לכבוד
מר ערן שנדר
פרקליט המדינה
משרד המשפטים
רח` צאלח א-דין 29
ירושלים
א` נ`,
הנדון: ערעור על פ"ח 966/99 (באר שבע)
1. הריני לפנות אליך בבקשה, כי תשקול בחיוב הגשת ערעור על קולת העונש, אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק שבנדון ביום 24.10.04.
2. כמתואר בגזר הדין, המדובר בפרשה חמורה ביותר. קורבן העבירה, עובדת זרה, הזעיקה את המשטרה לאחר שבנסותה לעצור טרמפ ליד מקום עבודתה באזור ים המלח, הציעו לה נהגי משאיות הצעות מגונות, ואחד אף ניסה לקחתה במשאיתו. הנאשמים – שני שוטרים מתחנת ערד – הגיעו למקום, נטלו את כרטיס העובד שלה, ערכו בירור אל מול מעסיקה, ולבסוף הציעו לקחתה לביתה בערד. בדרך היא נאנסה בידי אחד השוטרים, אשר נתן לה להבין כי לא תקבל את כרטיס העבודה שלה בחזרה אם לא תשתף פעולה; לאחר שהגיעו לערד אנס אותה השוטר השני, תוך שאמר שייקח אותה הביתה רק לאחר שתקיים עמו יחסים.
3. ואם לא די בכך – זמן מה לאחר מכן הגיע אחד הנאשמים לביתה של המתלוננת יחד עם חברו, שוטר נוסף, במטרה שאחד מהם יקיים עמה יחסי מין. לאחר שהוגשה התלונה במשטרה, הנאשמים אף פנו למעסיקה של המתלוננת כדי שהלה ישכנע אותה לכתוב מכתב האומר, כי שיקרה בתלונתה וכי לא היה כל מגע מיני בינה לבין מי מהנאשמים; כתוצאה מלחציהם כתבה המתלוננת מכתב כאמור, ואף המעסיק, אשר סייע בהגשת התלונה, כתב מכתב התנצלות למפקד התחנה.
4. כתוצאה ממעשים אלה הורשעו הנאשמים באינוס, בהפרת אמונים ובהדחה בחקירה. ואולם, על אף חומרתם המופלגת של מעשיהם, ועל אף הדרך המחרידה בה ניצלו את מעמדם כשוטרים ואת חולשתה של המתלוננת כדי לאנסה ולאחר מכן לגרום לה לבטל את תלונתה, בית המשפט המחוזי הטיל עליהם שנתיים מאסר בפועל בלבד. לצערנו נראה, כי עונש זה אינו עומד ביחס הולם למעשים הקשים, שבוצעו על ידי הנאשמים, ומעביר מסר ציבורי חמור ביותר באשר למידת ההגנה הניתנת לנשים, ובייחוד אלו המשתייכות לקבוצות מוחלשות – כגון עובדות זרות.
5. בגזר הדין קובע בית המשפט, כי "מבחינת טיב ומהות מעשי האינוס, כשלעצמם, חריגים הם אלה בנסיבותיהם; ומבין מגוון אירועי האינוס הרבים המובאים בפנינו, לצערנו, לא היינו מסווגים את אלו נשוא תיק זה – ושוב, מבחינת אקט האינוס כשלעצמו ונסיבותיו – עם החמורים שבהם. שכן, מעשי האינוס במקרה דנן לא היו מלווים בכוח או באלימות פיזית כלשהי" (פיסקה 6 לגזר הדין).
אמירה זו כשלעצמה קשה היא, שכן אקט האינוס עצמו הינו אקט פיזי אלים, אף אם אינו מלווה באלימות נוספת. אכן, אינוס המתבצע תוך אלימות אכזרית או שימוש בכוח עשוי להיות, במקרים מסויימים, קשה יותר, ועל בית המשפט לתת משקל הולם להיבט זה. יחד עם זאת נראה, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבות האחרות, ההופכות דווקא את המעשה הזה לחמור במיוחד. הנאשמים במקרה דנן לא היו זקוקים לכוח פיזי בכדי לקבל את מבוקשם; די היה בפער העצום בין מעמדה של המתלוננת כעובדת זרה, לבין מעמדם כאנשי מרות, כדי לאיין את רצונה. כל מעשיהם של הנאשמים – מעצם האינוס ועד לניסיון ההדחה – מראים כיצד ראו במתלוננת "טרף קל" וקורבן זמין.
6. ממשיך בית המשפט וקובע, כי "אין לנו כאן עניין עם אנסים מועדים, וככאלה הטמון בהם סיכון להישנות עבירות מין מצידם; וכפועל יוצא מכך, ניתן גם לומר, כי יסוד ההרתעה האישי, אינו בהכרח מן השיקולים הענישתיים הלרוונטיים במקרה זה" (שם). לא ברור מניין הסיק בית המשט, כי ניתן לשלול את מסוכנותם העתידית של הנאשמים עצמם. אף אם יסוד ההרתעה האישי עשוי להיות פחות במקרה כגון דא, האם אדם חייב להיות מורשע ביותר ממקרה אונס אחד בכדי שיהיה ליסוד זה משקל כלשהו בגזר הדין? האם אין בתסקירי שירות המבחן – אשר נמנעו מהמלצות טיפוליות בשל תפיסת הנאשמים את עצמם כ"קרבנות" – כדי להשליך על עניין זה?
7. בית המשפט מרבה לתאר בגזר דינו את הפגיעה בשלטון החוק, בתדמית המשטרה ובאמון הציבור בה, כתוצאה ממעשי הנאשמים. כן מייחס בית המשפט משקל רב – כראוי – לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים ולזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות. אולם בולט בהעדרו כל התייחסות לנושא הפגיעה בנפגעת העבירה, אשר נאנסה פעמיים בידי שוטרים, שהיו אמורים להגן עליה ולסייע לה. נראה, כי אילו היה בית המשפט נותן משקל הולם לפגיעה בקורבן לא היה הוא מסתפק בענישה כה מופרזת לקולא.
8. גזר הדין של בית המשפט הנכבד פוגע בעקרון הרתעת הרבים ואינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיהם של הנאשמים. דווקא במקרים כגון דא נדרשת מדיניות ענישה מחמירה, המעבירה מסר ברור, כי החברה אינה מפקירה את אלה, הזקוקים במיוחד להגנתה.
9. לאור כל האמור, הננו פונים אליך בבקשה לשקול הגשת ערעור על קולת העונש, שנקבע בתיק זה.
בכבוד רב,
לילה מרגלית, עו"ד
