ב-12.8.04 פנתה האגודה למשרד האוצר ולבט"ל בעניין הפליית נכים מבוגרים בזכאות לגמלת ניידות. אדם שהפך נכה לאחר גיל 65 אינו זכאי לה (בעקבות חוק גיל פרישה, עולה גיל אי הזכאות בהדרגה ל-67). מי שנולד נכה או הפך נכה בצעירותו ממשיך להיות זכאי גם עם הגיעו לגיל זקנה.
לכבוד
מר יוסף בכר
מנכ"ל משרד האוצר
רח' קפלן 1
ירושלים
ד"ר יגאל בן שלום
מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי
שד' ויצמן 13
ירושלים
שלום רב,
הנדון: הפליית נכים מבוגרים בעניין זכאות לגמלת ניידות
1. אל האגודה לזכויות האזרח מגיעות פניות רבות של אנשים, שהפכו מוגבלים בגיל מבוגר, ואינם זכאים לזכויות, הניתנות לאנשים צעירים עם מוגבלות. אחד מן העניינים הוא תנאי הזכאות לגמלת ניידות.
2. הזכאות לגמלת ניידות נקבעה בהסכם בדבר גמלת ניידות, אשר נחתם בין משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי, על פי הוראות סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. על פי ההסכם, זכאים מי שמוגבלים ברגליהם, ונכותם הוכרה, להטבות שונות: הלוואות לרכישת רכב, הלוואות לרכישה ולהתקנה של אביזרים מיוחדים לרכב, השתתפות בהוצאות נסיעה, החזר הוצאות נסיעה ורכישה של אביזרים מיוחדים, ועוד. ההטבות ניתנות אף לאדם עם מוגבלות, אשר אינו נוהג בעצמו, ומסתייע ב"מורשה נהיגה" – קרוב משפחה או אדם אחר, הדואג לצרכיו.
3. סעיף 2(1) להסכם מגביל את מתן ההטבות למי שמלאו לו לא יותר מ-65 שנים. על פי סעיף 406 לחוק הביטוח הלאומי (שהוסף בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004), מועלה בהדרגה הגיל המקסימלי לזכאות, והוא ייקבע בעוד כחמש שנים על 67 שנים.
4. מאידך, סעיף 21 להסכם קובע, כי מי שקיבל קצבת ניידות לפני שמלאו לו 65 שנים, או קיבל הלוואה לרכישת רכב בארבע השנים שבטרם מלאו לו 65 שנים, ימשיך להיות זכאי לגמלת ניידות גם לאחר גיל 65. גם בעניין זה מחיל סעיף 406 לחוק הביטוח הלאומי את ההסדר המדורג שבחוק גיל פרישה, והגיל המקסימלי יועלה בהדרגה ל-67. מלים אחרות: מי שהיה זכאי להטבות לפני הגיעו לגיל המקסימלי – ימשיך ליהנות מהן גם לאחר מכן.
5. תוצאתו של הסדר זה, היא כי מי שהפך להיות מוגבל ברגליו לאחר גיל פרישה – אינו זכאי לגמלת ניידות.
6. על תכליתו של הסכם הניידות, הנלמדת מהוראותיו של סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי, עמד בית המשפט הגבוה לצדק בקובעו: "עניינו של ההסכם הוא במתן הטבות סוציאליות לנכה, דבר המאפיין מדיניות סעד ורווחה. מגמה זו מן הראוי לחזק, לבל תותיר הקדמה את החלשים שבחברה מאחור. חשיבותה החברתית מזדקרת נוכח התעצמותן של זכויות הפרט לחירות ולשוויון הזדמנויות." (בג"צ 3457/95 זכריה נ` בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(5) 441, 445).
7. תכלית זו משתלבת עם המגמה הכללית שהשתרשה בדין הישראלי – להיטיב עם אנשים עם מוגבלות, ולסייע בהשתלבותם. שילוב אנשים עם מוגבלות, בני ובנות כל הגילאים, נועד להגן על כבודם ועל חירותם, וזאת על ידי הבטחת שוויון והשתתפות בחברה. תכלית זו נגזרת מעקרונות היסוד, המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן העקרונות הקבועים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1988, והיא נטועה היטב בפסיקה (ר' בג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25-27; בג"צ 2599/00 יתד נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 844-845; בג"צ 5631/01 אקים ישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נח(1) 936, 948; בג"צ 6973/03 מרציאנו נ` שר האוצר (טרם פורסם)).
8. סעיף 6 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע, כי "מימוש זכויות ומתן שירותים לאדם עם מוגבלות ייעשו תוך הקפדה על כבוד האדם וחירותו". מוסיף סעיף 7 לחוק וקובע, כי "בדיקה או בירור שמטרתם לקבוע זכאותו של אדם לזכויות או לשירותים מחמת מוגבלותו, ייערכו תוך התחשבות מרבית במהלך חייו התקין". המדיניות, המעוגנת בהסכם בדבר גמלת הניידות, שלא להעניק את הגמלה לאנשים מבוגרים, מפרה אפוא זכויות בסיסיות אלה של הנכים המבוגרים, שכן היא אינה מקפידה על כבודם ועל חירותם, ואינה נותנת כל משקל למהלך התקין של חייהם.
9. המדיניות חמורה במיוחד, שכן היא מפלה הפליה כפולה. היא מפלה נכים מחמת מוגבלותם, ומפלה נכים מבוגרים מחמת גילם. נכים מבוגרים, אשר מוגבלותם הוכרה בצעירותם, זכאים, כאמור, לגמלת ניידות. רק אנשים שהפכו נכים בגיל מבוגר, אינם זוכים ליהנות מן הגמלה. כשם שהפליה מחמת מוגבלות אסורה היא, כן אסורה ההפליה מחמת גיל (ר' דנג"צ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330; בג"צ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים (טרם פורסם)). הפליה מחמת גיל בין בני אדם, אשר אין ביניהם שוני רלבנטי לעניין נשוא השוויון, אסורה בשל היותה סותרת עקרונות של צדק והגינות כמו גם את תקנת הציבור (ר' דנג"צ רקנט, בעמ' 361-371). בענייננו אנו, אי אפשר להצביע על שוני רלוונטי בין נכה למשנהו. אפילו יש שוני בין נכים צעירים לנכים מבוגרים, הרי שהוא מתאיין נוכח העובדה, כאמור, שנכים מבוגרים, שמוגבלותם הוכרה בצעירותם, זכאים לגמלת ניידות אף בזקנתם, ורק מאנשים שהפכו נכים בגיל מבוגר נשללת ההטבה.
10. "במקרים רבים, אדם הפורש מעבודתו בשל גילו המתקדם מרגיש, כי אין הוא עוד שותף למערכת היצרנית של החברה […] הרגשה זו מתחזקת גם בשל יחס החברה, אשר במקרים רבים מתייחסת אליו כאל 'זקן', שאין בו עוד תועלת." (בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, 755). דברים אלה, שנאמרו בעניין ההשלכות האישיות, הנפשיות והחברתיות השליליות, שיש לפרישה כפויה מעבודה מחמת גיל, יפים גם לענייננו. המדיניות, הקבועה בהסכם, המפלה בין נכים מבוגרים לנכים צעירים, שולחת מסר דומה לנכים המבוגרים – הם זקנים שאין בהם כל תועלת, ומקומם לא יכירם במרחב הציבורי. תוצאה חמורה זו אינה יכולה לעמוד.
11. ברי, כי מתן ההטבות לנכים מבוגרים כרוך בהקצאת משאבים. ואולם, גם בעניין זה נפסק, כי "הבטחת שוויון הזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ערכי כבוד האדם, החירות והשוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש." (בג"צ בוצר, בעמ' 27). זאת ועוד – "הסעד הראוי כנגד הפרת זכויות האדם הוא חיוב הרשויות בהגשמה מיידית שלהם, גם אם הדבר כרוך בשינוי מבנה התקציב." (בג"צ יתד, בעמ' 849).
12. לאור האמור לעיל, נבקשכם לפעול לביטול המנגנון המפלה, הקבוע בהסכם, ולוודא, כי גמלת הניידות תשולם לכל נכה הזכאי לכך, ללא קשר לגילו.
בכבוד רב,
עודד פלר, עו"ד
