האגודה לזכויות האזרח עתרה ב-22.9.04 לבג"ץ נגד מנהל בית הסוהר "שקמה" באשקלון ונגד הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), בדרישה להחזיר למרדכי ואנונו מסמכים ומכתבים, שהוחרמו ממנו טרם שיחרורו מהמאסר. את העתירה הגיש עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, בשמו של ואנונו.
העתירה מתייחסת להעתקי מכתבים וחומר משפטי, שכתב ואנונו במהלך שבע עשרה וחצי שנות מאסרו, שמהן שהה בהפרדה מוחלטת במשך אחת עשרה וחצי שנים. בתקופה ארוכה זו של ריצוי העונש היוותה עבורו הכתיבה מפלט יחיד מפני הבדידות, ודרך יחידה שנותרה לו בכדי להרגיש ששפיותו לא אבדה לו. דרכו היחידה לשמור על קשר כלשהו עם החברה האנושית שמחוץ לחומות הכלא היתה כתיבתם ושליחתם של מכתבים, ואכן, במהלך שנות מאסרו הממושך הוא כתב 2,543 מכתבים. אלה נשלחו לרחבי העולם באישורה של הנהלת בית הסוהר ובאישור "גורמי הביטחון", שאליהם הועברו המכתבים לצורך צנזורה. אלה נהגו, בחלק מהמקרים, למחוק מלים או משפטים ממכתביו של ואנונו, ורק לאחר מכן לאשר את שליחתם, לא לפני שהתאפשר לו לראות את הנוסח המצונזר. בידי ואנונו נותרו העתקי המכתבים המקוריים, שבהם סימן לעצמו את המלים או המשפטים, שצונזרו מן העותק המקורי שנשלח. העתקי מכתבים אלה, כמו גם חומר משפטי הנוגע להליכים משפטיים שניהל במהלך כליאתו נגד המדינה, הוחזקו בידיו באישור משך כל שנות כליאתו, עד ערב שיחרורו, אז נלקחו ממנו, ובכלל זה חומר משפטי גלוי, שהותר לפירסום. מנהל בית הסוהר הבטיח לואנונו, כי כל החומר שנלקח ייבדק ויוחזר, ואולם לא כך קרה.
יום לפני שחרורו, בחודש אפריל האחרון, קיבל ואנונו הודעה ממנהל הכלא, שלפיה חלק מהמסמכים שנלקחו מתאו הם "חפצים אסורים", הכוללים ידיעות סודיות, ולפיכך הוחלט להחרימם. בין החפצים שהוחרמו היו העתקי המכתבים ששלח ואנונו, והחומר המשפטי שהיה ברשותו. כן הוחרמו מחברות, שבהן תיעד האסיר את המידע שהגיע אליו במהלך עבודתו בקריה למחקר גרעיני, מחברות שאליהן לא מתייחסת עתירה זו. במהלך ההליכים בעניין המגבלות שהוטלו על ואנונו נמסרו לו העתקי כמה מן המכתבים שכתב. יש לציין, כי מדובר דווקא באותם מכתבים, שבהתבסס עליהם טענה המדינה בפני בג"ץ, כי בידי ואנונו מידע סודי וכי הוא חפץ לחשוף אותו.
עו"ד יקיר טוען בעתירה, כי ההוראות בפקודת בתי הסוהר, בתקנות ובפקודות השב"ס, אשר מאפשרות לפגוע בזכויות יסוד של אסירים, ובהן הסמכות להחרים חפצים, נועדו אך ורק לשם מניעת סכנה לסדר ולמשמעת בבתי הסוהר, ובמקרים מסוימים – לשם שיקום האסיר וכדי לאפשר ניהול תקין של הכלא. לפיכך, נטען בעתירה, אין בפקודות ובתקנות אלה כל הסמכה להחרים חפצים גם מטעמים, שמנהל הכלא מזהה אותם כטעמים של "ביטחון המדינה". כמו כן, אין פקודות ותקנות אלה מסמיכות את מנהל הכלא להעביר את החפצים שהוחרמו לידי גורם חיצוני, כגון המלמ"ב.
עו"ד יקיר מוסיף ומסביר בעתירה, כי מסמכיו של ואנונו כלל אינם בגדר "חפצים אסורים", שכן מדובר בחומר, שבחלקו הוא חומר משפטי, ששלטונות הכלא הם שהעבירו אותו לידי האסיר, ובחלקו האחר הינו חומר, ששלטונות הכלא עצמם הם אלה שהתירו לו לשמור העתקים שלו. זאת ועוד, נאמר בעתירה, מדובר במכתבים שכבר נפוצו ברחבי העולם, לאחר שחלקם צונזר בקפידה, ולפיכך אין בהם כל סכנה לביטחון המדינה. לפיכך, נאמר בעתירה, אין כל הצדקה לכך שלא יוחזרו לכותבם, לפחות בנוסחם המצונזר (אם כי, נאמר בעתירה, צנזורה זו הופעלה ביד קלה מדי, אם בכלל היה בה צורך). לא ברור, מוסיף עו"ד יקיר, כיצד יכולים מכתבים שנשלחו זה מכבר והופצו בעולם, באישורם של גורמי הביטחון, לסכן את ביטחון המדינה.
החרמת החפצים מידי מרדכי ואנונו, נטען בעתירה, מהווה פגיעה בלתי מידתית ובלא הסמכה מפורשת בחוק בחופש הביטוי, וכן בזכות הקניין, זכות השמורה גם לאסיר. פגיעה זו חמורה במיוחד במקרהו של ואנונו, כיוון שמדובר בסוג של קניין, שיש לו משמעות רגשית מיוחדת בעבורו, מכיוון שמכתביו היו בעבורו האפשרות היחידה להביא לידי ביטוי את רגעי הייאוש הרבים ואת רגעי התקווה המעטים, שהיו מנת חלקו במשך שנות כליאתו. לנוכח דברים אלה, מדגיש עו"ד יקיר, החרמתם של מכתבי ואנונו מהווה מקרה מובהק, שבו הפגיעה בזכות הקניין טומנת בחובה אף פגיעה בכבודו ובאישיותו של בעליו. כן נפגע שלא כדין חופש המחשבה של ואנונו. כשם שהוא רשאי לחשוב כל מחשבה, מוסיף עו"ד יקיר, כך הוא רשאי גם להעלות את מחשבותיו על הכתב. אף אילו היה פרסומם של הדברים בגדר עבירה, הרי שהעלאת המחשבות על הכתב אינו יכול להפוך את הנייר עליו נכתבו מחשבות אלה ל"חפץ אסור".
