מתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, ינואר 2013
להלן תקציר הפרק. לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)
לפרק הבא | לפרק הקודם | לדוח המלא
קיימות וריאציות שונות להגדרה של תביעות משתיקות, אבל יש מאפיינים בסיסיים שמופיעים בכולן או ברובן. שני מאפיינים הם תנאים הכרחיים לסיווג תביעה כתביעה משתיקה:
- עניין ציבורי: תביעה או איום שבאים בעקבות השתתפות בשיג ושיח פומבי ובנושא שיש בו עניין ציבורי. כלומר, האיום הוא נגד התבטאות או פעולה בנושא שחורג ממחלוקת אישית בין שני פרטים, ושהאינטרס החברתי מחייב שאפשר יהיה לפרסם עליו מידע או לקיים עליו דיון ציבורי. לדוגמה: קיפוח עובדים, זיהום סביבתי, השתלטות על קרקע ציבורית או קריאה לחרם צרכני.
- אפקט מצנן – הרתעה: תביעה משתיקה תיחשב ככזו אם עצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי. האפקט המצנן של התביעה אינו נבחן על פי מטרותיו של התובע, כוונתו הסובייקטיבית ומניעיו, שכן הפגיעה בנכונות של הציבור להשתתף בשיג ושיח הציבורי עלולה להתרחש בין אם מניעי התובע היו זדוניים ובין אם היו טהורים.
קיימים מספר מאפיינים נוספים, שאין חובה שיתקיימו לצורך ההגדרה של תביעה משתיקה אבל מתקיימים ברבות מהן:
- לשון הרע: רובן המכריע של תביעות המשתיקות בישראל מתבססות על עילה לפי חוק איסור לשון הרע.
- פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע: הנתבע הוא לרוב אדם מן היישוב, ולעומתו התובע הוא לעתים גוף בעל כוח כלכלי איתן שמאפשר לו לספוג בקלות את העלות הכספית הכבדה שבניהול תביעה משפטית. פער הכוחות הוא גורם מרכזי ליכולתן הרבה של תביעות משתיקות להשפיע לרעה על הדיון הציבורי: בעוד שהוויכוח בזירה הציבורית אינו כרוך בהכרח בהשקעת משאבים, דחיקתו של היריב לזירה המשפטית, שבה כרוכה ההתדיינות בהוצאות לא מבוטלות, מספיקה לא פעם כדי לסלק אותו גם מהדיון הציבורי.
- ויכוח "מקומי": פעמים רבות נוגעות התביעות המשתיקות לוויכוח ציבורי מקומי או תָחום לאזור גיאוגרפי, ליישוב או לארגון. ככלל, ככל שהנושא שעל הפרק מקומי יותר, יקטן מספר האנשים שיתנדבו להיות "הרוח החיה" בפעילות הציבורית, והשתקת הפעיל הבודד או העמותה הבודדת עשויה לחסל את ההתנגדות והביקורת הציבורית. קשה יותר להעביר מחלוקת ציבורית לפסים משפטיים ולהשתיק אותה כשמדובר בנושא המושך עניין ציבורי רחב.
- סכום תביעה מופרך: לעיתים קרובות לסכומים הנתבעים בתביעות משתיקות אין כל קשר לנזק הנטען מהפרסום, אין להם אחיזה בדין והם חורגים באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.
- תביעה חסרת יסוד, גבולית או זניחה: בדרך כלל התביעות המשתיקות הן בעלות יסוד רעוע, וסיכוייהן להתקבל בסופו של המשפט נמוכים. ברובם המכריע של המקרים קשה להבחין בחוסר התוחלת של תביעה כבר בתחילת הדרך. זהו גם סוד כוחה המשתיק – שעצם הגשתה כופה על הנתבע להתגונן מפניה על כל הכרוך בכך.
- סירוב התובע לקבל התנצלות או תיקון: לעתים מוכן הנתבע לקבל תנאים חסרי שחר של התובע ולחזור בו מאמירות נכונות ומוצדקות, אך התובע ממשיך לגרור את הנתבע ולנהל מלחמת חורמה משפטית. התנהגות כזו מצביעה לעתים לא על רצון לקבל תיקון לתקלה שנוצרה אלא על נקמנות ועל ניסיון לנצל הליכים שיפוטיים למטרות השתקה.
- מכתבי התראה ואיום: ככל שתופעת התביעות המשתיקות נעשית נפוצה ומאיימת יותר, די בעצם האיום בהגשת תביעה כדי להרתיע ולהשתיק. מאזן העלות-תועלת מבחינת המאיים הוא משתלם במיוחד: עלות מכתב התראה היא אפסית, ואין בשליחתו אפילו את מעט הסיכונים הכרוכים בהגשת תביעה. לעומת זאת, עבור מקבל מכתב ההתראה, שחושש להיגרר להתדיינות משפטית מעיקה, מדובר באיום ממשי ומוחשי, שבדרך כלל מסתיים ב"התקפלות". בשל היותם כלי זול, פשוט, נטול סיכונים ויעיל, מכתבי איום בתביעה נפוצים הרבה יותר מהתביעות שמוגשות בסופו של דבר לבתי המשפט. פגיעתם בחופש הביטוי היא קשה לא פחות, ולעתים אף יותר, מפגיעתן של התביעות המשתיקות, באשר למכתבי האיום אין כל תיעוד או תהודה ציבורית.
לפרק הבא | לפרק הקודם | לדוח המלא
