים בהתמודדות עם תביעה משתיקה הוא קלות הגשתה: החוק אינו מטיל נטלי הוכחה כבדים על תובע כתנאי סף להגשת תביעתו, ודי בכך שיראה שלכאורה פורסמה עליו לשון הרע. הוא אפילו אינו צריך לטעון, וממילא גם לא להוכיח, שנגרם לו נזק. מרגע שהוכח פרסומה של לשון הרע עובר הנטל אל הנתבע, וזה נדרש להוכיח את אמיתות הפרסום או את "תום הלב" –  נטל שכנוע לא פשוט.

7. איזון עדין, פסיקה לא עקבית וחוסר ודאות גדול

הפסיקה בתביעות לשון הרע מתאפיינת בחוסר עקביות ובחוסר אחידות. סוגיות משפטיות חשובות בתחום נתונות במחלוקת פוסקים מתמשכת, וישנן שאלות קריטיות הקשות מאוד להכרעה (למשל השאלה אם הביטוי "המשמיץ" הוא בגדר דעה אישית או קביעה עובדתית). נעלם גדול נוסף נוגע לגובה הפיצויים שעשויים להיפסק נגד התובע. כתוצאה מכך, לנתבע קשה להעריך מראש כיצד תוכרע ההתדיינות, ואפילו עורכי דין ותיקים ומיומנים בתחום מתקשים לצפות את תוצאות המשפט שהם מנהלים. חוסר הוודאות שמלווה את הנתבע במהלך שנות ההתדיינות הארוכות מגביר את הלחץ שדוחף אותו להניף דגל לבן ולהשתתק ובלבד שיוכל למלט עצמו מהמשפט.

8. היעדר "מרווח טעות" – טעויות עובדתיות קטנות והבעת דעה מתלהמת

גורמים שלטוניים או תאגידים חזקים יכולים להסתיר מהציבור מידע ולהתעלם משאלות שמופנות אליהם. האזרח, הפעיל חברתי או העיתונאי, שמנסים לדווח על התנהלותם או להעמידה לדיון ציבורי, מוגבלים בידע, במומחיות וחלקם גם במיומנות לנסח את דבריהם בקפידה. הם עלולים להיכשל בטעות קטנה או בניסוח לא זהיר ודי בכך כדי שיסתבכו בביצה המשפטית. לא יועילו כל הפרסומים האחרים שבהם נזהרו ודייקו, וגם לא החשיבות הציבורית שהייתה לפרסומים אלה. התובע הוא שבוחר במה להתמקד ואת מסגרת הדיון, והטעות הנקודתית הופכת לעיקר. דיני לשון הרע אינם סובלניים לטעויות גם אם הן נעשו בתום לב.

החוק אמנם מאפשר לנתבע להתגונן בטענת "אמת דיברתי" אם טעה ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", אבל בתי המשפט מקמצים בשימוש בהגנה זו ומפרשים אותה בצמצום. גם הגנות "תום הלב" מתפרשות בצמצום נמרץ ולעתים הנתבע יצא חייב בדין משום שהפריז בתיאוריו או בסגנונו.

אמות המידה המחמירות שנוצרו בדין כדי לקבוע אם יש בפרסום "לשון הרע", או כדי להעריך את הסבירות ואת תום הלב של הדובר, אינן מבחינות בדרך כלל בין סוגים שונים של פרסומים ושל דוברים. מבחנים שעוצבו אגב דיון בכתבות או בתחקירים של העיתונות הממוסדת משמשים את בתי המשפט גם כשהם דנים באמירה ספונטאנית שנאמרה בלהט ויכוח או נכתבה כלאחר יד באתר של רשת חברתית. בתי המשפט אמנם מדגישים שהם בוחנים פרסום מנקודת מבטו של אדם מן היישוב, אבל פעמים רבות מתקבל הרושם שהשיח המשפטי המדויק, המוקפד והמאופק משפיע בכל זאת על האופן שבו נחתך גורלם של פרסומים, שנעשו ושנקראו בתנאים שונים לחלוטין.

9. מלכוד ההתנצלות וההבהרה

המצב המשפטי הקיים לא רק שאינו מעודד ניסיונות הידברות והבנה בין הצדדים אלא שיש בו כדי להסלים את הסכסוך. מי שנתבע או שמקבל מכתב התראה מוצא עצמו במלכוד: אם יביע נכונות לתקן את הפרסום או להתנצל, לא רק שאין בכך כדי למנוע הגשת תביעה או את המשכותה, אלא שפשרנותו עלולה להיראות כ"הודאה באשמה" ולהיות לו לרועץ בהמשך.

10. חיוב בפיצוי מבלי שנגרם נזק

גורם נוסף שמחמיר את האפקט המצנן הוא כמובן סכום הפיצוי שעלול הנתבע לשלם. האיום והחשש מתעצמים כיוון שסיכון זה אפילו אינו מותנה בקיומו של נזק: החוק, המאפשר לבית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי "ללא הוכחת נזק", מאפשר למעשה לתבוע פיצוי גם במקום שבו לא נגרם כלל נזק כלשהו. התובע אפילו אינו חייב לטעון שנגרם נזק. אמנם בתי המשפט אינם ממהרים לפסוק את מלוא הפיצוי שנקבע בחוק, אבל קשה מאוד להעריך מראש את גובה הפיצוי שייפסק. די בכך, כדי שאפילו תביעה קלושה ועניין של מה בכך יהפכו לאיום מתמשך על הנתבע.

11. היעדר הרתעה בפסיקת הוצאות נגד תביעות משתיקות

נדיר שבית המשפט פוסק לטובת הנתבע הוצאות הגונות שיפצו אותו על הנזק הכספי שבניהול המשפט, ולא כל שכן – על הטרדה ועוגמת הנפש שנגרמו לו. לעומת זאת, בתי המשפט נוטים לפסוק הוצאות לטובת תובע ש"ניצח" במשפט, אפילו אם רוב טענותיו נדחו או שנפסק לו פיצוי בשיעור זעום ביחס לסכום שתבע.

12. התמודדות עם תביעות של גופים שלטוניים ושל תאגידים

החוק שמגן בישראל על שמו הטוב של אדם ועל כבודו כבן אנוש חל גם על רשויות שלטוניות ועל תאגידים. גופים שלטוניים, בעיקר בשלטון המקומי, מגישים לעתים תביעות משתיקות תוך שימוש במשאבים שמקורם בכספי משלם המיסים. חמור מכך, לא פעם גוף שלטוני מגיש תביעת דיבה במימון הקופה הציבורית כדי להשתיק ביקורת שלא כוונה אליו, אלא על התנהלותם של בעלי השררה – ראש העירייה, מנהלי חברה ממשלתית או בכירים אחרים. בכירים אלה נהנים מלכתחילה ממשאבים ציבוריים אדירים, שמאפשרים להם להשפיע על דעת הקהל ולהתמודד עם ביקורת באמצעות דוברות ויחסי ציבור, מבלי להיזקק לתביעות משתיקות.

רציונאל זה חל גם על תאגידים שפועלים בשוק הפרטי למטרות רווח. רבים מהם מרכזים עוצמה רבה, ויש להם השפעה עצומה על סדר היום הציבורי, על זכויות אדם ועל איכות הסביבה. הם מעסיקים יועצי תדמית, פרסום ויחסי ציבור, ונהנים מגישה לבמות התקשורת לצורך התמודדות עם ביקורת שנמתחת עליהם.

ההגבלה שמטילים דיני לשון הרע על חופש הביטוי מבוססת בעיקר על הצורך להגן על כבוד האדם. אולם חוק איסור לשון הרע וההסדרים שלפיו חלים באופן שווה גם על תובעים בעלי עוצמה רבה – גופים שלטוניים ותאגידים מסחריים – שאין להם "כבוד אדם" ושמולם הנתבע המפרסם נמצא בנחיתות גדולה.

סיכום

הדין הקיים מעודד הגשת תביעות משתיקות ואיום בהן, ומגביר את כוח ההרתעה שלהן. ההגדרות ונטלי ההוכחה הקבועים בחוק בעניין לשון הרע והאופן שבו הם מיושמים על ידי בתי המשפט מקלים על התובע, במיוחד בתחילת הדרך. אפילו תביעה שסיכוייה קלושים ושנסיבות הגשתה מפוקפקות תעבור בקלות את המפתן הנמוך. ההגנה על חופש הביטוי תגיע במהלך המשפט, אך לא תציל את הנתבע מניהולו.

מבחינת התובע הסיכון הוא נמוך. אפילו אם התביעה תידחה, קרוב לוודאי שיחויב בתשלום הוצאות נמוכות, ובדרך כלל גם יוכל לסיים את ההתדיינות בפשרה או בהסדר אחר. הנתבע לעומתו, נגרר להליך ארוך ויקר ועליו להרים נטלי ההוכחה כבדים. הדין המעורפל, הפרשנות המצמצמת של ההגנות וסכומי תביעה מופרזים יוצרים סיכון שהנתבע חושש ליטול על עצמו. שכר הטרחה שעליו לשלם עבור ייצוג משפטי הוא גבוה וקרוב לוודאי שלא יושב לו גם אם התביעה תדחה לחלוטין. לבטח שלא יזכה לפיצוי על עגמת הנפש והחרדה שנגרמו לו. כל אלה מטילים על הנתבע לחץ גדול להתקפל ולחזור בו מדבריו, והופכים את התביעה, ואפילו את האיום בהגשתה, למנגנון של השתקה.

 

לטקסט המלא של הפרק (pdf)

לפרק הבא | לפרק הקודם | לדוח המלא

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

קטגוריות: זכויות אזרחיות,חופש הביטוי

סגור לתגובות.