לכבוד
מר אברהם פורז
שר הפנים
משרד הפנים
ירושלים
שלום רב,
הנדון: אפשרות למתן צו איסור יציאה מן הארץ למרדכי ואנונו
ביום 28.3.2004 הודעת למרשנו, מר מרדכי ואנונו, כי אתה שוקל את האפשרות לאסור את יציאתו מישראל לתקופה של שניים עשר חודשים מתוקף סמכותך לפי תקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948 (להלן – התקנות). אפשרות זו נשקלת, נטען, על בסיס חומר, שנאסף בעניינו של מר ואנונו, ואשר הובא בפניך על ידי גורמי הביטחון, על פיו, לכאורה, קיים חשש ממשי, שיציאתו של מר ואנונו מן הארץ עלולה לפגוע פגיעה קשה בביטחון המדינה, וזאת על ידי ניצול היציאה לצורך העברת מידע, העלול לפגוע בביטחון המדינה.
ביום 7.4.2004 הודעת למרשנו עוד, כי לאחר שהתייעצת עם הגורמים המתאימים, החלטת להעביר לעיונו חומר, המצביע, לכאורה, על קיומו של החשש. למר ואנונו נמסרו עותקים של חלק מן החומר, והוצג בפניו חומר נוסף, שלא נמסרו לו העתקים ממנו. במכתבך הבהרת, כי החומר שנמסר ושהוצג אינו כל החומר שהוצג בפניך, וזאת, באשר חלק מן החומר הוא חסוי מטעמים של הגנה על ביטחון המדינה. למר ואנונו ניתנו שבעה ימים להגיב בכתב באשר לאפשרות למתן הצו.
מכתבך זה הצטרף למכתבו של מפקד פיקוד העורף, האלוף יאיר נוה, אשר הודיע בד בבד למר ואנונו על כוונתו להטיל עליו מגבלות שונות מתוקף סמכותו על פי תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945.
מר ואנונו כתב לך ולאלוף פיקוד העורף, כי החומר החסוי, שהובא לעיונו, כולל, בין היתר, תרגום לעברית של ציטוטים מתוך מכתבים, שכתב באנגלית בתקופת ריצוי עונשו. מר ואנונו ביקש לקבל את החומר במלואו, וכן את המכתבים באנגלית, על מנת שיוכל לדעת באלה מכתבים מדובר. יש לציין בהקשר זה, כי עד לאחרונה החזיק מר ואנונו בהעתקים של 2,543 מכתבים – כל המכתבים, שכתב בתקופת ריצוי עונשו. ביום 24.3.2004 נלקחו מתאו העתקי כל המכתבים, מסמכים נוספים שהחזיק, קלטות וספרים. מנהל בית הסוהר טען באוזניו, כי החומר שנלקח ייבדק ויוחזר. עד כה לא הוחזר דבר.
מר ואנונו ביקש ליתן ארכה למתן תשובה, על מנת שעורכי דינו מן האגודה לזכויות האזרח יקבלו את החומר ויוכלו להשיב. ביום 13.4.2004 הודיע ראש לשכתך, מר טיבי רבינוביץ, למר ואנונו, כי החלטת ליתן ארכה למתן תשובה עד ליום א`, 18.4.2004, בשעה 00:12 בדיוק, וכי ביום א` בכוונתך לגבש את החלטתך הסופית.
ביום 14.4.2004 בשעות אחר הצהריים, לאחר שנמסר לנו, כי מר ואנונו מינה אותנו לייצגו, מיהרנו לפנות לשירות בתי הסוהר בבקשה להעביר לידינו את החומר. נמסר לנו, כי החומר אינו בידי השב"ס, אלא בידי "גורמי הביטחון". בשעות הערב המאוחרות יצר עימנו קשר מר נחום אבן-טל ממשרד הביטחון, אשר הבהיר לנו, כי מר ואנונו רשאי להעביר לידינו כל מסמך שנמסר לו. יתר החומר הוא חסוי. למחרת, ביום ה`, 15.4.2004, פגשנו את מרשנו לראשונה והוא העביר לעיוננו את מכתביך ואת החומר, שנמסר לידיו.
מפאת לוח הזמנים הדחוק והחומר החלקי שהועמד לרשותנו, מובאת בזאת תשובתנו הדחופה והבלתי ממצה. על מנת שנוכל להשלים את טענותינו בפניך, נבקש להעמיד לרשותנו חומר נוסף כדלקמן:
- נבקש לקבל לעיוננו את החומר החסוי, שהוצג בפני מרשנו;
- נבקש לקבל לידינו את כל החומר, שנלקח מתאו של מר ואנונו ביום 24.3.2004, לרבות העתקי מכתביו ורשימות שונות שניהל;
- ביום 1.1.2004 וביום 20.2.2004 נערכו עם מר ואנונו "ראיונות" מצולמים על ידי דובר שב"ס. "ראיונות" אלה נערכו בהסכמתו, לאחר שנמסר לו, שהם נועדו אך ורק לצרכי שב"ס, ולאחר שמר ואנונו התנה את עריכתם, בכך שלא יועברו לשום גורם פרט לשב"ס, ובכך שיקבל העתק של החומר המצולם. עד כה לא נמסר לו העתק, ולמיטב ידיעתנו, גורמי הביטחון עשו שימוש שלא כדין בחומר זה. נבקש לקבל את החומר;
- ביום 9.3.2004, בעת דיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בעניין ההגבלות על מר ואנונו לאחר שחרורו, הודיע מר יחיאל חורב, ראש מלמ"ב במשרד הביטחון, כי החלטת גורמי הביטחון מתבססת, בין היתר, על חוות דעת פסיכיאטרית, הנוגעת למר ואנונו. נבקש לקבל לידינו את חוות הדעת הפסיכיאטרית.
יוער בעניין זה, כי בית המשפט פסק בעבר, בעת ההליך הפלילי שהתקיים בעניינו של מר ואנונו, כי אף שחשיפת ראיות מסוימות עלולה לסכן ערך חיוני לביטחון המדינה, הרי שאם אי חשיפתן מסכלת אפשרות הגנה עליו, וגורמת אי צדק בולט, אין מנוס מלהתיר את חשיפת הראיות. בית המשפט ביסס מסקנתו זו, בין היתר, על העובדה שדובר בראיות, שמקורן במר ואנונו (ראה ב"ש 64/87 ואנונו נ` מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 533, 537-543).
תכליותיו הזרות של האיסור
בשנת 1986 מסר מרדכי ואנונו את כל המידע הסודי שהיה ברשותו ל"סנדיי טיימס" הלונדוני. המידע פורסם בפירוט רב. אין ברשותו מידע נוסף, ודאי שאין ברשותו כל מידע חדש. מרשנו טוען בתוקף, שאף בחומר החסוי, שהובא לעיונו, לא הוצג כל מידע חדש או סודי. מר ואנונו אינו מדען, ושימש טכנאי בקריה למחקר גרעיני. ידיעותיו המקצועיות באשר להליכי ייצור של חומרים גרעיניים, מוגבלות לתחום בו עסק, והן ממילא מפורסמות, ניתנות ללימוד ולעיון על ידי כל אדם, ואין בהן לחדש דבר.
התשתית הראייתית למתן צו איסור יציאה מן הארץ (למצער, זו שנמסרה למר ואנונו ולבאי כוחו) מבוססת כל כולה על התבטאויות שונות בכתב של מר ואנונו בתקופת מאסרו. הדברים אינם מובאים במקורם. ציטטות נבחרות ומתורגמות של הדברים משולבות במסגרת מצגת, שהוכנה על ידי המלמ"ב במשרד הביטחון. כחומר ביד היוצר שימשו גזרי הדברים, קטעים נטולי הקשר מתוך מכתביו השונים של מר ואנונו (אשר נלקחו ממנו אך לאחרונה, ואינם נמצאים עוד בידיו), ליצירתה של המצגת. בדלי ראיות אלה, המתיימרים להיות ראיות שלמות, מקשים על בחינתם של הדברים. האינפורמציה במתכונתה זו חלקית, מגמתית ואינה מהימנה. במהלך שנות כליאתו כתב מר ואנונו למעלה מ-2,500 מכתבים שונים. הוא אינו זוכר כל מכתב ומכתב. בהצגה זו של שברי דברים נפגעת יכולתו של מר ואנונו לשטוח את טענותיו ולהתגונן (ראה בעניין זה בש"פ 677/94 פלוני נ` ראש הממשלה ושר הביטחון, פ"ד מח(2) 169, 175-176).
אם אכן יש בידי גורמי הביטחון ראיות כלשהן, המצביעות על סכנה לביטחון המדינה, הצפויה ממר ואנונו, יתכבדו ויציגו אותן במלואן בפני מר ואנונו ובפני באי כוחו. אין לקבל טענה, כי הצגת הראיות תסכן את ביטחון המדינה, שהרי ממילא מבוססת טענת הסכנה, הנשקפת ממר ואנונו, באופן מלא על דבריו שלו, ועל פרטים שכתב, המצויים בידיעתו ממילא. למיטב ידיעתנו, אין גורמי הביטחון טוענים לקיומן של ראיות אחרות, שמקורן אינו במר ואנונו, ואשר חשיפתן עלולה לסכן את ביטחון המדינה, למשל על ידי חשיפת מקורות מודיעיניים. כל עוד נמנעו גורמי הביטחון מהצגתן של הראיות המצביעות, לטענתם, על הסכנה, הצפויה משחרורו של מר ואנונו ללא הטלת הגבלות, יש לצאת מן ההנחה, כי לא ניתן להצביע על קיום ראיות שכאלה.
גם בשברי הדברים שהוצגו אין דבר, המלמד על ידיעה של סודות גרעין חדשים או נוספים, שטרם פורסמו, על כוונה או יכולת לגלות סודות חדשים, או על כוונה או יכולת לפגוע בביטחון מדינת ישראל. גם בעמדותיו של מר ואנונו נגד חימוש גרעיני – בישראל ובעולם כולו – אין חדש, והן עמדות לגיטימיות ומקובלות בישראל ובעולם. בקטעי המכתבים מצוטט מר ואנונו כמי שאומר, שלא יהסס לדבר בגנות חימוש גרעיני, אף בפני גורמים שאינם ישראלים, ואולם כל זאת באופן "ישיר ופתוח".
"החשש לפגיעה בביטחון המדינה" אינו, אם כן, חשש מפני חשיפת מידע חדש, שטרם נחשף (שכן מידע שכזה לא ניזכר בין דבריו של מר ואנונו אפילו ברמז), אלא מפני פגיעה במדיניות העמימות, שמנהלת מדינת ישראל בכל הנוגע לפרוייקט הגרעין. החשש, כפי שהוא בא לידי ביטוי במצגת המלמ"ב, הוא מפני כוונתו של מר ואנונו, הנחזית על ידי גורמי הביטחון, לבוא במגע עם גורמים זרים, "על מנת שיפעלו נגד מדיניות ישראל בנושא הגרעין". זאת ועוד – החשש הוא מפני הפצת "מידע מפוברק ושקרי אותו ניסה לפרסם בעבר". חשיפתו של מידע זה, אליבא דגורמי הביטחון, "עלולה לגרום נזקים חמורים לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה".
לדברים אלה ניתן אישור מפורש על ידי ראש המלמ"ב, מר יחיאל חורב, בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום 9.3.2004:
". . .אי-אפשר לומר שאין מדיניות למדינת ישראל בנושא העמימות. זה דבר ידוע. אני מניח שאתם מכבדים את העובדה שיש ממשלה, ולא ממשלה אחת, ממשלות לאורך שנים קובעות מדיניות, ועל הדרג הביצועי לשמור על המדיניות הזאת. אם יש טעם בנושא המדיניות, ומישהו חשב שיש טעם וכדומה, אז שואלים: מה כבר עשה ואנונו? מה פירושה של עמימות? אם אתה עובר את הכוס עם המים, והמים יישפכו, ותיעלם העמימות, יש עמדות ויש דעות שאומרות שאז אנחנו עשויים להיות תחת סנקציות קשות מאוד. בין היתר, יכול להיות שיעשו מולנו כל מיני פעולות, וייגרם נזק ישיר גם לביטחון. לפני ואנונו, המים בכוס היו למטה, ועכשיו חסרות בכוס טיפה או שתיים והמים יגלשו, ונעמוד מול סנקציות."
העיתונאי דן מרגלית ניסח את הדברים בלשון בהירה במאמר בעיתון "מעריב" ביום 17.2.2004:
"הודאה באשר למתרחש בדימונה תלבה את המצור על ישראל. היא תאלץ את ארה"ב להטיל עליה סנקציות. ב-1969 הושגה הבנה בין שתי המדינות. ישראל לא תנסה את נשקה הגרעיני ולא תודה שהיא מחזיקה בו. אמריקה תחדל לחטט ולשאול. כל עוד ישראל עמומה – אמריקה אינה מחויבת לפעול נגדה. אם תכריז בפומבי מה נאגר במחסניה, לא יוכל אפילו שר ההגנה דונאלד רמספלד למצוא צידוק לפעילות הגרעינית בדימונה. . .
זה מכביד על הממשלה. ייתכן שראשיה מתחרטים על הימנעותם מלחסלו ] את ואנונו[ עם לכידתו. . . עתה דנים בכל דרגי הממשלה בהיערכות לקראת שחרור ואנונו. יש הצעות שונות, החל במעצר מנהלי ובשחרור מהכלא בתנאים מגבילים וכלה באוזלת יד. העיתוי קשה דווקא בגלל המתקפה הבינ"ל על יכולתה הגרעינית של ישראל, שואנונו ישתלב בה עם שחרורו."
החשש, אם כן, הוא כי מר ואנונו ישתלב בשיח, התוקף את מדיניות החימוש הגרעיני. שיח זה, יש לציין, אינו נוגע למידע, המצוי ברשות מר ואנונו מתוקף עבודתו בעבר בקריה למחקר גרעיני. מדובר בהתבטאויות, שכמוהן כהתבטאויותיו של כל אדם אחר, המביע דעות, העומדות בניגוד למדיניות מדינת ישראל בדבר "העמימות הגרעינית", או בניגוד לכל מדיניות אחרת. ניהולו של שיח ציבורי כזה, אף אם מטרתו היא להביא לשינוי במדיניות ישראל, ואף אם אינו מוצא חן בעיני קברניטי המדינה וזרועות הביטחון, אין לו דבר וחצי דבר עם פגיעה בביטחון מדינת ישראל. מתווספת לכך ההערכה המתמיהה, באשר לנזק הגלום בה, כי מר ואנונו יפיץ "מידע מפוברק ושקרי". שקר אינו יכול להוות פגיעה בביטחון המדינה. האם בכל אלה – עמדות פוליטיות לגיטימיות ומקובלות – יש להצדיק שלילה חמורה כל-כך של חירותו? והרי הנחות ספקולטיביות שכאלה אינן מבססות "חשש כן ורציני" לפגיעה בביטחון המדינה, העלול להצדיק פגיעה בזכות היסוד לצאת את ישראל. ביטחון המדינה "איננו מילת קסם ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו" (ראה בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 124). התכלית, למנוע דיון נחזה במדיניות הגרעין של ישראל, הוא שיקול זר, שמקומו לא יכירנו:
"במיוחד חייבים אנו לשוות לנגד עינינו, כי העובדה, שפעילות של אזרח זה או אחר בחוץ-לארץ אינה נראית רצויה או אף נראית מזיקה מבחינת האספיראציות הלאומיות או המדיניות של הממשלה הנבחרת או של רוב תושבי המדינה, היא כשלעצמה אינה מצדיקה עדיין מתן צו לאיסור יציאתו של אותו אזרח מתחום המדינה." (השופט בך, בג"צ 448/85 דאהר נ` שר הפנים, פ"ד מ(2) 701, 717).
תכלית זרה נוספת נלמדת מתוך דבריה של עו"ד דבורה חן, מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, בדיון בועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום 9.3.2004. דברים אלה נאמרו במסגרת הסבריה של עו"ד חן למגבלות הצפויות:
"את הידיעות הסודיות האלה ואנונו קנה תוך כדי עבודה במסגרת ביטחונית מסוימת, שמחייבת את כולנו, לכן אני מציעה שלא נקל ראש בכך, ולא נביא למצב שכל אדם שעובד במסגרת ביטחונית ייקח לעצמו דרור ויגיד: הסוד הזה הוא סוד קטן, אז אפשר לספר, הסוד הזה הוא סוד יותר גדול, ולכן אי-אפשר לספר."
מדובר, פשוטם כמשמעם, בשיקולי הרתעה, הבאים בחשבון בעת ענישה, ואולם אין להם דבר עם צעדי מנע. דברים אלה אף מלמדים, שביסוד המגבלות המוטלות על מר ואנונו עומדים גם שיקולי נקם בלתי כשרים במי שחשף סודותיה של המדינה.
שיקולים אלה, שהינחו אותך בקביעת האיסור, הינם שיקולים זרים, שאינם נוגעים לביטחון המדינה, ועל כן חורגים ממסגרת השיקולים, המאפשרים לשר הפנים לאסור יציאתו של אדם מישראל.
הפגיעה בזכויותיו של מר ואנונו
מר ואנונו עתיד להשתחרר מבית הסוהר ביום ד`, 21.4.2004, לאחר שיסיים לרצות 18 שנות מאסר, מרביתן, כ-11 שנים, בתנאי בידוד. תנאי כליאתו של מר ואנונו הם מן האכזריים שידועים בעולם הדמוקרטי. בעתירת אסירים, שהגשנו בשמו בשנת 1995 בעניין זה, הבאנו מחקרים על הנזק הכבד ששימוש בבידוד, ואפילו במשך תקופות קצרות, עלול לגרום.
כל תואנה בדבר מניעת חשיפת סודות התפוגגה כלא היתה משהוקל בשנים האחרונות הבידוד שנגזר על מר ואנונו, והוא הורשה לצאת מתאו. מר ואנונו לא חשף כל מידע חדש, שיש בו לסכן את ביטחון מדינת ישראל.
משפרע את חובו, מבקש מר ואנונו עם שחרורו לעזוב את ישראל, לפתוח בחיים חדשים, ללמוד ולהקים משפחה. אין כל אפשרות עולה על הדעת, שיוכל לעשות זאת בישראל.
בשנות כליאתו בבית הסוהר, ובמיוחד בתקופה האחרונה, ערב שחרורו, נוהלה נגד מרדכי ואנונו מתקפה ציבורית יוצאת דופן בחריפותה. לא היה עוד אדם שהורשע בחשיפת סודות המדינה, שבתדמיתו הודבקה טומאה שכזו. דמותו הציבורית של מרדכי ואנונו, שבעיני רבים נחשב אויב העם היהודי ומדינת ישראל, המבקש, וחמור מכך – אולי אף יכול, להביא במו ידיו לחורבנה של מדינת ישראל, עוצבה מתוך בליל רכילויות מן הכלא וציטטות תלושות הקשר, על יסוד פרשנויות מגמתיות, ובהישען על "גורמי ביטחון", ש"יודעים" מהן כוונותיו ומהו המידע הסודי שהוא נושא בציקלונו, אך מנועים, כמובן, מלספר. לא נגזים אם נאמר, שהיו מי שרמזו כי דמו מותר, ואולי מוטב היה אם לא היה בין החיים. "שלטון החוק על סוכנויותיו החשאיות חייבים להנחיל לו תחושה אמינה כי דמו בראשו", כדברי דן מרגלית (פרס נובל לבגידה, "מעריב", 17.2.2004).
איסור היציאה מישראל, ועימו ההגבלות האחרות, הם נדבך נוסף במערכה נגד מרדכי ואנונו, המסכלים כל סיכוי לשיקומו. הם מנציחים דעות קדומות, ושבים וצורבים בבשרו אות קין.
אל מציאות חברתית זו משתחרר מרדכי ואנונו. הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס בהתאם לרצונו ולכישוריו, ספק אם יוכל להקים משפחה, ויוגבל ביכולתו לקיים פולחן דתי במסגרת קהילה, החולקת את אמונתו. מחשש לשלומו ולחייו יתכן אף שיאלץ להסתיר את מקום הימצאו, ויתקשה לבוא בציבור ולהלך חופשי.
לבד מן הפגיעה בחירות לצאת את ישראל, תיפגענה, אם כן, גם זכויותיו של מר ואנונו לעבוד ולהתפרנס, להקים משפחה ולקיים אורח חיים דתי, על פי צו מצפונו. עוצמת הפגיעה בזכויות היסוד של אדם, שיציאתו מן הארץ עתידה להיאסר, ואשר יציאתו חיונית וחשובה לקיומן של זכויותיו, היא שיקול שיש להביאו בחשבון, בשעה שמופעלת הסמכות מכוח תקנה 6 לתקנות (ראה בג"צ 4706/02 סלאח נ` שר הפנים, פ"ד נו(5) 695, 705).
הפעלת הסמכות, הפוגעת בזכות היסוד לצאת מישראל, זכות המעוגנת בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכולה שתעשה אך ורק בכפוף להוראות סעיף 8 לחוק היסוד: לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ראה בש"פ 6654/93 בינקין נ` מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290; בג"צ 3914/92 לב נ` בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 506; רע"א 7208/93 ויסגלס נ` ויסגלס, פ"ד מח(4) 529, 537-538).
על תכליותיו הזרות של האיסור עמדנו זה מכבר. לכך מצטרפת הפגיעה הבלתי מידתית. שמירה על ביטחון הציבור מפני הסכנה הגלומה, כביכול, בתנועתו החופשית של מר ואנונו אינה מצדיקה צעדים דרסטיים, הפוגעים בצורה שאינה מידתית בזכויות היסוד של אסיר, אשר סיים לרצות את תקופת מאסרו הממושכת, וזאת מעבר למידה ההכרחית. עקרון המידתיות חל אף במקרים, בהם אינטרס ביטחון המדינה נוגע לחיי אדם ממש (ראה בג"צ 2753/03 קירש נ` ראש המטה הכללי, (טרם פורסם)), לא כל שכן כאשר עסקינן בחשד לגילוי מידע, בגינו כבר נשפט ונכלא מר ואנונו לתקופה ממושכת.
האמצעי אינו הולם את המטרה, שכן איסור יציאתו של מר ואנונו מישראל לא יתרום למדיניות העמימות, ואולי אף יכשיל אותה, נוכח מחאות בינלאומיות, שעלול לגרור צעד שכזה; חומרת הפגיעה, נוכח נסיבות העניין, כפי שהבהרנו, היא קשה ביותר, וגם היקפה הגיאוגרפי אבסולוטי – מר ואנונו לא יוכל לצאת את ישראל כלל. גם הטלת ההגבלה למשך תקופה ארוכה, 12 חודשים, חריפה ביותר. מדובר באמצעי "עונשי" יתר על המידה, ועל כן בלתי סביר. כך נפגעת החובה לעיין במצב מחדש, על פי כל היבטיו, מעת לעת (ראה בעניין זה בג"צ 660/88 אגודת "אינש אל-אוסרא" נ` מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מג(3) 673); גם התועלת הספקולטיבית, אם קיימת כלל תועלת, אינה עולה על הנזק, שייגרם למר ואנונו. בכל הכבוד למרשנו, דיון בעניין מדיניות הגרעין של מדינת ישראל מתקיים כיום ויתקיים אף בעתיד, ללא קשר לעמדתו.
לאור האמור לעיל, נבקשך לחזור בך מכוונתך.
אנו שבים ומבקשים להעמיד לרשותנו לאלתר את החומר הנוסף, כאמור בראשית דברינו.
בכבוד רב,
עודד פלר, עו"ד
פניית האגודה לאלוף פיקוד העורף
לכבוד
אלוף יאיר נוה
מפקד פיקוד העורף
באמצעות היועץ המשפטי
צה"ל
שלום רב,
הנדון: כוונה למתן צו לפי תקנות 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת-חירום) למרדכי ואנונו
ביום 4.4.2004 הודעת למרשנו, מר מרדכי ואנונו, כי אתה שוקל את האפשרות להטיל עליו מגבלות לתקופה של שישה חודשים בהתאם לסמכותך, לפי תקנות 6(2), 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן – תקנות ההגנה). אפשרות זו נשקלת, נטען, על בסיס חומר, שהובא לידיעתך על ידי גורמי הביטחון, על פיו, לכאורה, קיים חשש ממשי, כי בכוונתו של מר ואנונו לפגוע בביטחון המדינה, ולאחר שהגעת למסקנה, כי המגבלות שפורטו חיוניות כדי למנוע חשש ממשי זה. למר ואנונו ניתנו שבעה ימים להגיב בכתב באשר לאפשרות למתן הצו כאמור.
מכתבך הצטרף למכתבו של שר הפנים, מר אברהם פורז, אשר הודיע בד בבד למר ואנונו על כוונתו לאסור את יציאתו מישראל לתקופה של שנים-עשר חודשים, מתוקף סמכותו על פי תקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948. שר הפנים הודיע למרשנו עוד, כי לאחר שהתייעץ עם הגורמים המתאימים, החליט להעביר לעיונו חומר, המצביע, לכאורה, על קיומו של החשש, שיציאתו מישראל עלולה לפגוע בביטחון המדינה. למר ואנונו נמסרו עותקים של חלק מן החומר, והוצג בפניו חומר נוסף, שלא נמסרו לו העתקים ממנו. שר הפנים הבהיר, כי החומר שנמסר ושהוצג אינו כל החומר שהוצג בפניו, וזאת, באשר חלק מן החומר הוא חסוי מטעמים של הגנה על ביטחון המדינה.
מר ואנונו כתב לשר הפנים ולך, כי החומר החסוי, שהובא לעיונו, כולל, בין היתר, תרגום לעברית של ציטוטים מתוך מכתבים, שכתב באנגלית בתקופת ריצוי עונשו. מר ואנונו ביקש לקבל את החומר במלואו, וכן את המכתבים באנגלית, על מנת שיוכל לדעת באלה מכתבים מדובר. יש לציין בהקשר זה, כי עד לאחרונה החזיק מר ואנונו בהעתקים של 2,543 מכתבים – כל המכתבים, שכתב בתקופת ריצוי עונשו. ביום 24.3.2004 נלקחו מתאו העתקי כל המכתבים, מסמכים נוספים שהחזיק, קלטות וספרים. מנהל בית הסוהר טען באוזניו, כי החומר שנלקח ייבדק ויוחזר. עד כה לא הוחזר דבר.
מר ואנונו ביקש ליתן ארכה למתן תשובה, על מנת שעורכי דינו מן האגודה לזכויות האזרח יקבלו את החומר ויוכלו להשיב. ביום 13.4.2004 הודיע ראש לשכתו של שר הפנים, מר טיבי רבינוביץ, למר ואנונו, כי שר הפנים החליט ליתן ארכה למתן תשובה עד ליום א`, 18.4.2004, בשעה 00:12 בדיוק, וכי ביום א` בכוונתו של שר הפנים לגבש את החלטתו הסופית. מלשכתך לא נענה.
ביום 14.4.2004 בשעות אחר הצהריים, לאחר שנמסר לנו, כי מר ואנונו מינה אותנו לייצגו, מיהרנו לפנות לשירות בתי הסוהר בבקשה להעביר לידינו את החומר. נמסר לנו, כי החומר אינו בידי השב"ס, אלא בידי "גורמי הביטחון". בשעות הערב המאוחרות יצר עימנו קשר מר נחום אבן-טל ממשרד הביטחון, אשר הבהיר לנו, כי מר ואנונו רשאי להעביר לידינו כל מסמך שנמסר לו. יתר החומר הוא חסוי. את התייחסותו עליו למסור עד ליום א` בשעה 00:12, כאמור. למחרת, ביום ה` 15.4.2004, פגשנו את מרשנו לראשונה והוא העביר לעיוננו את מכתביך ואת החומר, שנמסר לידיו.
מפאת לוח הזמנים הדחוק והחומר החלקי שהועמד לרשותנו, מובאת בזאת תשובתנו הדחופה והבלתי ממצה. על מנת שנוכל להשלים את טענותינו בפניך, נבקש להעמיד לרשותנו חומר נוסף כדלקמן:
- נבקש לקבל לעיוננו את החומר החסוי, שהוצג בפני מרשנו;
- נבקש לקבל לידינו את כל החומר, שנלקח מתאו של מר ואנונו ביום 24.3.2004, לרבות העתקי מכתביו ורשימות שונות שניהל;
- ביום 1.1.2004 וביום 20.2.2004 נערכו עם מר ואנונו "ראיונות" מצולמים על ידי דובר שב"ס. "ראיונות" אלה נערכו בהסכמתו, לאחר שנמסר לו, שהם נועדו אך ורק לצרכי שב"ס, ולאחר שמר ואנונו התנה את עריכתם, בכך שלא יועברו לשום גורם פרט לשב"ס, ובכך שיקבל העתק של החומר המצולם. עד כה לא נמסר לו העתק, ולמיטב ידיעתנו, גורמי הביטחון עשו שימוש שלא כדין בחומר זה. נבקש לקבל את החומר;
- ביום 9.3.2004, בעת דיון בועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בעניין ההגבלות על מר ואנונו לאחר שחרורו, הודיע מר יחיאל חורב, ראש מלמ"ב במשרד הביטחון, כי החלטת גורמי הביטחון מתבססת, בין היתר, על חוות דעת פסיכיאטרית, הנוגעת למר ואנונו. נבקש לקבל לידינו את חוות הדעת הפסיכיאטרית.
יוער בעניין זה, כי בית המשפט פסק בעבר, בעת ההליך הפלילי שהתקיים בעניינו של מר ואנונו, כי אף שחשיפת ראיות מסוימות עלולה לסכן ערך חיוני לביטחון המדינה, הרי שאם אי חשיפתן מסכלת אפשרות הגנה עליו, וגורמת אי צדק בולט, אין מנוס מלהתיר את חשיפת הראיות. בית המשפט ביסס מסקנתו זו, בין היתר, על העובדה שדובר בראיות, שמקורן במר ואנונו (ראה ב"ש 64/87 ואנונו נ` מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 533, 537-543).
תכליותיהן הזרות של ההגבלות
תקנות ההגנה אינן פרי חקיקה ישראלית, כי אם דבר חקיקה מנדטורי. מדובר בסמכויות מרחיקות לכת, אשר עקרונות היסוד של הדמוקרטיה מורים אותנו, כי אין להטילן על אדם באמצעות אקט מינהלי. ברם, משניתנו בדבר חקיקה זה סמכויות כה מרחיקות לכת למפקד הצבאי, סמכויות שיש בהן כדי לצמצם ולשלול כמעט כל זכות אדם שבנמצא, שומה עלינו לזכור, כי יש לפרש את הסמכויות בצמצום, על רקע עקרונות היסוד, ולא כפי שנתפרשו, עת נעשה בהן שימוש על ידי משטר המנדט הבריטי (ראה בג"צ 680/88 שניצר נ` הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 627-629; בג"צ 234/84 "חדשות" בע"מ נ` שר הביטחון, פ"ד לח(2) 477, 483). לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש לתת אף משקל נוסף לעקרונות היסוד ולזכויות האדם שעוגנו בו, בעת שנעשה שימוש בסמכויות הקבועות בתקנות.
סמכות המפקד הצבאי ליתן צווים מכוח תקנות 109 ו-110 אינה סמכות מוחלטת. המבחנים, שעליו לשים לנגד עיניו בעת שהוא מפעיל סמכויותיו, הם אלה הקבועים בתקנה 108:
"הנחיה זו, שבתקנה 108, באה ללמדך כי הכוחות הנתונים בידי הרשות עקב קיום שעת חירום, לא ניתנו בידה אלא למטרה אחת, דהיינו, לצורכי שמירה על הסדר הציבורי והביטחון." (בג"צ 97/79 אבו עוואד נ` מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לג(3) 309, 316; וראה גם בג"צ 785/87 עפו נ` מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב(2) 4, 70).
הסמכויות, הקבועות בתקנות, וזאת בעיקר נוכח אופיין הדרקוני והבלתי דמוקרטי בעליל, יכולות להיות מופעלות רק כאשר בפני המפקד הצבאי "ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות", כי נתמלאו התנאים שבתקנה 108 (ראה בג"צ 1361/91 מסלם נ` מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מה(3) 444, 456; בג"צ 672/87 עתמאללה נ` אלוף פיקוד הצפון, פ"ד מב (4) 708, 710). הסמכויות שבתקנות ניתנות להפעלה רק כאשר במכלול הראיות יש להצביע על סכנה הצפויה בעתיד אם לא יינקטו צעדים אלה (ראה בג"צ 554/81 בראנסה נ` אלוף פיקוד המרכז, פ"ד לו(4) 247, 250), ואין להגביל את חופש התנועה של האזרח, כמו גם את חירויותיו האחרות, אלא מתוך הסתמכות על חומר ראייתי בעל משקל מתאים ואמין (ראה בג"צ 488/83 בראנסי נ` מנהל המחלקה לאשרות ואזרחות, פ"ד לז(3) 722, 725). דא עקא, שבפני מר ואנונו לא הובאו ראיות שכאלה.
בשנת 1986 מסר מרדכי ואנונו את כל המידע הסודי שהיה ברשותו ל"סנדיי טיימס" הלונדוני. המידע פורסם בפירוט רב. אין ברשותו מידע נוסף, ודאי שאין ברשותו כל מידע חדש. מרשנו טוען בתוקף, שאף בחומר החסוי, שהובא לעיונו, לא הוצג כל מידע חדש או סודי. מר ואנונו אינו מדען, ושימש טכנאי בקריה למחקר גרעיני. ידיעותיו המקצועיות באשר להליכי ייצור של חומרים גרעיניים, מוגבלות לתחום בו עסק, והן ממילא מפורסמות, ניתנות ללימוד ולעיון על ידי כל אדם, ואין בהן לחדש דבר.
התשתית הראייתית להטלת המגבלות (למצער, זו שנמסרה למר ואנונו ולבאי כוחו) מבוססת כל כולה על התבטאויות שונות בכתב של מר ואנונו בתקופת מאסרו. הדברים אינם מובאים במקורם. ציטטות נבחרות ומתורגמות של הדברים משולבות במסגרת מצגת, שהוכנה על ידי המלמ"ב במשרד הביטחון. כחומר ביד היוצר שימשו גזרי הדברים, קטעים נטולי הקשר מתוך מכתביו השונים של מר ואנונו (אשר נלקחו ממנו אך לאחרונה, ואינם נמצאים עוד בידיו), ליצירתה של המצגת. בדלי ראיות אלה, המתיימרים להיות ראיות שלמות, מקשים על בחינתם של הדברים. האינפורמציה במתכונתה זו חלקית, מגמתית ואינה מהימנה. במהלך שנות כליאתו כתב מר ואנונו למעלה מ-2,500 מכתבים שונים. הוא אינו זוכר כל מכתב ומכתב. בהצגה זו של שברי דברים נפגעת יכולתו של מר ואנונו לשטוח את טענותיו ולהתגונן (ראה בעניין זה בש"פ 677/94 פלוני נ` ראש הממשלה ושר הביטחון, פ"ד מח(2) 169, 175-176).
אם אכן יש בידי גורמי הביטחון ראיות כלשהן, המצביעות על סכנה לביטחון המדינה, הצפויה ממר ואנונו, יתכבדו ויציגו אותן במלואן בפני מר ואנונו ובפני באי כוחו. אין לקבל טענה, כי הצגת הראיות תסכן את ביטחון המדינה, שהרי ממילא מבוססת טענת הסכנה, הנשקפת ממר ואנונו, באופן מלא על דבריו שלו, ועל פרטים שכתב, המצויים בידיעתו ממילא. למיטב ידיעתנו, אין גורמי הביטחון טוענים לקיומן של ראיות אחרות, שמקורן אינו במר ואנונו, ואשר חשיפתן עלולה לסכן את ביטחון המדינה, למשל על ידי חשיפת מקורות מודיעיניים. כל עוד נמנעו גורמי הביטחון מהצגתן של הראיות המצביעות, לטענתם, על הסכנה, הצפויה משחרורו של מר ואנונו ללא הטלת הגבלות, יש לצאת מן ההנחה, כי לא ניתן להצביע על קיום ראיות שכאלה.
גם בשברי הדברים שהוצגו אין דבר, המלמד על ידיעה של סודות גרעין חדשים או נוספים, שטרם פורסמו, על כוונה או יכולת לגלות סודות חדשים, או על כוונה או יכולת לפגוע בביטחון מדינת ישראל. גם בעמדותיו של מר ואנונו נגד חימוש גרעיני – בישראל ובעולם כולו – אין חדש, והן עמדות לגיטימיות ומקובלות בישראל ובעולם. בקטעי המכתבים מצוטט מר ואנונו כמי שאומר, שלא יהסס לדבר בגנות חימוש גרעיני, אף בפני גורמים שאינם ישראלים, ואולם כל זאת באופן "ישיר ופתוח".
"החשש לפגיעה בביטחון המדינה" אינו, אם כן, חשש מפני חשיפת מידע חדש, שטרם נחשף (שכן מידע שכזה לא ניזכר בין דבריו של מר ואנונו אפילו ברמז), אלא מפני פגיעה במדיניות העמימות, שמנהלת מדינת ישראל בכל הנוגע לפרוייקט הגרעין. החשש, כפי שהוא בא לידי ביטוי במצגת המלמ"ב, הוא מפני כוונתו של מר ואנונו, הנחזית על ידי גורמי הביטחון, לבוא במגע עם גורמים זרים, "על מנת שיפעלו נגד מדיניות ישראל בנושא הגרעין". זאת ועוד – החשש הוא מפני הפצת "מידע מפוברק ושקרי אותו ניסה לפרסם בעבר". חשיפתו של מידע זה, אליבא דגורמי הביטחון, "עלולה לגרום נזקים חמורים לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה".
לדברים אלה ניתן אישור מפורש על ידי ראש המלמ"ב, מר יחיאל חורב, בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום 9.3.2004:
"…אי-אפשר לומר שאין מדיניות למדינת ישראל בנושא העמימות. זה דבר ידוע. אני מניח שאתם מכבדים את העובדה שיש ממשלה, ולא ממשלה אחת, ממשלות לאורך שנים קובעות מדיניות, ועל הדרג הביצועי לשמור על המדיניות הזאת. אם יש טעם בנושא המדיניות, ומישהו חשב שיש טעם וכדומה, אז שואלים: מה כבר עשה ואנונו? מה פירושה של עמימות? אם אתה עובר את הכוס עם המים, והמים יישפכו, ותיעלם העמימות, יש עמדות ויש דעות שאומרות שאז אנחנו עשויים להיות תחת סנקציות קשות מאוד. בין היתר, יכול להיות שיעשו מולנו כל מיני פעולות, וייגרם נזק ישיר גם לביטחון. לפני ואנונו, המים בכוס היו למטה, ועכשיו חסרות בכוס טיפה או שתיים והמים יגלשו, ונעמוד מול סנקציות."
העיתונאי דן מרגלית ניסח את הדברים בלשון בהירה במאמר בעיתון "מעריב" ביום 17.2.2004:
"הודאה באשר למתרחש בדימונה תלבה את המצור על ישראל. היא תאלץ את ארה"ב להטיל עליה סנקציות. ב-1969 הושגה הבנה בין שתי המדינות. ישראל לא תנסה את נשקה הגרעיני ולא תודה שהיא מחזיקה בו. אמריקה תחדל לחטט ולשאול. כל עוד ישראל עמומה – אמריקה אינה מחויבת לפעול נגדה. אם תכריז בפומבי מה נאגר במחסניה, לא יוכל אפילו שר ההגנה דונאלד רמספלד למצוא צידוק לפעילות הגרעינית בדימונה…
זה מכביד על הממשלה. ייתכן שראשיה מתחרטים על הימנעותם מלחסלו ]את ואנונו[ עם לכידתו… עתה דנים בכל דרגי הממשלה בהיערכות לקראת שחרור ואנונו. יש הצעות שונות, החל במעצר מנהלי ובשחרור מהכלא בתנאים מגבילים וכלה באוזלת יד. העיתוי קשה דווקא בגלל המתקפה הבינ"ל על יכולתה הגרעינית של ישראל, שואנונו ישתלב בה עם שחרורו."
החשש, אם כן, הוא כי מר ואנונו ישתלב בשיח, התוקף את מדיניות החימוש הגרעיני. שיח זה, יש לציין, אינו נוגע למידע, המצוי ברשות מר ואנונו מתוקף עבודתו בעבר בקריה למחקר גרעיני. מדובר בהתבטאויות, שכמוהן כהתבטאויותיו של כל אדם אחר, המביע דעות, העומדות בניגוד למדיניות מדינת ישראל בדבר "העמימות הגרעינית", או בניגוד לכל מדיניות אחרת. ניהולו של שיח ציבורי כזה, אף אם מטרתו היא להביא לשינוי במדיניות ישראל, ואף אם אינו מוצא חן בעיני קברניטי המדינה וזרועות הביטחון, אין לו דבר וחצי דבר עם פגיעה בביטחון מדינת ישראל. מתווספת לכך ההערכה המתמיהה, באשר לנזק הגלום בה, כי מר ואנונו יפיץ "מידע מפוברק ושקרי". שקר אינו יכול להוות פגיעה בביטחון המדינה. האם בכל אלה – עמדות פוליטיות לגיטימיות ומקובלות – יש להצדיק שלילה חמורה כל-כך של חירותו? ביטחון המדינה "איננו מילת קסם ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו" (ראה בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 124). התכלית, למנוע דיון נחזה במדיניות הגרעין של ישראל, הוא שיקול זר, שמקומו לא יכירנו.
תכלית זרה נוספת נלמדת מתוך דבריה של עו"ד דבורה חן, מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, בדיון בועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום 9.3.2004. דברים אלה נאמרו במסגרת הסבריה של עו"ד חן למגבלות הצפויות:
"את הידיעות הסודיות האלה ואנונו קנה תוך כדי עבודה במסגרת ביטחונית מסוימת, שמחייבת את כולנו, לכן אני מציעה שלא נקל ראש בכך, ולא נביא למצב שכל אדם שעובד במסגרת ביטחונית ייקח לעצמו דרור ויגיד: הסוד הזה הוא סוד קטן, אז אפשר לספר, הסוד הזה הוא סוד יותר גדול, ולכן אי-אפשר לספר."
מדובר, פשוטם כמשמעם, בשיקולי הרתעה, הבאים בחשבון בעת ענישה, ואולם אין להם דבר עם צעדי מנע. דברים אלה אף מלמדים, שביסוד המגבלות המוטלות על מר ואנונו עומדים שיקולי נקם בלתי כשרים במי שחשף סודותיה של המדינה.
מן המקובץ עולה, כי השיקולים שהינחו אותך בעצבך את "סל ההגבלות" שיוטלו על מר ואנונו, הינם שיקולים זרים, שאינם נוגעים לביטחון המדינה או לאחד השיקולים האחרים, המפורטים בתקנה 108, ועל כן חורגים מטווח השיקולים, המאפשרים למפקד הצבאי להטיל הגבלות מכוח תקנות 109 ו-110.
הפגיעה בזכויותיו של מר ואנונו
מר ואנונו עתיד להשתחרר מבית הסוהר ביום ד`, 21.4.2004, לאחר שיסיים לרצות 18 שנות מאסר, מרביתן, כ-11 שנים, בתנאי בידוד. תנאי כליאתו של מר ואנונו הם מן האכזריים שידועים בעולם הדמוקרטי. בעתירת אסירים, שהגשנו בשמו בשנת 1995 בעניין זה, הבאנו מחקרים על הנזק הכבד ששימוש בבידוד, ואפילו במשך תקופות קצרות, עלול לגרום.
כל תואנה בדבר מניעת חשיפת סודות התפוגגה כלא היתה משהוקל בשנים האחרונות הבידוד שנגזר על מר ואנונו, והוא הורשה לצאת מתאו. מר ואנונו לא חשף כל מידע חדש, שיש בו לסכן את ביטחון מדינת ישראל.
במגבלות שהינך שוקל להטיל, התעלמת מחובתך להימנע מפגיעה בחופש התנועה של מר ואנונו או לצמצמה, חירות אשר מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כזכות יסוד חוקתית (ראה בג"צ 5016/96 חורב נ` שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 95). הכלל, שהינך מבקש לקבוע, הוא שמר ואנונו אינו רשאי לנוע בחופשיות, אלא בכפוף לאין ספור הליכים, תכנונים מוקדמים (שהנם במידה רבה גזירה שלא ניתן לעמוד בה) ואישורים. בחלק מהמקרים כלל לא ברור בפני מי מתנהל ההליך, ומהי הפרוצדורה הנדרשת.
מר ואנונו נדרש להודיע באיזו כתובת מדויקת בכוונתו להתגורר (הכתובת נמסרה לגורמי הביטחון זה מכבר). עליו להודיע לפחות 48 שעות מראש על החלפת כתובת מגוריו, ולהודיע 24 שעות מראש על כוונה לצאת מתחום היישוב, בו הוא מתגורר, או על כוונה ללון שלא בבית, בו הוא יתגורר. עליו להודיע על פרקי הזמן שהוא מתכוון לשהות בכל מקום. כן ייאסר עליו להימצא בטווח של 500 מטרים מהמקומות שפורטו, שדרכם אפשר להגיע אל מחוץ לישראל, ובמרחק של 100 מטרים מנציגויות דיפלומטיות זרות.
פירושו של דבר, כי מר ואנונו, אשר מתכוון להתגורר בעיר תל אביב, שברחובותיה נציגויות דיפלומטיות רבות, ייאלץ להתהלך בעיר מגוריו, ממנה אף אין הוא יכול לצאת כאוות נפשו, כמי שמתהלך במבוך, תוך שהוא מתכנן ומחשב כל צעד מצעדיו ומנסה לעמוד במשימה הבלתי אפשרית של הימנעות מכל טעות, שתחשב הפרתן של המגבלות.
מר ואנונו משתחרר אל מציאות חברתית, בה יסבול נידוי. מכאן, שלפחות בראשית דרכו עשוי להיות מקום מגוריו וסדר יומו נתון לשינויים תכופים, לסיוע שיקבל, לנכונות לאפשר לו להתגורר במקומות מסוימים, לתגובות בהן ייתקל במקומות שונים וכיו"ב. מעבר לכך, ככל אסיר, המשתחרר לאחר תקופת מאסר כה ממושכת, ואין לו משפחה משלו, אך טבעי הוא כי מר ואנונו יתגורר בתחילה כאורח במקומות שונים, שיהיו מוכנים לקבלו.
מה יהא, למשל, אם יגור בעיר תל אביב, כפי שהוא מבקש לעשות? האם בכל פעם, בה ייסע, למשל, לאורך דרך השלום בצידה השייך לעיר גבעתיים יצטרך להודיע על כך למשטרה? האם כאשר יהיה מעוניין לחלוף על פני בית הוריו בבני ברק, ולו כדי לצפות אל החלון, יאלץ להודיע על כך מראש למשטרה? האם כאשר ייסע בדרך עירונית יחול עליו איסור לעקוף פקק תנועה או מכשול בדרך, אם משמעות הדבר, שייצא את גבולותיה המוניציפאליים של עיר מגוריו? האם כאשר יפגוש חברים, יהא עליו לתכנן מראש היכן ומתי, וכמה זמן יארך כל מפגש? מה עליו לעשות, אם ישהה בבית מכר או קרוב משפחה עד שעת לילה מאוחרת, שעת לינה מקובלת לכל דבר ועניין? האם ייחשב לו הדבר כהפרת ההגבלה ללון שלא בביתו? ומה אם לא ישהה בלילה בביתו, אלא יימצא מחוצה לו, ברחוב או במקום ציבורי, האם גם אז ייחשב הדבר להפרה?
הגבלות אלה אינן מאפשרות למר ואנונו מרחב מינימלי של חופש תנועה, ניידות, גמישות והסתגלות לשינוי הדרמטי בחייו. הן כופות עליו לכבול עצמו באורח נוקשה ללוחות זמנים ומקומות מתוכננים היטב, פוגעות בזכותו לחיי חברה, משפחה ואישות, וגוזרת עליו גזירה, אשר עמידה בה כלשונה (ולשונה, כאמור, אף היא אינה נהירה די הצורך) הינה משימה קשה ביותר, שמא בלתי אפשרית.
לכל אלה נוספו ההגבלות להימצא בקרבת מעברי גבול ונציגויות זרות. משמעות איסורים אלה הינה כי אפילו בתוך האזורים, בהם יוכל מר ואנונו לנוע בקושי רב (לנוכח יתר ההגבלות), יהא עליו לערוך בדיקה מדוקדקת של מרחק כל אתר בו יימצא מן היעדים האסורים. עליו לנוע עם מפה מפורטת, בה מסומנים כל מעברי הגבול והנציגויות הזרות, מוקפים בעיגול המשרטט את רדיוס "הטווח האסור".
תכליתה היחידה של ההגבלה כאמור הינה לסרבל, להקשות ולאמלל עוד יותר את התנהלותו היום-יומית של מר ואנונו, ולהכריע עבורו כי לא יוכל להתגורר, הלכה למעשה, בערים מרכזיות, בהן נציגויות זרות למכביר.
האיסורים, שיש כוונה להטיל על מר ואנונו, מהווים אף פגיעה בחופש העיסוק שלו. ההגבלות מצמצמות את אפשרויות התעסוקה, העומדות למר ואנונו, ואינן מאפשרות לו לעבוד במקום עבודה, הנמצא מחוץ לגבולות היישוב, בו יתגורר. מר ואנונו לא יוכל לעבוד בכל עבודה, בה נדרש ממנו לעיתים לצאת מן היישוב. האיסור לבוא במגע עם אזרחים או תושבים זרים יפגע אף הוא בחופש העיסוק של מר ואנונו, שכן פירושו של דבר כי לא יוכל לעבוד בכל עבודה, שבה יידרש לבוא במגע עם קהל רחב, אשר מטבע הדברים אין אפשרות לוודא מי מתוכו הוא אזרח ישראלי ומי אינו.
ההגבלות אף פוגעות בחופש הדת וחופש הפולחן של מר ואנונו. כידוע לך, מר ואנונו הוא נוצרי בדתו ובאמונתו. מטבע הדברים, מקומות הפולחן המשרתים את האוכלוסיה הנוצרית הינם מעטים, ויכולתו של מר ואנונו לקיים פולחן דתי, כשהוא אינו יכול לצאת מעיר מגוריו, תצטמצם באורח ניכר. אף האיסור על קיום מגע עם אזרחים ותושבים זרים פירושו פגיעה בחופש הדת של מר ואנונו, שכן במקומות, בהם מתקיים פולחן דתי נוצרי, רב מספרם של האזרחים הזרים, והגבלה זו פירושה, כי מר ואנונו ייאלץ להימנע באופן מוחלט מהשתתפות בפולחן דתי במקומות אלה.
ההגבלות מהוות אף פגיעה בזכותו להקים משפחה. מר ואנונו, כבן הדת הנוצרית, יוכל להינשא בישראל רק לאישה שאף היא בת דת זו. רבים מבני הציבור הנוצרי בישראל, בכלל, ובעיר תל אביב בפרט, הם אזרחי מדינות אחרות. האיסור לקיים עם אזרחים אלה כל מגע פירושו פגיעה ניכרת בזכותו של מר ואנונו לחיי משפחה.
ואכן, האיסור לקיים מגע כלשהו, ללא קבלת אישור מראש, עם אזרחים או תושבים זרים, הוא גזירה שלא ניתן לעמוד בה. כלל לא ברור כיצד הינך מבקש, שייושם על ידי מר ואנונו. הפרתו הגורפת והיום-יומית של איסור זה עשויה להיות עניין טכני, בלתי מכוון ובלתי רצוני, ולו בשל העובדה, כי עד מהרה נוצרים מעגלי היכרויות וקשרים, שחלקם כלל אינם בשליטתו של מר ואנונו. האם על מר ואנונו לחקור ולדרוש בהשתייכותו הלאומית והאזרחית של כל אדם, אשר עמו הוא בא במגע אקראי? האם עליו לבקש מכל אדם, הפונה אליו, להציג בפניו תעודה מזהה, המעידה על היותו אזרח ישראל? ומה באשר לבעלי אזרחות כפולה, הנושאים אזרחות ישראלית וזרה גם יחד – האם נאסר על מר ואנונו לבוא ב"מגע כלשהו" גם עמם? והאם בשעה שמתהלך מר ואנונו ברחובות העיר, ומולו צץ אדם בעל חזות "זרה", מדובר ב"מגע כלשהו"? האם החלפת מבטים נחשבת למגע כזה? האם על מר ואנונו לחצות מייד את הכביש בסיטואציה שכזו? ואם כן – מה יעשה אם אף בצידו האחר של הרחוב מצוי אזרח זר?
חשוב לשוב ולהזכיר, כי מר ואנונו, היוצא אל מדינה המנוכרת לו רובה ככולה, נדון לבידוד חברתי ולחיי ניוון. סביבתו החברתית, מכריו, זוגתו לעתיד – אם יהיו כאלה – קרוב לוודאי שיגיעו ברובם המוחלט מחו"ל. ההגבלה כאמור פוגעת אפוא קשות בזכותו לחיי חברה, משפחה ואישות, באופן העלול לגזור עליו כליה אישית וכליאה אכזרית כמו זו, לה היה נתון עד כה.
בשל עמימותה של הדרישה לבוא ב"מגע כלשהו" עם אזרח או תושב זר וכן בשל האבסורדיות שתיצור הגבלה זו, אין לקבלה, ואין לפרשה כמצויה בסמכות המפקד הצבאי. כפי שכבר ציינו לעיל, הפסיקה קבעה, כי את סמכויות המפקד הצבאי לפי התקנות יש לפרש בצמצום. לפיכך, ובהעדר כל אפשרות לקיים הגבלה מן הסוג הגורף שהינך מבקש להטיל, יש לפרש את תקנה 109(1)(ד), המאפשרת להטיל הגבלות על קשרים או חילופי ידיעות עם בני אדם אחרים, כמאפשרת להטיל הגבלה על קיום קשרים עם אלמוני או עם פלמוני, אולם איננה מאפשרת הטלת הגבלות על קשרים עם "סוג של אנשים" או עם "ציבור בלתי מסויים".
זאת ועוד, הפעלת הסמכות לפי תקנות ההגנה, יכולה שתעשה אך ורק בכפוף להוראות סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ראה בג"צ 5016/96 חורב נ` שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 41-43).
על תכליותיו הזרות של האיסור עמדנו זה מכבר. לכך מצטרפת הפגיעה הבלתי מידתית. שמירה על ביטחון הציבור מפני הסכנה הגלומה, כביכול, בתנועתו החופשית של מר ואנונו אינה מצדיקה צעדים דרסטיים, הפוגעים בצורה שאינה מידתית בזכויות היסוד של אסיר, אשר סיים לרצות את תקופת מאסרו הממושכת, וזאת מעבר למידה ההכרחית. עקרון המידתיות חל אף במקרים, בהם אינטרס ביטחון המדינה נוגע לחיי אדם ממש (ראה בג"צ 2753/03 קירש נ` ראש המטה הכללי, (טרם פורסם)), לא כל שכן כאשר עסקינן בחשד לגילוי מידע, בגינו כבר נשפט ונכלא מר ואנונו לתקופה ממושכת.
זאת ועוד – לא די בכך שהמפקד הצבאי יצביע על סכנה, הצפויה מן האדם עליו הוא מטיל הגבלות. יש צורך בהצבעה על קשר ישיר בין ההגבלות המתוכננות לבין מניעת הפגיעה, הצפויה לביטחון המדינה, ויש צורך להראות כי הפגיעה אכן מתחייבת למען השגת המטרה הביטחונית הספציפית שהיא באה למנוע (ראה בג"צ 672/87 עתמאללה נ` אלוף פיקוד הצפון, פ"ד מב(4) 708, 710). כלל לא ברור מהו אותו קשר ישיר בין ההגבלות ל"סכנה", שצופים גורמי הביטחון ממר ואנונו.
האמצעים שנבחרו אינם הולמים את המטרה. מדוע דווקא הגבולות המוניציפליים של העיר, בה יתגורר מר ואנונו, הם הגבולות שימנעו בעדו לחשוף את אותו מידע, שטוענים כוחות הביטחון כי מצוי בידיו? כן לא ברור כיצד מתקיים הקשר הישיר, הנדרש בין האיסור על מר ואנונו לבוא במגע עם אזרחים זרים לבין הסכנה הצפויה ממנו, לטענת גורמי הביטחון. וכי "המידע הסודי", המצוי, לשיטת גורמי הביטחון, בחזקת מר ואנונו, ניתן להעברה רק לאזרחים זרים? וכי אזרחים ישראלים לא יוכלו לעשות במידע זה אותו השימוש בדיוק? היות שמר ואנונו אינו מוגבל מקיום מגע עם אזרחי ישראל, לרבות עיתונאים, הרי שאין כל טעם או הצדקה בהגבלה כאמור.
גם התועלת הספקולטיבית, אם קיימת כלל תועלת, אינה עולה על הנזק, שייגרם למר ואנונו. הפגיעה הממשית בחירויותיו של מר ואנונו הינה קשה וחמורה, והופכת במידה רבה להמשך כליאתו בדרכים אחרות. לעומת זאת, התועלת הגלומה בדבר מוטלת בספק לאור היותה ערטילאית, מבוססת במידה רבה על "סיכונים", "חששות", "הסתברויות" וכיוצא באלה נימוקים, הצופים בעיקרם פני עתיד, ואשר האפשרות כי יתגשמו, אם היא קיימת כלל, אינה ברורה בלשון המעטה.
לאור האמור לעיל, נבקשך לחזור בך מהכוונה להטיל הגבלות על מר ואנונו.
אנו שבים ומבקשים להעמיד לרשותנו לאלתר את החומר הנוסף, כאמור בראשית דברינו.
בכבוד רב,
עודד פלר, עו"ד
