"כאם לילד פעוט נחרדתי במיוחד למשמע הדיווחים בתקשורות אודות המטפלות שתועדו, לכאורה, מתעללות בתינוקות בהם טיפלו." כתבה עו"ד מרגלית. "קשה לתאר מעשה חמור ובזוי יותר מתקיפת תינוקות חסרי ישע, ואם המטפלות יורשעו יש לקוות כי יוענשו בחומרה."
"אולם, כאזרחית מדינת ישראל נחרדתי פעם נוספת, כאשר קראתי על מעצרן של המטפלות לצורכי חקירה, ועל הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אשר הוגשה כנגד אחת מהן. מעצרים אלו מעידים שוב, כי מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל טרם הפנימה את עקרון חזקת החפות ואת התכליות המצומצמות של כלי המעצר."
עו"ד מרגלית מזכירה כי מעצרו של אדם שטרם נשפט – אם לצורכי חקירה ואם במהלך משפטו – כרוך בפגיעה חמורה בעקרון היסוד, כי אין חורצים דינו של אדם אלא לאחר שמוכחת אשמתו במשפט הוגן. מסיבה זו הוגדרו בחוק עילות מעצר ברורות ומוגדרות ונקבע, כי המעצר הוא תמיד בבחינת מוצא אחרון.
להבדיל מעונש המאסר, המעצר אינו אמור להעניש או לענות על תחושת הנקם של הציבור; מטרתו הבלעדית היא להתמודד עם מצבים חריגים, שבהם נשקפת מן החשוד או מהנאשם סכנה ממשית לביטחון הציבור או לתקינות ההליך השיפוטי או החקירתי.
מעצר המטפלות הוא מקרה מובהק של "מעצר ללא עילה". על אף חומרת המעשים שיוחסו להן, אין לומר כי כליאתם היתה דרושה לשם מניעת סכנה לביטחון הציבור או שיבוש הליכי חקירה או משפט. קשה להשתחרר מהתחושה הקשה, כי רשויות אכיפת החוק ממשיכות לעשות שימוש יתר בכלי המעצר ולראות בו "אמצעי חקירה" שגרתי.
תחושה קשה זו מתחזקת, לדברי עו"ד מרגלית, למקרא הנתונים המדאיגים על מעצרים בישראל בשנת 2003, אשר פורסמו באתר משטרת ישראל . נתונים אלה מראים, כי על אף חוק המעצרים, ועל אף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלה בשנים האחרונות עליה דרמטית בשימוש בכלי המעצר, ובייחוד במעצר עד תום ההליכים. וזאת חרף העובדה שלא היתה עליה מקבילה בנתוני הפשיעה המדווחת באופן כללי: בעוד שבשנת 1996 בוצעו בישראל 39,664 מעצרים פליליים (מספר שירד ל-31,976 בשנת 1997), בשנת 2003 בוצעו 44,150. ובעוד בשנת 1994 היו 4306 מעצרים עד תום ההליכים (לרבות מעצרים עד להחלטה אחרת), מספר זה החל לעלות בהדרגה בשנת 1998 (אז היו 5816 מעצרים עד תום ההליכים) וכיום עומד על לא פחות מ-10,024 (!).
