היום (2.11.06) מצויין בישראל יום הזכרון לרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. במקביל, נשמעים עוד ועוד איומים נגד מצעד הגאווה, שנועד להתקיים בירושלים בעוד 8 ימים, ובעקבותיהם קולות שונים מכיוון המשטרה ורשויות השלטון, הקוראים – למעשה – להיכנע לאיומים אלה ולבטל את המצעד או להעבירו אל מחוץ לעיר הבירה של ישראל.
לצערנו, קיים דמיון רב בין מסכת ההסתה והאיומים, שקדמה לרצח ראש הממשלה, לפני 11 שנים, לבין זו המתקיימת כיום נגד יוזמי מצעד הגאווה ונגד מי, שמתכוונים להשתתף בו. דמיון זה מודגש עוד יותר בשל סמיכות הזמנים המקרית שבין יום הזכרון לבין התאריך שנקבע למצעד. איומים אלה, ובהם איומים מפורשים באלימות קשה, חורגים מגדרו של ויכוח מקובל במשטר דמוקרטי ומגבולותיו הלגיטימיים של חופש הביטוי. זאת מכיוון, שיש בהם לא רק כוונה לפגוע בחופש הביטוי של קבוצות באוכלוסיה, אלא גם סכנה של ממש, כי חלק – לפחות – מהחשופים להסתה הקשה, הקוראת במפורש לאלימות, אכן יפעלו בדרך זו ויסכנו את חיי הצועדים.
אולם ההסתה והאיומים עצמם הינם רק חלק מן הבעיה. חמורים לא פחות הם הקולות, הנשמעים מכיוון המשטרה והמערכת הפוליטית, הקוראים לבטל את המצעד בירושלים בשל החשש ממימושם של איומים אלה. משמעותו של ביטול אפשרי כזה הינו – בראש ובראשונה – סתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי, מתוך כניעה לאיומים.
מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה כניעה כזו לאיומים הבאים מתוכה: לא שינוי במדיניות בשל איומים בפגיעה פיזית, בין אם במנהיגים ובין אם במתנגדים פוליטיים, ולא סתימת פיות של קבוצות מיעוט, מכל סוג שהוא, המבקשות להביע את מחאתן בראש חוצות.
הכניעה לאיומים כאלה חותרת תחת עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, בכך שהיא מביאה לפגיעה בחופש הביטוי, מחד גיסא, ומאידך גיסא – עלולה להביא לקבלת החלטות (מדיניות ואחרות), בניגוד לדעת רוב הציבור או לרצונם של מנהיגים, אשר נבחרו בידי הרוב.
על כן, אסור להיכנע לאיומים כאלה, ועל הרשויות, הממונות על אכיפת החוק, לפעול ביתר מרץ למניעת מימושם.
מצעד הגאווה מתוכנן לעבור ברחובותיה הראשיים של ירושלים, בירתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ובכוונה נמנעו מארגניו ממעבר בסמוך לאתרים המקודשים לדתות השונות או בשכונות בעלות אופי דתי מובהק. לפיכך, מדובר בהבעת עמדה ובמחאה לגיטימית, כפי שעושות כדבר שבשגרה קבוצות אחרות באוכלוסיה, לא פעם כאלה, המביעות דעות שנויות במחלוקת, ולא במעשה שנועד לחולל פרובוקציה אנטי-דתית. גם אם אין תוכנו של המצעד או עמדותיהם של משתתפיו נראים למישהו, אין לאיש זכות למנוע מהם (או מכל קבוצה אחרת) להביע את מחאתה או לומר את דברה בעיר הבירה המשותפת לכולנו.
זאת ועוד, מסתבר כי דווקא קבוצות מיעוט פוליטיות, שחוו נסיונות להגביל את מחאתן, לא לומדות מנסיונן זה ומפנימות את הלקח של הצורך להגן על חופש הביטוי של הזולת. כך, למשל, קראה אתמול מועצת יש"ע לצאת ולמחות נגד קיומו של מצעד הגאווה. מדובר באותה מועצת יש"ע, שלפני למעלה משנה היתה ממובילות המאבק נגד ה"התנתקות", ושהמשטרה והדרגים הפוליטיים התנכלו לא פעם למחאתם הלגיטימית, בשל החשש כי חלק ממשתתפי ההפגנות ינקטו בפעולות אלימות (האגודה לזכויות האזרח יצאה אז נגד המשטרה, בשל ההגבלות הקשות שהוטלו על קיומן של חלק מההפגנות הללו). כך הדבר, בין היתר, גם באשר לגורמים דתיים מוסלמיים, הרגילים כל כך בהגבלות על התכנסויות ומחאות של אנשיהם, ואשר שיוצאים כאן חוצץ נגד עצם זכותם של משתתפי מצעד הגאווה לצעוד בעיר.
