עתירה: לבטל את המגבלות שהוטלו על ואנונו לאחר שחרורו

בג"צ 5211/04
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

העותרים:

1. מרדכי ואנונו
2. האגודה לזכויות האזרח בישראל

כולם ע"י ב"כ עוה"ד דן יקיר ו/או עודד פלר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או דנה פריבך-חפץ ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אל-עג`ו ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או סוניה בולוס ו/או לימור יהודה

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ת"ד 34510, ירושלים 91000
טל`: 6521218-02 פקס: 6521219-02

נ ג ד

המשיבים:

1. אלוף פיקוד העורף
ד"צ 02673, צה"ל

2. שר הפנים
רח` קפלן 2, ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

מוגשת בזה עתירה למתן צו על תנאי, המופנה אל המשיבים, והמורה להם לבוא וליתן טעם כדלקמן:

1. למשיב 1 – מדוע לא יבטל את צו הצמצום וההשגחה, שהוציא נגד העותר ביום 19.4.2004;

2. למשיב 2 – מדוע לא יבטל את צו איסור היציאה מן הארץ, שהוציא נגד העותר ביום 19.4.2004;

3. מדוע לא ייקבע, כי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 בטלות;

4. מדוע לא ייקבע, כי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ח-1948, כנוסחה בתוספת לפקודה להארכת תוקף של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ט-1948 בטלה.

בקשה לדיון דחוף

1. ענינה של עתירה זו בצווי ההגבלות, אשר הוציאו המשיבים נגד העותר 1 (להלן – "העותר") עם שחרורו ממאסר ביום 21.4.2004 לאחר קרוב ל-18 שנות כליאה, מתוכן כאחת-עשרה שנים וחצי בתנאי בידוד מוחלטים. הצווים כאמור מונעים את יציאתו של העותר מן הארץ, ומגבילים קשות את חירויותיו בתוך המדינה – ובכלל זה חופש התנועה, העיסוק, הביטוי וזכותו לחיי משפחה וחברה.

2. דחיפותה של העתירה נובעת מכך, שהצווים מהווים ענישה יום-יומית קשה מנשוא עבורו, ומטילים עליו מגבלות שאינן סבירות ואינן מידתיות באופן קיצוני.

3. ההגבלות על תנועתו של העותר בארץ, ועל יכולתו ליצור קשרים עם אזרחים זרים, כופות על העותר "תיחום מגורים" מחד גיסא, ונידוי חברתי מאידך גיסא, תוך שהן מתעלמות כליל ממצבו של אסיר המשתחרר לאחר תקופת מאסר ממושכת כל כך – וממצבו המיוחד של העותר בפרט. זאת, בנוטלן ממנו יכולות בסיסיות לגמישות, ניידות והסתגלות לסביבה, אליה יצא לאחר מאסרו הממושך. כמו כן, מבשרות ההגבלות לעותר, כי לא יוכל להתרועע ולקיים חיי חברה עם בני אדם רק בשל העובדה, כי אין ברשותם אזרחות ישראלית. לאור הניכור, שמפגינה החברה הישראלית כלפי העותר, פירוש הדבר מניעת מגע כלשהו בינו לבין חלק הארי של בני האדם, המבקשים לבוא בקרבתו.

4. מניעת יציאתו של העותר מן הארץ לא רק שהיא מהווה פגיעה בלתי סבירה בחופש התנועה, אלא שהיא גוזרת את דינו של העותר כך שלא יוכל לשקם את חייו. זאת, בהיותה כופה עליו הימצאות בסביבה חברתית המוקיעה אותו, המוסתת לראות בו בוגד ואויב מסוכן, ואשר במחיצתה אין לעותר כל סיכוי לממש את רצונו וזכותו להקים משפחה, למצוא תעסוקה ולהתפרנס, ולהיות שותף לגיטימי לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח.

5. נוכח האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על קיומו של דיון דחוף בעתירה.

ואלה נימוקי העתירה:

הרקע העובדתי

א. על "פרשת ואנונו"

1. העותר נולד במרקש שבמרוקו בשנת 1954. בילדותו היגרה המשפחה לישראל, והתגוררה בשכונה ד` שבבאר שבע. בנערותו למד במוסדות תורניים, ובהמשך שירת שירות צבאי חובה ובמילואים, ולמד לימודים אקדמיים באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון.

2. בשנת 1976 התקבל העותר לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), והועסק בכור הגרעיני בדימונה כטכנאי וכמפעיל לוח בקרה. במקביל, למד העותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון ואף הועסק כעוזר הוראה. בנוסף היה פעיל פוליטי בקמפוס, ונטל חלק בהפגנות ובאירועי מחאה נגד הכיבוש ובעד זכויות האדם ושלום.

3. בעקבות מלחמת לבנון והאירועים שנלוו לה, החל משנת 1982, התגבשו והתחדדו עמדותיו הפוליטיות-אידיאולוגיות של העותר. הוא השתתף במחאה נגד המלחמה, וראה עצמו מתנגד חריף לתפיסה המדינית והחברתית השלטת בישראל.

4. במהלך עבודתו בקמ"ג הוזמן העותר שוב ושוב לשיחות בירור מטעם השב"כ והמלמ"ב (הממונה על הבטחון במערכת הבטחון). אלה ביקשו לתהות על פעילותו הפוליטית ועל קשריו עם סטודנטים פלסטינים. בכל אותן שיחות עמד העותר על זכותו ליטול חלק בפעילות פוליטית, ודחה מכל וכל הצעות לשמש כסוכן.

5. בשנת 1985 התפטר העותר מעבודתו בקמ"ג והחליט לעזוב את הארץ. לאחר שמכר את נכסיו, העביר את חלק הארי של הכסף שקיבל לאחיו בארצות הברית, ועם היתרה נסע לטיול במזרח הרחוק. לאחר שהות קצרה בתאילנד נסע העותר לסידני, אוסטרליה.

6. במהלך שהותו באוסטרליה בחר העותר להמיר את דתו לנצרות, והצטרף לכנסיה האנגליקנית של הכומר ג`ון מקנייט. בכנסייה זו מצא בית, ושם שהה במשך מספר חודשים. במרוצת שהותו בכנסייה גמלה בלבו של העותר ההחלטה לפרסם את שידוע היה לו אודות פרוייקט הגרעין של ישראל, לרבות צילומים אותם צילם במהלך עבודתו בכור בדימונה. זאת, לשם העלאת הנושא לסדר היום הציבורי ולשם קיום דיון ציבורי פתוח במדיניות הגרעין של ישראל. לצורך הפרסום נעזר העותר במר אוסקר גררו, מבאי הכנסייה, אשר תיווך בינו לבין עיתון ה"סנדיי טיימס" בלונדון.

7. באוגוסט 1986 נפגש העותר באוסטרליה עם מר פיטר הונאם, כתב ה"סנדיי טיימס", ונסע עמו ללונדון. שם מסר העותר את שהיה ידוע היה לו לתחקירנים ולמומחים בינלאומיים מטעם העיתון. הכתבה, ובה המידע שמסר העותר, התפרסמה ב"סנדיי טיימס" ביום 5 באוקטובר 1986.

העתק הכתבה ב"סנדיי טיימס" מיום 5.10.1986 מצ"ב ומסומן ע/1.

8. עוד קודם לכן, ב-30.9.1986, נחטף העותר בידי שירותי הבטחון של ישראל מרומא, איטליה (אליה פותה להגיע מלונדון), לאחר שאלה למדו אודות כוונותיו לפרסם את ידיעותיו. העותר הובא לארץ דרך הים בכפייה ותוך שימוש בכח לפי הוראות הדרג המדיני, הושם במעצר מנהלי, ובמשך ימים הוכחש דבר חטיפתו והימצאותו בישראל.

9. העותר הועמד לדין, ומשפטו התנהל בדלתיים סגורות בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. על חלק מהראיות הוטל חסיון, כך גם על הפרוטוקולים של הדיון, ונאסר על כלי התקשורת לצלם את העותר במהלך הדיון. העותר הוסתר מכלי התקשורת אף בהגיעו ובצאתו מבית המשפט. עד שנת 1995 הובא העותר לדיונים בעניינו כאשר הוא חבוש קסדה, להסתירו מעיני כל. נאסר עליו להעיד אודות נסיבות חטיפתו, ואודות המידע אליו נחשף במהלך עבודתו בקמ"ג.

10. במהלך משפטו בבית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשה לגילוי ראיות, וזאת בשל תעודת חסיון שהוציא שר הבטחון, ואשר בין היתר אסרה על העותר להעיד אודות נסיבות חטיפתו (ב"ש 64/87 ואנונו נ` מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 533). השופט בך עמד על החומרה המיוחדת, הנודעת למניעת התבטאותו החופשית של נאשם בעת מתן עדותו, ומיתן במידת מה את ההגבלות, שנקבעו בתעודת החסיון.

11. ב-27.3.1988 הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בת"פ 461/86 בעבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהן סיוע לאויב במלחמה, מסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בבטחון המדינה ואיסוף ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. העותר נידון ל-18 שנות מאסר.

12. ב-27.5.1990 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר בע"פ 172/88 וענונו נ` מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, והותיר על כנה את הרשעתו.

13. העותר ריצה את מלוא עונשו בבית הסוהר "שקמה" באשקלון, מתוכו אחת-עשרה שנים וחצי בהפרדה מוחלטת ובתנאים קשים. בשנתיים הראשונות למאסרו דלק האור בתאו של העותר ללא הפסקה, יום וליל, ובתקופות מסוימות נמנעו ממנו ביקורים (למעט משפחתו ובא-כוחו). לאורך תקופת המאסר כולה צונזרו מכתביו.

14. במרוצת ריצוי עונשו הגיש העותר עשרות בקשות, עתירות וערעורים נגד תנאי מאסרו לערכאות שיפוטיות שונות. רובם ככולם נדחו. כך, למשל, ב-1995 הגיש העותר באמצעות בא כוחו, עו"ד דן יקיר, עתירת אסירים לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע (עתירת אסירים 254/95 ואנונו נ` נציב שירות בתי הסוהר) נגד החלטת שירות בתי הסוהר להחזיק אותו בתנאי הפרדה מוחלטים, להטיל שורה של הגבלות על תנאי מאסרו (ובכלל זה, מניעת שיחות טלפון ופגישות עם עורכי דין וקרובי משפחה) ולצנזר את מכתביו. במסגרת העתירה הובאה סקירה של מחקרים רפואיים, המצביעים על כך שבידוד גורם לנזקים פיזיולוגיים ונפשיים מרחיקי לכת, ובכלל זה בעיות לב, מיגרנות, בעיות נשימה ועייפות מתמדת, הפרעות חשיבה, בעיות ריכוז ואובדן זכרון, פחדים פרנואידיים וחרדה קיצונית, בעיות שינה, סיוטים ודכאון. בסופו של דבר ביקש העותר למחוק עתירה זו, וזמן מה לאחר מכן הגיש עתירה דומה. העתירה נדחתה מטעמים של בטחון המדינה, וכך גם הערעור עליה לבית המשפט העליון (רע"ב 823/96 ואנונו נ` שירות בתי הסוהר, תק-על 97(2) 444).

העתק עתירת האסירים המתוקנת לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מיוני 1995 מצ"ב ומסומן ע/2.

15. משסיים העותר לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו פנה לוועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר בבקשה לשחררו ברשיון. בקשתו נדחתה בידי הוועדה, ובית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את ההחלטה בע"מ (באר-שבע) 1876/98 ואנונו נ` מדינת ישראל, תק-מח 99(1) 490 בקובעו, כי שחרורו של העותר ברשיון יהיה בו כדי לסכן סכנה ממשית ומוחשית את בטחון המדינה ואת יחסי החוץ שלה במידה גבוהה של הסתברות. בית המשפט העליון דחה ברע"ב 922/99 ואנונו נ` ועדת השחרורים שליד כלא השקמה, תק-על 99(2), 984 את בקשת העותר לקבל רשות לערער על ההחלטה. בקשה נוספת שהגיש לוועדה נדחתה אף היא.

16. במהלך ריצוי עונשו היה העותר נתון, כאמור, בתנאים קשים, ופניותיו החוזרות ונשנות אל הערכאות השיפוטיות נדחו בזו אחר זו. ואולם, על אף הנסיבות והתנאים האמורים הצליח העותר בכוחותיו הנפשיים להתגבר על משברים אלו, והגיע ליום השחרור כשהוא נחוש ברצונו להמשיך בחייו ולפעול למען התפיסות הפוליטיות, בהן הוא דוגל.

17. ביום 12 במרץ 1998 הוצא העותר מתנאי הבידוד, בהם הוחזק במשך 11.5 שנים. מאז בא העותר במגע עם אסירים אחרים בכלא מבלי שדווח על "מסירת מידע" כלשהי או פגיעה כלשהי ב"בטחון המדינה" מצדו.

18. ביום 24.3.2004 נלקחו מתאו של העותר העתקי כל המכתבים שכתב בשנות מאסרו (2,543 במספר) ומסמכים נוספים שהחזיק. מנהל בית הסוהר טען באוזניו, כי החומר שנלקח ייבדק ויוחזר, ואולם לא כך קרה.

19. ביום 4.4.2004 הודיע אלוף פיקוד העורף (להלן – "המשיב 1") לעותר, כי הוא שוקל את האפשרות להטיל עליו מגבלות לתקופה של שישה חודשים בהתאם לסמכותו, לפי תקנות
6(2), 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן – "תקנות ההגנה"). בהודעתו כתב המשיב 1, כי אפשרות זו נשקלת על בסיס חומר, המצוי בידי גורמי הבטחון, ומצביע, לכאורה, על חשש ממשי לפגיעה קשה בבטחון המדינה בידי העותר, ולאחר שהגיע למסקנה, כי המגבלות שפורטו חיוניות כדי למנוע חשש ממשי זה. לעותר ניתנו שבעה ימים להגיב בכתב באשר לאפשרות למתן הצו כאמור.

העתק מכתבו של המשיב 1 לעותר מיום 4.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/3.

20. ביום 28.3.2004 הודיע שר הפנים (להלן – "המשיב 2") לעותר, כי הוא שוקל את האפשרות לאסור את יציאתו מישראל לתקופה של שניים עשר חודשים מתוקף סמכותו לפי תקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948 (להלן – "תקנות יציאה לחו"ל"). בהודעתו כתב המשיב 2, כי אפשרות זו נשקלת על בסיס חומר, המצוי בידי גורמי הבטחון, ומצביע, לכאורה, על חשש ממשי לפגיעה קשה בבטחון המדינה כתוצאה מכך שהעותר ינצל את יציאתו להעביר מידע.

העתק מכתבו של המשיב 2 לעותר מיום 28.3.2004 מצ"ב ומסומן ע/4.

21. ביום 7.4.2004 הודיע המשיב 2 לעותר, כי לאחר התייעצות הוחלט להעביר לעיונו חומר, המצביע, לכאורה, על קיומו של החשש כאמור. לעותר נמסר חלק מן החומר במסגרת מצגת, שהכין הממונה על הבטחון במערכת הבטחון (המלמ"ב), בעוד שחלק אחר (שכלל העתקים ממסמכים שכתב העותר, ושהוחרמו מתאו) הוצג בפניו מבלי שנמסרו לו העתקים ממנו. במכתבו הבהיר המשיב 2, כי חלק מן החומר הוא חסוי מטעמים של הגנה על בטחון המדינה. לעותר ניתנו שבעה ימים להגיב בכתב באשר לאפשרות הטלת ההגבלות.

העתק מכתבו של המשיב 2 לעותר מיום 7.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/5.
העתק מצגת המלמ"ב כפי שנמסר לעותר מצ"ב ומסומן ע/6.

22. ביום 31.3.2004 וביום 4.4.2004 השיב העותר למשיבים, כי הוא מתנגד באופן נחרץ להגבלות הנשקלות, וזאת הן מהטעם שאינן ראויות ואינן צודקות לאחר ריצוי מלוא עונשו, והן מהטעם שניסוחן אינו נהיר, גורף וכוללני, ועל כן לא יוכל לעמוד בהן. בתשובותיו אלו הדגיש העותר, כי אין ברשותו מידע נוסף, אותו הוא מתכוון לחשוף. במכתביו ציין העותר, כי החומר החסוי, שהובא לעיונו, כולל, בין היתר, תרגום לעברית של ציטוטים מתוך מכתבים, שכתב באנגלית בתקופת ריצוי עונשו. על כן ביקש העותר לקבל את החומר במלואו, וכן את המכתבים באנגלית, על מנת שיוכל לדעת באלו מכתבים מדובר. בנוסף, ביקש העותר אורכה למתן תשובה, על מנת שעורכי דינו מן האגודה לזכויות האזרח יקבלו את החומר ויוכלו להשיב.

23. ביום 13.4.2004 הודיע ראש לשכתו של המשיב 2, מר טיבי רבינוביץ, לעותר, כי המשיב 2 החליט להעניק ארכה למתן תשובה עד ליום א`, 18.4.2004, בשעה 12:00 בדיוק, וכי באותו יום בכוונת המשיב 2 לגבש את החלטתו הסופית. כמו כן נמסרו לעותר העתקים של חלק מהמכתבים באנגלית, מהם תורגמו הציטוטים למצגת.

24. ביום 14.4.2004 בשעות אחר הצהריים, משייפה העותר את כוחם של עו"ד מהאגודה לזכויות האזרח בישראל לייצגו, פנה ב"כ העותר, עו"ד עודד פלר, אל שירות בתי הסוהר בבקשה להעביר לידיו את החומר. נמסר לו, כי החומר אינו בידי השב"ס, אלא בידי "גורמי הבטחון". בשעות הערב המאוחרות יצר קשר עם עו"ד פלר מר נחום אבן-טל ממשרד הבטחון, אשר הבהיר, כי העותר רשאי להעביר לידי באי-כוחו מהאגודה לזכויות האזרח כל מסמך שנמסר לו, אך יתר החומר הוא חסוי. למחרת, ביום ה`, 15.4.2004, פגש עו"ד פלר את העותר לראשונה, והאחרון העביר לעיונו את מכתבי המשיבים ואת החומר שנמסר לידיו.

25. ביום 18.4.2004 פנה ב"כ העותר אל המשיבים, ופירט בפניהם את השגות העותר להגבלות הנשקלות כלפיו. בפניותיו אלו עמד ב"כ העותר על הפגיעה החמורה בזכויות היסוד של העותר הגלומה בהגבלות, ועל התכליות הזרות העומדות בבסיסן.

העתקי המכתבים מצ"ב ומסומנים בהתאמה ע/7 ו-ע/8.

26. ביום 20.4.2004 נמסרו לידי העותר ולידי בא כוחו צווים בליווי מכתבים (כמעט זהים) מאת המשיבים, הדוחים את מרבית השגותיו, והמפרטים את ההגבלות, אותן החליטו להטיל עליו בסופו של דבר. מרבית ההגבלות אשר נשקלו אמנם הוטלו לבסוף על העותר, לתקופה של חצי שנה (בכל הנוגע להגבלות מאת המשיב 1) ושנה (בכל הנוגע להגבלות מאת המשיב 2).

הצווים בליווי המכתבים מאת המשיבים מיום 19.4.2004 מצ"ב ומסומנים בהתאמה ע/9 ו-ע/10.

27. להלן פירוט ההגבלות: על העותר נאסר לצאת מישראל; לאחר שחרורו יהא על העותר למסור את הכתובת החדשה בה בכוונתו להתגורר ולהודיע לפחות 48 שעות מראש אם ברצונו להחליף כתובת מגורים; בכל עת בה ירצה לצאת מתחומי הישוב בו יתגורר יהא עליו להודיע לפחות 24 שעות מראש על היעדים והמקומות, אליהם הוא מתכוון לצאת, ועל פרקי הזמן, בהם הוא מתכוון לשהות בכל מקום; בכל עת, בה ירצה ללון, שלא בבית בו יתגורר, יהא עליו להודיע לפחות 24 שעות מראש על הכתובת בה הוא מתכוון ללון ועל המועדים בהם ילון שם; איסור הימצאות בטווח של 500 מטרים מאתרים, מהם ניתן להגיע אל מחוץ לישראל; איסור כניסה או נסיון להכנס לאחת מהנציגויות הדיפלומטיות הזרות בישראל; איסור לקיים קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים; ואיסור להשתתף ב"צ`טים" באינטרנט. הודגש, כי בקשה לאישורים בדבר חריגה מההגבלות יש להגיש בכתב למפקד תחנת המשטרה, הסמוכה למקום מגוריו של העותר, 48 שעות לפני המועד המבוקש לקבלת האישור.

28. במכתבי המשיבים, הנלווים לצווי ההגבלות, נקבע, כי בעקבות ההשגות שהגיש ב"כ העותר אמנם "רוככו" אחדות מההגבלות המקוריות, ובכלל זה נקבע, כי יתאפשר לעותר להודיע בפקס על החלפת מקום מגוריו; הערים תל אביב יפו, רמת גן, גבעתיים, בני ברק, בת ים וחולון ייחשבו כיישוב אחד לצורך הודעה על יציאה מתחום היישוב; במקרים חריגים יוכל העותר להודיע מיידית על לינה, שאינה במקום מגוריו; לעניין איסור ההתקרבות לאתרים, מהם ניתן לצאת מישראל, צורפה מפה, עליה מסומנים המקומות הללו, ורשימה המפרטת אותם; בוטלה ההגבלה המקורית, אשר לפיה נאסר על העותר להתקרב עד כדי מרחק 100 מטר מכל אחת מהנציגויות הזרות בישראל; לעניין הקשרים עם אזרחים זרים יתאפשר לעותר לקיים קשרים עם הוריו המאמצים, להתפלל בכנסייה ולבוא במגע עם בעלי אזרחות כפולה – ישראלית וזרה – כאשר כל מגע אחר מצריך קבלת אישור מראש.

29. כמו כן, נמסר לידי העותר מכתב מידי נציג הממונה על הבטחון במערכת הבטחון (המלמ"ב), המפרט איסורים שונים בתחום מסירת המידע.

מכתבו של המלמ"ב מיום 19.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/11.

30. ביום 20.4.2004 קיבל העותר ממפקד בית סוהר שקמה הודעה, לפיה המסמכים שנלקחו מתאו הם "חפצים אסורים" כהגדרתם בפקודת בתי הסוהר, הכוללים גם ידיעות סודיות, ולפיכך החליט הוא, לאחר התייעצות עם גורמי הבטחון, לחלט חפצים אלו.

העתק מכתב מפקד בית הסוהר מצ"ב ומסומן ע/12.

31. ביום 21.4.2004 השתחרר העותר ממאסרו לאחר כשבע עשרה שנים וחצי. מאז שוהה העותר במבנה הכנסייה האנגליקנית בירושלים המזרחית.

32. ביום 22.5.04 קיים העותר ראיון עם יעל לוטן, חברה בוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי. בראיון בן למעלה משעתיים סיפר העותר בין היתר על מסירת המידע ל"סנדיי טיימס", על חטיפתו ועל תקופת מאסרו. קטעים מהראיון פורסמו ביום 30.5.2004 בעיתון "סנדיי טיימס", ונכללו בסרט תעודי על העותר, שערך העתונאי פיטר הונאם עבור B.B.C, וששודר באותו היום.

העתק הכתבה מן ה"סנדיי טיימס" מיום 30.5.2004 מצ"ב ומסומן ע/13.

33. בעקבות קיום הראיון נעצר העתונאי פיטר הונאם ביום 26.5.2004 בידי השב"כ והוחזק במעצר במשך 24 שעות. במשך מרבית תקופת מעצרו אף נאסר עליו להיפגש עם עורך דינו. כפי שפורסם בתקשורת, מטרת מעצרו היתה לאתר את כל עותקי הקלטת של הראיון, מתוך חשש שבראיון נמסר מידע, המסכן את בטחון המדינה, וכי הקלטת תוצא אל מחוץ לישראל. העותרת פנתה ביום 27.5.2004 ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לשחרר את מר הונאם ממעצרו.

העתק מכתב העותרת ליועמ"ש מצ"ב ומסומן ע/14.

34. פרשה אומללה זו מדגימה היטב את דרך פעולתן של הרשויות בכל הנוגע לעותר. היטיבו לסכמה הפרשנים לענייני בטחון בעתונות. עפר שלח כתב בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 30.5.2004:

"איש עוד לא הסביר לנו למה בדיוק נועד מעצרו של הונאם, ומה היתה ישראל עושה בעיתונאי הבריטי לולא קמה סערה, בלתי-נמנעת. איש עוד לא הסביר איך האנשים הנבונים האלה עשו מעשה שלא היתה שום דרך שלא יגרום נזק: יצייר את ישראל באור של דיקטטורה חסרת מעצורים, ייגמר בבזיון ויכפיל פי כמה את תשומת-הלב לראיון הזניח עם אדם זניח, שכבר אינו מעורר כמעט שום עניין אלא אם הרשויות בישראל טורחות לקדם את מכירותיו."

יוסי מלמן כתב ב"הארץ" ביום 28.5.2004:

"השבוע זה קרה לשירות הביטחון הכללי שנחשב בשנים האחרונות למאורגן ולאחראי ביותר בקהילת המודיעין: ליקוי מאורות בהנהגתו, שיקול דעת פגום וגישה כפייתית גרמו לו להחליט לעצור עיתונאי בריטי. בתקרית נגרם נזק חמור לתדמית ישראל כדינה דמוקרטית. השב"כ. . . הונע משאפתנות יתר למנוע זליגה לכאורה של מידע ביטחוני. אבל רגשנות וכעס הם יועץ רע.
לאחר שנדמה היה בחודש האחרון שהעיסוק בעניין דעך – הסיקור הבולט האחרון על הסעודה הראשונה של ואנונו במסעדת דגים בתל אביב כמו נלקח ממדורי האוכל והרכילות – בא השב"כ בהחלטה ששיקול דעת נעדר ממנה והחיה את הסיקור הבינלאומי. במקום להפיק לקחים מתקדימי העבר ולהבין כי כל ניסיון לסכור פיות ולמנוע פרסום נועד לכישלון, מתעקשים ראשי מערכת הביטחון של ישראל שוב ושוב להוכיח כי הם אינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר."

לסיכום יפים דבריו של מאמר המערכת של "הארץ" מיום 31.5.2004, שכותרתו "על עלות, תועלת ואיוולת":

"ניסיונו של שירות הבטחון הכללי למנוע טענות כלפיו, כאילו גם הפעם, כמו בפרק הראשון של פרשת ואנונו, הוא נרדם בשמירה, המיט בשבוע שעבר את מבוכת המעצר והחקירה של העיתונאי הבריטי פיטר הונאם. בכך שוב מיקדה ישראל תשומת לב עולמית לתכנית הגרעין שלה, בתוספת גינויים מוצדקים להתייחסותה הנוקשה לעיתונות הזרה. . . אחת המגבלות שהטיל מזוז אסרה על ואנונו `לקיים קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים זרים או תושבים זרים` (ולהשתתף ב`צ`טים` באינטרנט). לא נאסר עליו למסור מידע לישראלים, היכולים – אם הם מוכנים להסתכן בעבירה על החוק – להעביר את המידע הלאה, לזרים. לתוך פרצה זו הסתנן הונאם, לתכלית כפולה של כתיבה לשבועון והפקת משדר טלוויזיה. נסיון השב"כ לסתום את הפרצה לאחר מעשה, באמצעות ליקוט קלטות הראיון עם ואנונו, חיפוש במגוריו של הונאם והחרמת חומרים משותפיו להפקה, שיקף דבקות עיוורת יותר מאשר תבונה. ספיח הונאם לפרשת ואנונו מלמד, שעוד צפויים פרקים נוספים בעלילה זו. מדאיג להיווכח, שבראש המערכת הישראלית אין עומדים אישים המבינים מתי כדאי לוותר על תועלת בטחונית מסוימת, אם העלויות שהיא גורמת גדולות ממנה. הנזק שבהטלת המגבלות על ואנונו רב מזה שייגרם אם יותר לו לצאת מן הארץ ולומר את דברו לכל".

העתקי המאמרים מצ"ב ומסומנים בהתאמה ע/15, ע/16 ו-ע/17.

ב. המגעים בין הצדדים עובר להגשת העתירה

35. ביום 23.2.2004, משנודע על הכוונה להטיל על העותר הגבלות עם שחרורו, פנתה העותרת ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה למנוע מהרשויות הנוגעות בדבר להטיל הגבלות מינהליות כלשהן על העותר.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/18.

36. ביום 20.4.2004 פנה ב"כ העותר, עו"ד דן יקיר, אל המשנה לפרקליטת המדינה לתפקידים מיוחדים, מר שי ניצן, במכתב בו הביע את מחאתו על הדלפת כתובת מגוריו של העותר לאחר שחרורו וקלטת אודיו של ראיון עמו. כמו כן דרש ב"כ העותר לקבל את החומר החסוי, עליו הסתמכו המשיבים בהחלטתם, לרבות מכתבים שכתב העותר ואשר הוצגו בפניו, וזאת תוך התנגדות לדרישת "סיווג בטחוני" מצד עורכי הדין של האגודה לזכויות האזרח (בציינו כי הוא עצמו נושא בסיווג כאמור). דרישה נוספת נגעה לקבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית של העותר, וחומר נוסף, לרבות קלטת וידאו, העתקי מכתבים ופסקי דין מלאים בעניינו של העותר.

העתק מכתבו של ב"כ העותר לעו"ד ניצן מיום 20.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/19.

37. ביום 22.4.2004 פנה ב"כ העותר במכתב נוסף אל עו"ד ניצן, וביקש לקבל לידיו בדחיפות חומרים, אותם כתב ואסף העותר, ואשר נלקחו מידיו בטרם שחרורו. כמו כן, ביקש ב"כ העותר לאשר את פגישתו של העותר לאחר שחרורו עם מספר אזרחים זרים. בין היתר, ביקש העותר להפגש עם אחיינו בן ה-10 ועם גיסתו לשעבר – שניהם אזרחי ארה"ב. כן ביקש העותר להפגש עם העיתונאי פיטר הונאם ובת זוגו.

העתק מכתבו של ב"כ העותר לעו"ד ניצן מיום 22.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/20.

38. ביום 22.4.2004 השיב עו"ד ניצן לב"כ העותר, כי הדרישה לקבלת חומר המצריך סיווג בטחוני – ובכלל זה מכתבי העותר, פסקי הדין והחומר שהוחרם מתאו של העותר – תועבר לעיון גורמי הבטחון. כמו כן נמסר, כי חוות הדעת הפסיכיאטריות וקלטת האודיו יימסרו לח"מ, קלטת הוידאו תועבר לאחר צנזור, והבקשה בדבר פגישה עם האזרחים הזרים הועברה למפקד תחנת המשטרה, הסמוכה למקום מגוריו של העותר.

העתק מכתבו של עו"ד ניצן לב"כ העותר מיום 22.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/21.

39. בתשובת קצין המבצעים של משטרת מרחב דוד מיום 26.4.2004 אושרה בקשתו של העותר להפגש עם האזרחים הזרים פרט לעיתונאי פיטר הונאם ולרעייתו.

40. בתשובה נוספת מיום 25.4.2004 הודיע עו"ד ניצן לב"כ העותר, כי לפנים משורת הדין הוחלט לאפשר לו עיון בחומר החסוי בכפוף לתנאים המנויים במכתב, אך לא קבלת העתק מהחומר. ב"כ העותר אישר במכתב לעו"ד ניצן את הסכמתו לתנאים כאמור.

העתקי מכתביהם של עו"ד ניצן וב"כ העותר מיום 25.4.2004 מצ"ב ומסומנים בהתאמה ע/22 ו-ע/23.

41. ביום 28.4.2004 פנה ב"כ העותר לעו"ד ניצן בדרישה להעביר לרשותו חפצים ומסמכים, שהוחרמו וחולטו מידי העותר בטרם השחרור על ידי שירות בתי הסוהר. בין היתר, מדובר בהעתקי המכתבים הלא מצונזרים, ששלח העותר בעת מאסרו, תרשומות שערך וחומר משפטי. בפנייתו עמד ב"כ העותר על זכותו של כל אסיר לנהל לעצמו רשימות ולהחזיקן בידו, ועל החריגה מסמכות, הגלומה בנטילתן ממנו.

העתק מכתבו של ב"כ העותר לעו"ד ניצן מיום 28.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/24.

42. ביום 2.5.2004 הועברה לידי ב"כ העותר חוות הדעת הפסיכיאטרית אשר נעשתה מטעם גורמי הבטחון לעותר, וכן קלטות הוידאו והאודיו, בהן צולם והוקלט העותר.

43. ביום 10.5.2004 נמסרה לב"כ העותר תשובת עו"ד ניצן בנוגע לחילוט חפציו של העותר, ולפיה נעשה החילוט האמור כדין.

העתק מכתבו של עו"ד ניצן לב"כ העותר מיום 10.5.2004 מצ"ב ומסומן ע/25.

44. רק ביום 13.5.2004 התאפשר לב"כ העותר לעיין במשרד הבטחון במסמכים, שחולטו מתאו של העותר.

45. ב"כ העותר ביקש לאפשר למומחה מטעמו לעיין במסמכים, אך למרות שדובר במדען, שעבד בקמ"ג, הבקשה סורבה, בשל כך שסיים את עבודתו לפני כ-35 שנים ואין הוא בעל סיווג ברמת "סוד מועדף". נציג המלמ"ב מסר לידי ב"כ העותר רשימה של שלושה מומחים, אך כיוון ששלושתם עבדו עד לאחרונה בקמ"ג, לא היה כל טעם בפנייה אליהם.

ג. החשש מפני "פגיעה בבטחון המדינה"

46. המשיבים מסתמכים בהגבלות שהטילו בראש ובראשונה על החשש מפני "פגיעה בבטחון המדינה". חשש זה עמד בבסיס כל ההצדקות שניתנו עד כה בידי המדינה לפגיעה בזכויות העותר, לרבות בתקופת מאסרו – ועיקר הכוונה לתנאי הבידוד הקשים מנשוא בהם שהה שנים ארוכות. אלא שהחשש האמור הופרך מעיקרו בשנים האחרונות – ובכלל זה בכל התקופה בה הוצא העותר מהבידוד ובא במגע עם אסירים אחרים ובני משפחה (עמם נפגש כמעט לכל אורך תקופת מאסרו). פגישותיו, שיחותיו ומגעיו של העותר לאורך השנים עם אסירים אחרים ועם בני משפחה מעידים על מופרכות החשש בדבר "פגיעה בבטחון המדינה". אלא שכעת מתדפק העותר שוב על דלתו של בית המשפט, ומבקש להשיב לו את חירותו הנפגעת אנושות – בפעם המי יודע כמה – בשם "בטחון המדינה". ויודגש: העותר שב ומבהיר בכל הזדמנות, כי אינו מתכוון למסור מידע נוסף, ואף אין ביכולתו לעשות כן. המידע, אותו גילה לעיתון ה"סנדיי טיימס", ואשר פורסם בפירוט רב, נוגע למציאות ששררה לפני עשרים שנים ויותר. אין ברשות העותר כל מידע. העותר אינו מדען, אלא שימש כטכנאי בקריה למחקר גרעיני. ידיעותיו המקצועיות באשר להליכי ייצור של חומרים גרעיניים מוגבלות לתחום בו עסק, והן ממילא מפורסמות, ניתנות ללימוד ולעיון על ידי כל אדם, ואין בהן לחדש דבר.

47. ואכן, מאז פורסמה הכתבה בשנת 1986 נחשפו נדבכים אחרים בתשתיתה הגרעינית של ישראל. זאת, בנוסף לעובדה, שאת שידוע היה לו כבר מסר העותר בזמנו, ובגין זאת נשפט ונענש.

ראו לעניין זה: Avner Cohen And then there was one Bulletin of the Atomic Scientists (September/October 1998) 51-55.

העתק מאמרו של ד"ר אבנר כהן מצ"ב ומסומן ע/26.

48. יכולתו של העותר לפגוע בבטחון המדינה מוטלת בספק רב במבט לאחור, קל וחומר שכך הוא במבט הצופה פני עתיד – כנדרש ביתר שאת מהמשיבים בקובעם הגבלות חמורות כפי שקבעו. באשר לעבר, הרי שעד עצם היום הזה שורר חוסר בהירות בשאלה, מהו הנזק שנגרם – אם בכלל – כתוצאה מגילויו של העותר. הסוגיה עלתה עוד במהלך משפטו הפלילי של העותר, ולא זכתה אף שם למענה ראוי מפי בכירים בממסד הפוליטי והבטחוני.

ראו לעניין זה: Yoel Cohen, The Whistleblower of Dimona (New York) 2003 .

העתק העמודים הרלוונטיים מתוך ספרו של יואל כהן מצ"ב ומסומן ע/27.

49. פרופ` ג`וזף רוטבלט, פיזיקאי וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1995, הביע את דעתו כי גילויו של העותר כלל לא גרמו נזק לבטחון המדינה, וכי המידע שסיפק בדבר תפוקתו של הכור בדימונה לא עזר בשום צורה למדינה אחרת, שתכננה לייצר נשק גרעיני משל עצמה.

ראו: ג`וזף רוטבלט, "חטאו ועונשו של מרדכי ואנונו" מתוך "ואנונו והפצצה" (גיורא נוימן ואהוד עין-גיל, עורכים, 1998) 23, 27 (להלן – "ואנונו והפצצה").

50. ד"ר פרנק בארנבי, פיזיקאי גרעין בעל מעמד בינלאומי, אשר תיחקר את העותר מטעם עיתון ה"סנדיי טיימס" בשנת 1986, כתב כי ידיעותיו של העותר היו מוגבלות, ולא כללו אינפורמציה אודות צורתם וטיבם של כלי הנשק הגרעיניים של ישראל. ידיעותיו אלו פורסמו כבר, ולדעת ד"ר בארנבי אין ביכולתו לגרום כל נזק לבטחון הלאומי של מדינת ישראל.

ראו לעניין זה: פרנק בארנבי "ואנונו לא יודע שום סודות על כלי הנשק הגרעיניים של ישראל" מתוך "ואנונו והפצצה" 40-41.

51. המשיבים טוענים, כי ההגבלות שהטילו על העותר נעוצות בכוונתו וביכולתו לסכן את בטחון המדינה. כוונה כאמור מוכחשת שוב ושוב, ולצורך כך אין אלא להתלות בדבריו החוזרים ונשנים של העותר לאורך השנים אודות האופי הציבורי, הפומבי, הפתוח, הדמוקרטי, הפוליטי והאידיאולוגי שתלבש פעילותו בעתיד – וראו בהמשך לעניין התשתית הראייתית. יכולתו של העותר להוות סכנה כלשהי מוכחשת מעיקרה בידי מומחים.

52. כך, למשל, תומס ב` קוקראן, חוקר אמריקאי, המתמחה בתפוצת הנשק הגרעיני, קבע כי אין לעותר מידע נוסף, העשוי לכרסם במדיניות ה"עמימות"; אין לו מידע בתחום מדיניות ההפעלה; מעולם לא הייתה לו גישה לתחום הפריסה (הצבת אמצעי שיגור) – ואפילו אם כן, מידע זה הפך להיות חסר ערך לגמרי במרוצת השנים; מאד בלתי סביר, כי יש ברשותו מידע נוסף באשר לעיצוב הנשק הגרעיני; אין שום בסיס לחשוב, כי הייתה לו גישה למידע על ניסויים אפשריים של ראשי נפץ, ואפילו הייתה – ממילא היה הדבר נחשף בטכנולוגית לווינים, ואין על כן במידע שברשותו כדי לפגוע בבטחון המדינה; מאד בלתי סביר כי יוכל לחשוף מידע על מקורות ושיטות מודיעין, לרבות שמות של אנשים, וממילא חשיפת השמות בהם נתקל העותר אין בה כדי לסכן את בטחונה הלאומי של ישראל; קשה להאמין כי יוכל לזכור פרטים מסווגים נוספים לאלה שחשף בתחום ההפקה, וממילא אין הם עוד רלבנטיים; העותר אינו מהווה איום ממשי כיום לבטחונה של ישראל.

ראו לעניין זה: תומס ב` קוקראן "גילוייו של מרדכי ואנונו והבטחון הלאומי של ישראל" מתוך "ואנונו והפצצה" 102, 107-111.

53. בכירים לשעבר בממסד הבטחוני הביעו אף הם את דעתם, כי ההגבלות על העותר הינן חסרות תוחלת, וכי אין ברשותו מידע נוסף מעבר לזה שחשף בשנות השמונים. כך, למשל, התבטא אבנר ברנע, לשעבר איש שב"כ וחבר בועדת החקירה של מערכת הבטחון בנושא "פרשת ואנונו":

"לדעתי, להערכתי, אין לו מידע נוסף שהוא יכול למסור. כל מה שהוא ידע, הדברים המשמעותיים נמסרו. . . ואני אגיד עוד דבר. זה לא כל כך חשוב. . . היום אם יהיה עוד איזה קמצוץ מידע כזה או אחר, זה כבר לא ישנה".

העתק תמליל הראיון ל"קול ישראל" מיום 20.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/28.

54. ועוד:

"אני אעריך, נאמר כך, שאת כל המידע המשמעותי הוא מסר. . . אם אולי יש קטעי מידע נוספים, אז לדעתי הם פחות משמעותיים, כי הוא הצליח לקבע בתודעה שיש בישראל יכולת גרעינית וזה בעצם הנזק הגדול. . . בואו נזכור, מדובר פה על טכנאי ולא מדובר על מדען ועל איש שרואה את כל התמונה. מדובר באדם, שראה תמונה צרה ואת התמונה הצרה הוא העביר הלאה".

העתק תמליל הראיון ל"ערב חדש" מיום 20.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/29.

55. במאמרו "הניחו לואנונו" כותב ד"ר ראובן פדהצור בהקשר זה:

"מי מפחד כל כך ממרדכי ואנונו? כבר עשרים שנה אין לו כל קשר, או מידע חדש, על תוכנית הגרעין הישראלית ועל הכור בדימונה, שבו עבד כטכנאי זוטר עד שפוטר באוקטובר 1985. את כל המידע שהיה ברשותו כבר סיפר ממילא. . ."

העתק מאמרו של ד"ר פדהצור מיום 20.4.2004 ב"הארץ" מצ"ב ומסומן ע/30.

56. פרופ` עוזי עילם, לשעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, התבטא כי:

"חלק מהמידע, שלא קיים באינטרנט ושלא קיים בנחלת הכלל, יכול להזיק, ולכן הרגישות הזאת. אבל שוב, לפי הערכתי, המשקל של הנזק לא יכול להיות אינסופי. . . אני הייתי מצמצם את הפסטיבל הזה למינימום ומוציא אותו בקול דממה דקה. . . אני חושב שכל עיסוק וכל הגברה של ה`אישו` הזה הוא מזיק יותר מאשר מועיל".

העתק תמליל הראיון עם פרופ` עילם בחדשות ערוץ 2 מיום 20.4.2004 מצ"ב ומסומן ע/31.

57. עוד הוטלה בספק יכולתו של העותר לפגוע בבטחון המדינה לנוכח השינויים שלבטח הוכנסו בקמ"ג פעמים רבות מאז פרסום הידיעה בשנת 1986. כך, דווח כי בעקבות גילוי המידע בזמנו ננקטו צעדי בטחון, הנוגעים לאבטחת הקמ"ג ולזהות העובדים בו, ומכאן מתבקשת המסקנה, כי אין ביכולת העותר – אשר המידע שהיה ברשותו נכון היה לפני 20 שנים ויותר – לסכן עוד תחומים, אשר השתנו במידה ניכרת.

ראו: יוסי מלמן "מי מפחד ממרדכי ואנונו" מוסף "הארץ", 19.3.2004 – מצ"ב ומסומן ע/32.

58. אם כן יכולתו של העותר "לסכן את בטחון המדינה" אינה קיימת, ומוכחשת על ידי בכירים לשעבר בממסד הבטחוני. ועדיין המערכת – המבקשת לפגוע פגיעה קשה וחמורה בזכויות היסוד של העותר – נתלית בסיכון ערטילאי זה, תוך שאינה נותנת להערכות מקצועיות אלה לבלבלה.

ד. התשתית הראייתית שבידי המשיבים

59. התשתית הראייתית הדלה שבידי המשיבים אין בה בשום אופן כדי להצביע על קיום המבחנים האמורים להפעלת סמכותם של המשיבים. תשתית זו שני רבדים לה: האחד, קטעי מכתבים שכתב העותר במהלך שנות מאסרו לתומכיו ולאנשים שונים עמם התכתב, ותרשומות שערך העותר. השני, חוות דעת פסיכיאטריות, וקלטת וידאו עליה מתבססת אחת מחוות הדעת, אשר היו לנגד עיני מערכת הבטחון בהמליצה למשיבים להטיל את ההגבלות. להלן נתייחס לסוגי הראיות הללו ולטיבן.

קטעי המכתבים והתרשומות
60. המשיבים מסתמכים במידה ניכרת על קטעי מכתבים, שכתב העותר במהלך שנות מאסרו לתומכיו ולאנשים שונים עמם התכתב. חלק מהדברים מובא כציטטות נבחרות ומתורגמות מדברים שכתב העותר במכתביו לאורך השנים, המשולבות במסגרת מצגת, שהוכנה על ידי המלמ"ב במשרד הבטחון. במצגת זו נטען בתחילה, כי העותר "מתכנן כתיבת ספר המבוסס על הידע שצבר, על הנוסחים המלאים של מכתביו המצונזרים, ולפרט בספר ובפרסומים אחרים, כל המידע המסווג שצבר בתקופת עבודתו בקמ"ג". ואולם, אין לקביעות נחרצות אלה על מה להסתמך. הציטוטים, המובאים מפי העותר, הינם חלקיים, נטולי הקשר, מגמתיים ובעיקר נתונים לפרשנות. מכאן, שאין הם אלא בדלי ראיות, אשר אינם עולים לכדי תשתית ראייתית שלמה, מהימנה וראויה.

קטעי המכתבים

העתקי מכתביו המקוריים של העותר מצ"ב ומסומנים ע/33.

61. להלן התייחסות לאחדים מקטעי המכתבים, המצוטטים במצגת המלמ"ב:

מכתב מספר 1631 (עמ` 8 למצגת): העותר אינו מכחיש כלל ועיקר כי בכוונתו לעסוק, לכתוב ולדבר על נושא הגרעין ועל מקרהו. ואולם, אין בדברים אמירה כלשהי, ולו ברמז, על כוונתו למסור מידע סודי. יתרה מכך, העותר שב וטוען, כי בכוונתו ליטול חלק בשיח הציבורי הדמוקרטי בנושא, כמודגש בציטוט ממכתבו, אך אין בכוונתו או ביכולתו לפרסם מידע נוסף מעבר לזה שפורסם בעבר.

מכתב מספר 1729 (עמ` 10 למצגת): בניגוד לנאמר במצגת הרי שהעותר אינו כותב, כי הוא "מאושר ושמח להמשיך לעשות (לגלות מידע – ד`י`)" אלא כי הוא "מאושר ושמח על מה שהצלחתי לעשות". ואמנם, העותר שב והדגיש לאורך השנים כי אינו מתחרט על המעשה שעשה מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים, אך אין בכך אמירה כלשהי באשר לעתיד. יתר על כן: בהמשך המכתב מדגיש העותר, כי תחושה זו של שמחה על מעשהו חיזקה אותו לנוכח הסבל שידע בכלא, ואולם לאחר 15 שנות מאסר (נכון לכתיבת המכתב) הוא מבקש לשוב ולהיות אדם חופשי, "לחיות ולהנות מהחיים".

מכתב מספר 1686 (עמ` 12 למצגת): העותר שב ומבהיר את כוונתו ליטול חלק במאבק העקרוני נגד נשק גרעיני גם מול הממשל האמריקאי. ואולם, אין בדברים ולו רמז בדבר כוונתו למסור מידע. כך גם מובא ציטוטו של העותר לפיו לאחר השחרור בכוונתו להפגש עם תומכיו ועם פעילים נגד נשק גרעיני, אשר "ישמחו לראות ולשמוע מנסיוני" (קרי, מההיסטוריה הארוכה של העותר ומאבקו), ולא ברור כלל איזו סכנה לגילוי מידע סודי מזהים בכך המשיבים.

מכתב מספר 2033 (עמ` 13 למצגת): הציטוט במצגת מוצא לחלוטין מהקשרו ומסולף. העותר כותב על כך שאין ברצונו להירתם לסייע לארגוני ביון, ועל חששו מפני גיוסו או גיוס חברתו תוך שטיפת מוח לארגונים שכאלו. העותר מפרט באינטימיות באזני חברתו את תכניותיו לעתיד משותף עמה ולחיים בארצות הברית לאחר השחרור, ובהקשר זה מציין, כי בעוד שהוא חושש מגיוס לארגוני ביון כאמור לא יתנגד לעבוד מולם באופן ישיר ופתוח. בכך אין אלא חזרה על כוונתו המוכרת של העותר לסייע באופן גלוי ודמוקרטי לכל גורם, שיקדם את המאבק לפירוק הנשק הגרעיני בעולם ובישראל.

מכתב מספר 2294 (עמ` 14 למצגת): שוב, הציטוט במצגת נתון לפרשנות מעוותת, המציגה אותו כצופה פני עתיד. בציטוט המדויק שב העותר וכותב, כי הוא "מוסיף לעמוד איתן מאחורי המעשה שלי להתריע בפני כל העולם אודות הסודות הגרעיניים של ישראל". כלומר, אין זו אלא חזרה נוספת על גאוותו של העותר במעשהו בעבר.

מכתב מספר 2320 (עמ` 15 למצגת): העותר אינו מביע רצון כלשהו למסור מידע או לגלות סודות, כי אם ליטול חלק בקמפיין בינלאומי ציבורי, פתוח ודמוקרטי, שיעסוק ביכולותיה הגרעיניות של ישראל. אין כל זכר לגילוי מידע חדש במסגרת זו אלא להתמודדות עם הידוע – קרי, עם מה שכבר נמסר ופורסם בנושא.

מכתב מספר 2327 (עמ` 16 למצגת): שוב, העותר כותב אודות כוונתו להירתם למאבק ציבורי פתוח בנושא הנשק הגרעיני בישראל, ואינו מציין כלל מסירת מידע או גילוי סודות.

מכתב מספר 2393 (עמ` 17 למצגת): העותר כותב אודות תוכניותיו לאחר השחרור לכתוב ספרים ולדבר "אודות הסוגייה של נשק גרעיני". תוך שהוא מביע את חששו, כי אם היה עושה כן בישראל היו הרשויות מחרימות את הכתיבה או עוצרות אותו, אין העותר מביע אמירה כלשהי – שוב, ולו במרומז – אודות כוונתו לגלות סודות או לחשוף מידע שטרם נחשף.

מכתב מספר 2423 (עמ` 18 למצגת): העותר כותב אודות כנס ציבורי, פומבי ובינלאומי בלונדון, אשר יהווה "התחלה חדשה של המאבק נגד נשק גרעיני בישראל ובמזרח התיכון". דומה כי אמירה זו, שנלקחה כדוגמא ל"סכנה לבטחון המדינה" הנשקפת, לכאורה, מאת העותר, מדברת בעד עצמה, ומעידה אלפי מונים על מופרכות החשש אותו מזהים המשיבים, ועל המרחק הרב והעצום שבין פרשנותם הבלתי סבירה באופן קיצוני לדברי העותר לבין ניסוחיו המקוריים.

מכתב מספר 2443 (עמ` 19 למצגת): העותר שב על כוונתו ליטול חלק לאחר השחרור בשיח הציבורי הפתוח אודות נשק גרעיני, ומציין כי רק אז יסכים, כי המכתבים שכתב מהכלא יפורסמו בגרסתם המלאה. גרסה זו עליה כותב העותר, "עם אותם מלים שצונזרו שרובם מדברות על נשק גרעיני" (התרגום במקור), מדגישה אף היא את מופרכות טענות המשיבים. זאת, שכן במרוצת מאסרו של העותר נהגה הצנזורה להשמיט ממכתביו קטעים, שאין בינם לבין בטחון המדינה דבר וחצי דבר – אלא די בכך שעלו בהם ביטויים, הקשורים קשר כלשהו, ולו עקיף, לנושאי מדיניות גרעין וממשל הידועים לכל.

מכתב מספר 2454 (עמ` 20 למצגת): העותר כותב כי "כפי שאתה יכול לראות שום דבר לא השתנה בחיי בדעות ובאמונות למרות כל הזמן הרב בכלא". דומה כי הנטל להוכיח את הזיקה שבין המשפט הכתוב לחשש לבטחון המדינה מוטל כולו על כתפי המשיבים, לא כל שכן לאור הצהרותיהם החוזרות ונשנות כי דעותיו ואמונותיו של העותר אינן מעניינם.

מכתב מספר 2473 (עמ` 21 למצגת): העותר שב ומדגיש את כוונתו ליטול חלק בשיח, בדיבור ובכתיבה ובהופעה באמצעי התקשורת אודות "הבעיה הגרעינית בישראל" – ומבלי שיזכיר ולו ברמז כוונה למסור מידע או לחשוף סודות. כל כוונתו, כמודגש בטקסט, הינה לתרום למאבק ציבורי פתוח נגד הנשק הגרעיני בישראל.

62. יוצא אפוא, שבשברי הדברים שהוצגו אין דבר, המלמד על ידיעה של סודות גרעין חדשים או נוספים, שטרם פורסמו, על כוונה או יכולת לגלות סודות חדשים, או על כוונה או יכולת לפגוע בבטחון המדינה. גם בעמדותיו של העותר נגד חימוש גרעיני – בישראל ובעולם כולו – אין חדש, והן עמדות לגיטימיות ומקובלות בישראל ובעולם. היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז, הדגיש בדיון שהתקיים ביום 9.3.2004 בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת:

". . .אנחנו לא מדברים על פעילות ברמה הציבורית-פוליטית לפירוק נשק גרעיני בעולם. זה דבר לגיטימי לחלוטין בכל מדינה, גם במדינת ישראל, במסגרת חופש הביטוי של כל אזרח, לדבר בעד פירוק נשק גרעיני בעולם או בישראל או בכל מקום. זאת פעולה לגיטימית לחלוטין מצד כל אדם. . ."

פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 9.3.2004 מתוך אתר הכנסת:
http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2004-03-09.html
(להלן – "פרוטוקול ועדת החוקה").

63. בקטעי המכתבים מצוטט אמנם העותר כאומר, שלא יהסס לדבר בגנות חימוש גרעיני, אף בפני גורמים שאינם ישראלים, ואולם כל זאת באופן "ישיר ופתוח". המסקנה המתבקשת אפוא הינה, כי דברים כלליים ופוליטיים, אמירות וחצאי-אמירות למיניהן, שהשמיע העותר במרוצת שנות מאסרו, אין בהם כדי לגבש תשתית ראייתית ולו חלקית, המצדיקה פגיעה כה חמורה בזכויות היסוד של העותר.

64. מעבר לכך: דברים שכתב או השמיע העותר במרוצת שנות מאסרו נאמרו לא אחת בעידנא דריתחא לאור תנאי המאסר הקשים מנשוא בהם היה שרוי והייאוש שהיה מנת חלקו. כך, למשל, התבטאותו של העותר בדבר כוונתו למסור ידיעות לארגוני ביון זרים נכתבה לגורמי הבטחון ב-1998 משנדחתה בקשתו לניכוי שליש מתקופת מאסרו – החלטה שנתקבלה בתמיכת גורמי הבטחון. בדבריו אלה התייחס העותר לשיטות ולאמצעי ריגול, שננקטו כלפיו, ולא למידע הנוגע לעבודתו בעבר. דברים אלה נאמרו מתוך תסכול, חוסר אונים ובעיקר זעם אנושי טבעי, הניתנים להבנה ואף יותר מכך לאור העדר התקווה המוחלט שחש באותה עת.

התרשומות

65. החומר, אשר הוחרם מתאו של העותר, נכתב עוד ב-1991, והיה מצוי שם באין מפריע עד לסמוך לשחרור. עסקינן בחומר, אשר רובו המכריע פורסם כבר בפירוט ב"סנדיי טיימס" עוד בשנת 1986, והנוגע לפרטי עבודתו ולנסיבות חטיפתו של העותר לישראל, ואין מדובר אלא בתיעודו וברישום מפורט שלו. העותר מבקש להדגיש כי החומר נכתב בתקופת שפל במאסרו, תקופה בה חש הידרדרות של ממש במצבו הבריאותי לאור תנאי הבידוד, בהם היה שרוי. בין היתר חש העותר באותה תקופה, כי זכרונו אינו צלול וכי מחשבתו מטשטשת, ועל כן נקט שינויים בתפריט המזון היומי שלו, בפעילויותיו הגופניות ובשגרת יומו בתא. במקביל, החליט העותר לתרגל את מוחו ולהעלות על הכתב עבור עצמו את אותו חומר, אשר ברובו המכריע נמסר ופורסם, כאמור, עוד לפני כ-20 שנים. מכאן, שעל אף ה"גרפיות" של החומר אין בו לרוב אלא חזרה על דברים שפורסמו, ולא מצויה בו כל כוונה לחשוף סודות נוספים. ממילא, הדברים המתועדים בחומר אינם מצויים עוד בזכרונו של העותר, העותר לא עיין בחומר זה מאז ואין ביכולתו כיום אף לשחזר את הדברים.

66. יתרה מכך: החומר מפגין את ידיעותיו המוגבלות של העותר כטכנאי וכמפעיל בקמ"ג. החומר ברובו אינו חושף אלא ידיעות שהנן גלויות, פומביות ומוכרות ברחבי העולם מזה עשרות בשנים – בפירוט ובעדכון גדולים במידה ניכרת מאלה שהיו ושיהיו אי פעם ברשות העותר. ידיעות אלה, בדבר תהליכי ייצור והפקה, טכנולוגיות ומפרטים טכניים של נשק גרעיני, מצויות בפרטי פרטים בין היתר בחומרים מוסדיים ובספרות אקדמית ענפה, כפי שיפורטו בקצרה להלן:

Justin T. Long, Engineering for Nuclear Reprocessing, United States Atomic Energy Commission, New York (1967)

העתקי עמודים רלוונטיים מהספר מצ"ב ומסומנים ע/34.

O. J. Wick (ed.), Plutonium Handbook: A Guide to the Technology, United States Atomic Energy Commission, New York (1967)

העתק עמודים רלוונטיים מהספר מצ"ב ומסומנים ע/35.

Proceedings of the Second United Nations International Conference o the Peaceful Uses of Atomic Energy, Held in Geneva 1958, Volume 17: Processing Irradiated Fuels and Radioactive Materials, Geneva (1958)

העתק עמודים רלוונטיים מהמסמך מצ"ב ומסומנים ע/36.

67. מכאן, שההסתמכות על החומר המסווג כאמור אין בה כדי לתת טעם להגבלות הקשות, הפוגעות בזכויות היסוד של העותר, בהינתן שאינן מצביעות על מסוכנות עתידית לבטחון המדינה אלא אך על כך שלפני 13 שנים אצר העותר מידע במוחו – מידע, אשר רובו ככולו כבר נמסר ופורסם, כאמור, לפני קרוב ל-20 שנים.

חוות הדעת הפסיכיאטריות וקלטת הוידאו

68. שתי חוות דעת פסיכיאטריות נערכו לעותר בסמוך לשחרורו ממאסר. אחת מהן מסתמכת על קלטת וידאו של ראיון עם העותר, אשר הוסרטה בכלא תוך הסכמה ושיתוף פעולה מצדו. המשיבים גורסים בצווים ובמכתבים, אשר יצאו תחת ידיהם, כי החומר המצולם "לא עמד ביס