עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני הגישו בבוקר ה-12.7.04 את תגובתן לבג"ץ בעתירות נגד הקיצוץ בגמלאות הבטחת ההכנסה, אשר נכנס לתוקפו לפני שנה. תגובה זו מתייחסת לתצהיר תשובה של קובי הבר, ראש אגף התקציבים באוצר, אשר הוגש לבג"ץ בחודש מאי האחרון, בהתאם לצו בית המשפט, שהורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל הקיצוץ בגמלאות. עתירותיהן של עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ושל האגודה לזכויות האזרח (בשיתוף עם התנועה למלחמה בעוני) הוגשו לפני כשנה וחצי, והן מופנות נגד ממשלת ישראל, שר האוצר והמוסד לביטוח לאומי, בדרישה לבטל את הקיצוץ בגמלאות הבטחת ההכנסה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003 ואשר הפחית לכמאה אלף משפחות מעוטות הכנסה 600 ש"ח בממוצע לחודש (על פי נתוני הביטוח הלאומי). את האגודה לזכויות האזרח ואת התנועה למלחמה בעוני מייצגות עורכות הדין שרון אברהם-ויס ודנה פריבך-חפץ מהאגודה לזכויות האזרח. את עמותת מחויבות מייצגים עורכי הדין אביגדור פלדמן ואבישי בניש.
בעקבות העתירות אף המדינה קיבלה את עמדת הארגונים העותרים, כי כבוד האדם אינו נעצר על מפתנו של האדם החי בעוני וכי גם למעוטי אמצעים ישנה הזכות להגנה חוקתית על כבודם באמצעות הזכות לקיום אנושי בכבוד. אולם, בניגוד לעמדת המדינה, שעל פיה זכות זו מתמצה בצרכים קיומיים-פיזיים בסיסיים מאוד (כגון קורת גג, כסות ומניעת רעב), טוענים הארגונים העותרים, כי ההגנה החוקתית לה זכאים חסרי האמצעים צריכה לכלול גם צרכים נוספים, כגון חינוך ובריאות, וכי רמתם צריכה להיקבע בהתחשב ברמת החיים המקובלת ביתר חלקי החברה. העותרים מדגישים כי הזכות לקיום אנושי בכבוד צריכה להגן על מעוטי אמצעים באותה מידה שזכות הקניין מגינה על בעלי האמצעים.
הארגונים מבהירים בתגובתם, כי לא טענת המדינה על עצם הצורך בקיצוץ היא שעומדת לדיון, אלא מידתיות הקיצוצים ועד כמה הם פוגעים במקבלי הבטחת ההכנסה ובזכותם לקיום אנושי בכבוד. על המחוקק, נאמר בתגובה, היה לברר – בטרם הקיצוץ – האם גובה הגמלה לאחריו מאפשר קיום שכזה. שאלה זו, מדגישים כותבי התגובה, כלל לא נשאלה, ובמבחן התוצאה ניתן לראות, כי הגמלאות המקוצצות אינן מאפשרות סיפוק של הצרכים הבסיסיים ביותר. הקיצוץ החד בגמלאות, יחד עם שחיקתן של עוד "רשתות מגן" (כגון הסיוע בשכר דירה ובקצבאות הילדים, וכן הגידול הכפוי בהוצאה הפרטית לחינוך ולבריאות), מביאים אנשים למצב, שבו אין להם הכנסה מספיקה, שתוכל לאפשר להם קיום בכבוד. כך, למשל, גובה הגמלה למשפחה בת שני הורים ושני ילדים, לאחר הקיצוץ, הוא 2,240 ש"ח. על פי תחשיבי הביטוח הלאומי, שפורסמו לאחרונה, גמלה זו, יחד עם קצבת הילדים המשולמת למשפחה כזו, מספיקה רק ל-54% מן ההכנסה המינימלית הדרושה לרכישת סל המצרכים החיוניים לקיומה.
עוד מדגישים העותרים, כי שיקול דעתו של המחוקק, כאשר הוא עוסק בצרכיהם הבסיסיים של מעוטי האמצעים, כמו ביתר זכויות האדם החוקתיות, אינו מוחלט. מכאן שתפקידו של בית המשפט הוא לבחון האם המדיניות שנקבעה פוגעת בזכות לקיום אנושי בכבוד. שיקולי תקציב, כמו שיקולי בטחון, מדגישים כותבי התגובה, אינם טיעון קסם, שבכוחו למנוע ביקורת שיפוטית. מחברי התגובה כללו בה גם סקירה מקיפה של חוקות ושיטות משפט מרחבי העולם, ממנה עולה, כי ישנה כיום מגמה מובהקת של הכרה בזכויות חברתיות והפעלה של ביקורת שיפוטית אפקטיבית למימושן.
הארגונים העותרים מדגישים עוד, כי טענת המדינה, לפיה התלות בקצבה מותירה אנשים בתוך "מלכודת עוני" ומהווה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה, אינה רלבנטית. זאת מאחר וקיים מבחן תעסוקה, אשר ממילא שולל את הגמלה ממי שמסרב לעבודה המוצעת לו. בכל מקרה, שיקול זה אינו יכול לבוא במקום חובתה של המדינה להבטיח את סיפוק הצרכים הבסיסיים של אלה, אשר אינם מסוגלים להבטיח אותם לעצמם. קבלת ההחלטה בדבר הקיצוץ, חוזרים ומזכירים כותבי התגובה, נעשתה ללא הכנה של "שיעורי הבית" הבסיסיים ביותר באשר להשפעתו על כמאה אלף משפחות המתדרדרות למחסור ומצוקה, ובכלל זה כמאתיים אלף ילדיהן של משפחות אלה. זאת ועוד, המדינה נמנעת כליל מאימוץ אסטרטגיה כוללת ומגיבוש מדדים, שיאפשרו לה לעצב את מערך ההגנה החברתי על האוכלוסיות הפגיעות ביותר בישראל.
