רמי אדוט
מערכת הבריאות בישראל אמורה לספק שירותים אוניוורסליים לפי עקרונות של חלוקה צודקת. כך מחייב המוסר, וגם חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
אלא שבפועל, כאשר בוחנים את תפקוד מערכת הבריאות, מגלים כי היא אינה נותנת מענה ואף מחריפה את הפערים בין עשירים לעניים בקבלת שירותי בריאות. משרד הבריאות יכול לצמצם את הפערים, גם ללא תוספת תקציבית, באמצעות 26 מיליארד שקל שהוא מעביר לקופות החולים מדי שנה, לצורך אספקת השירותים שבסל הציבורי.
הנתונים על האי-שוויון בבריאות בין עניים לעשירים, עולים לוותיקים ובין מרכז לפריפריה, עומדים בזכות עצמם. מחלת הסוכרת, למשל, היא דוגמה טובה לכך: שיעור חולי הסוכרת בקרב מקבלי קצבאות ביטוח לאומי גבוה פי חמישה לעומת אלו שאינם מקבלי קצבאות. אלה מונים כ-16% מקרב יוצאי אתיופיה, קהילה מוחלשת לכל הדעות. כל חולי הסוכרת העניים פחות מאוזנים לעומת חולים אמידים ומצבם מידרדר במהירות.
ייתכן כי העוני והפערים התרבותיים משפיעים במידה רבה על התחלואה. אבל גם כך, על מערכת הבריאות מוטלת החובה לצמצם את הפערים ככל האפשר. אלא שהכרסום במערכת הבריאות מביא להזנחת החולים העניים, שתלויים במערכת הציבורית ואין באפשרותם לרכוש שירותי בריאות פרטיים. חמור מכך, גם בשירותי הבריאות הציבוריים האוכלוסיות המוחלשות מופלות לרעה. כך למשל, עמותת רופאים לזכויות אדם מצאה כי בקרב מבוטחי הכללית, זמן ההמתנה הממוצע לרופא עיניים במחוז הדרום הוא 28 יום, ואילו במחוז תל אביב הוא כ-12 יום. בקרב מבוטחי מכבי, שיעור רופאי הנשים במחוז ירושלים הוא יותר מכפול מזה שבמחוז הדרום.
אחת הסיבות לפערים בין מרכז לפריפריה היא מדיניותן של קופות החולים. נראה שהקופות משקיעות מאמצים בגיוס אוכלוסייה צעירה, בריאה ואמידה מהמרכז, שנוטה להעשיר את הקופה באמצעות הביטוחים ושירותי הבריאות הפרטיים שהיא רוכשת ממנה. במצב העניינים הנוכחי אין לקופות החולים שום תמריץ ממשי להשקיע בפיתוח השירותים בפריפריה או להתאים אותם לצרכיהן של קבוצות חלשות ועניות.
כיום דנה ועדה ממשלתית ב"נוסחת הקצאת המקורות לקופות החולים או נוסחת הקפיטציה". במלים אחרות, הוועדה דנה בשאלה לפי אילו קריטריונים יחולק הכסף ממשרד הבריאות לקופות החולים. כדי לצמצם פערים בקבלת שירותי בריאות, יכולה הוועדה להמליץ על שקלול קריטריונים דוגמת מצבו החברתי-בריאותי של היישוב שבו מתגורר המבוטח ומספרם של החולים הכרוניים שהם גם מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי – מרכיבים בדוקים ומוכרים, שראוי לשקלל לצורך שיפור איכות הטיפול הרפואי בפריפריה. כך, יסייע הכסף להפוך את אותם חולים עניים, רחוקים ומוחלשים ל"אטרקטיווים" יותר עבור הקופות.
צמצום פערים חברתיים בבריאות אינו רק יעד חברתי צודק, הוא גם כדאי כלכלית. שכן הזנחת הטיפול בחולים העניים מהפריפריה מובילה בסופו של דבר לאיתור מאוחר ולאשפוז ממושך, שעליו כולם משלמים – החולה בבריאותו, המשק והקופות בכסף. ראוי שהתקציבים המועברים לקופות יתועלו לטיפול יסודי, לא רק בגוף החולה, אלא גם בתחלואי מערכת הבריאות, שחוזרים ופוגעים בבריאות האדם.
הכותב הוא מנהל פרויקט הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם בעיתון TheMarker ב-29.12.08
