אחד מכל חמישה קשישים זקוק לטיפול סיעודי. אבל אם אתם בונים על סיוע מביטוח לאומי, המדינה או הביטוח הפרטי שרכשתם – שכחו מזה. בישראל רק העשירים יכולים לדאוג לזקנים שלהם
לאחרונה נזכרתי בסבי עליו השלום, איש חייכן וחזק. בסוף ימיו היה יושב חסר אונים על כסא גלגלים, בהכרה מעורפלת, מחכה שיאכילו אותו. זהו זיכרון מודחק. נדמה שכולנו עושים זאת – מדחיקים את הזיכרון יחד עם המצוקה והמבוכה שגרפה את כל המשפחה, שכן הטיפול בסבא הטיל עול נפשי וכספי כבד על כל המשפחה. אנחנו מדחיקים כי כולנו רוצים להזדקן בכבוד ולחיות חיים ארוכים, אבל מוטרדים מהשאלה אילו חיים צפויים לנו בזקנתנו. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות שנים ארוכות בסוף ימיו במצב סיעודי קשה.
אבל המציאות מלמדת שבכל רגע נתון, אחד מכל חמישה קשישים החיים בישראל זקוק לטיפול סיעודי כלשהו. המשמעות אינה בהכרח שהקשיש חסר אונים לחלוטין. ייתכן שהוא רק זקוק לסיוע בפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר. מעל הכל, הקשיש הסיעודי נזקק לדבר אחד – כבוד אנושי. היום אני יודע מה שלא ידעתי כילד – בתחום הטיפול והאשפוז הסיעודי החברה הישראלית כולה נכשלה כשלון חרוץ, צורב ובלתי נסלח. כשלון של חוסר צדק חברתי.
וכך הכישלון עובד: כדי לחפש מענה לצורך סיעודי כלשהו, צריכה משפחתו של הקשיש לתעות בדרכים סבוכות בין לפחות ארבע מערכות ממשלתיות שונות – כל אחת ומבחניה, זכאויותיה, פקידיה, מוסדותיה ועובדיה. ביטוח לאומי למשל ידרוש מהקשיש לחשוף הכנסותיו, ואז, אם יצלח את רף ההכנסות ויקבל זכאות, תהיה זו מוגבלת לכ-20 שעות סיעוד בשבוע. שמעתם נכון. זה המקסימום לשבוע. האם 20 שעות בשבוע מספיקות לאדם עם קשיים כאלה?
הלוקסוס של טיפול מלא ויסודי שמור כיום בעיקר לשכבות האמידות ביותר או למשפחות מהמעמד הבינוני שמוכרות כל מה שיש להן כדי להביא לסבתא עובדת סיעודית זרה 24 שעות ביממה. במה הקשיש חטא שזכאי ליחס כזה מהמדינה? הוא בסך הכל הזדקן.
הביטוח לא מספיק ליותר מכמה שנים
ומה אם מצבו של הקשיש סיעודי לחלוטין והוא זקוק לאשפוז ארוך טווח? משפחתו תפנה למשרד הבריאות, מתוך מחשבה תמימה שאדם ששילם כל חייו מיסים זכאי ודאי לקבל אשפוז סיעודי מהמדינה, בדיוק כפי שקיבל אשפוז לניתוח פשוט כשהיה חולה "רגיל". כאן נכונה לקשיש ולמשפחתו אכזבה מרה: מרבית המעמד הבינוני כלל איננו עומד במבחנים לקבלת מיטה במסגרת האשפוז הסיעודי הציבורי. גם אלה שזוכים לקבל השתתפות כלשהי, משלמים בממוצע כ-3,000 ש"ח בחודש.
אחרים משלמים כמעט 10,000 ש"ח עבור מיטה שהמדינה "קנתה" כדי לספק לקשישים הסיעודיים. בדרך, צריכים בני משפחתו של הקשיש לחשוף את חשבונות הבנק שלהם ולעבור מבחני הכנסה משפילים. כן, בשביל להיות זכאי לאשפוז סיעודי מטעם המדינה, אתה חייב להכניס את המדינה לתוך חשבון הבנק שלך ולתוך סכסוכים משפחתיים ישנים בין בני המשפחה. זה נשמע דמיוני, אבל זו הברירה היחידה שקיימת.
רבים מהנזקקים לשירותי סיעוד כלל אינם פונים לרשויות הציבוריות, ביודעם את מסכת הביורוקרטיה וההשפלות הצפויה להם, ומבקשים מענה בשוק הפרטי. חלקם מנסים ככל יכולתם למצות את זכויותיהם בביטוח הסיעודי הפרטי שרכשו, אך מגלים שאין זו משימה קלה, ובכל מקרה, הכסף לא מספיק ליותר מ-3-4 שנים. החיים, לעומת זאת, נמשכים הרבה יותר מזה.
כולנו יודעים זאת היטב – ביטוח סיעודי פרטי אינו יכול לשמש ערבות יציבה לשירותים הבסיסיים ביותר שאנחנו, החברה כולה, צריכה לדאוג לאספקתם. שוב נותרו קשישים סיעודיים מול שוקת שבורה. המדינה שולחת אותם לשוק הפרטי. השוק הפרטי שולח אותם לעזאזל.
למה הציבור לא אומר את דברו?
בימים אלה סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מציע לממשלה רפורמה מקיפה והיסטורית, שתכליתה לתת מענה לכישלון בתחום הטיפול והאשפוז הסיעודי בתמורה להעלאת מס בריאות. הציבור הרחב כבר הביע את הסכמתו לרפורמה – מעל 30 אלף איש אף חתמו על עצומה אינטרנטית בנושא. גם מרבית ארגוני הקשישים וארגוני זכויות האדם תומכים ברפורמה בכל לב, אבל מנגד יש לה הרבה אויבים, במיוחד בקרב הגורמים המטפלים, כל אחד והאינטרס הקטן, שלא לומר הקטנוני, שלו.
אז למה הציבור לא קם ודורש את זכויותיו מהמדינה? למה הסוגיה הזאת נשארת דאגתם של ארגוני הקשישים והזקנים? אולי כי מרבית המשפחות בישראל שחוו את המציאות הזאת, מעדיפות לשכוח אותה כמה שיותר מהר. החיים הרי חייבים להמשך. אולי כי מי שסובל הכי הרבה מהמצב הזה פשוט לא יכול כבר לקום.
רמי אדוט הוא ראש תחום הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח, החברה ב"קואליציה להכנסת האשפוז והטיפול הסיעודי לסל השירותים"
המאמר פורסם באתר מאקו ב-1.3.2012
