נעמה ישובי
מדינת ישראל קיבלה על עצמה מאז ראשיתה אחריות להבטיח דיור לכול, לאו דווקא מתוך הכרה בזכות האדם לדיור, אלא בעיקר מתוך ראיית תחום הדיור כאמצעי להשגת יעדים לאומיים כגון קליטת עלייה ופיזור אוכלוסין. כתוצאה מתפיסה זו יצרה מדיניות הממשלה לאורך השנים פערים באיכות וברמת הדיור בין יהודים וערבים ובין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא מזרחי.1
בין התחומים בהם מתבטא אי-השוויון במדיניות הממשלה: הפליה בין יהודים לערבים בפרוייקט שיקום השכונות, בקריטריונים לסיוע בדיור, במשכנתאות מוגדלות שהמדינה נותנת למי ששירתו בצבא, בהגדרת אזורי עדיפות לאומית ועוד.
מעורבות הממשלה בתחום הדיור נעשית מכוח החלטות מינהליות בלבד. הזכות לדיור מעולם לא מוסדה בישראל בחוק וכפי שציינו לעיל, גם בהצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות לא נכלל תחום הדיור2.
במסגרת הדיון על הזכות לדיור מתעוררות שאלות כגון: למה ייחשב מימוש הזכות לדיור? מה מוגדר כדיור נאות? מה חובת המדינה? אלו שאלות מורכבות וסבוכות שראוי להקדיש להן דיון מפורט יותר. במסמך זה נצמצם את הדיון ונעסוק באותן פגיעות בזכות לדיור שהן פגיעות מובהקות בכבוד האדם. נראה מהו דיור בלתי-נאות ונבחן מיהם תושבי מדינת ישראל שתנאי המחיה שלהם הם מתחת לסף הסבירות, בהתחשב בסטנדרטים וברמת החיים הממוצעת במדינה, כמו גם, למשל, בתנאי האקלים בישראל.
נפתח דווקא בדוגמא חיובית. בעיית דרי הרחוב (homelessness), שנעשתה נפוצה מאוד במדינות המערב בעשורים האחרונים, הגיעה גם לישראל והתרחבה בשנים האחרונות במידה ניכרת. רוב דרי הרחוב בישראל מתרכזים באיזור תל-אביב3 4. אלה הם, לעתים קרובות, אנשים ש"הובסו על-ידי הביורוקרטיה"5 ואינם מסוגלים להאבק בכוחות עצמם על מימוש זכויותיהם. הרשויות נדרשות, אפוא, לפעול באופן יזום, לאתר את הנזקקים ולהגיע אליהם ולא לשבת ולהמתין לפניות.
הטיפול בתופעת דרי הרחוב בישראל ראוי לשמש דוגמא להיערכות נכונה של הרשויות (הרשויות המקומיות, המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד השיכון), אשר במקרה זה פועלות בתיאום ביניהן ומשתפות פעולה עם ארגונים וולונטריים, יוזמות פעולות ומגלות רגישות אנושית.
פגיעה בזכות לדיור נאות – בדואים
הבדואים בנגב הם אוכלוסיית המצוקה הקשה ביותר בישראל מבחינת רמת ההכנסה לנפש, רמת האבטלה ורמת התשתית והשירותים ביישוביהם. כיום חיים ברחבי הנגב כ- 100,000 בדואים. כמחציתם מתגוררים בשבע עיירות שתוכננו על ידי המדינה6. שאר האוכלוסייה מפוזרת בכמאה ריכוזים, שהמדינה אינה מכירה בהם כיישובים.
מאז תחילת שנות החמישים ניסתה מדינת ישראל לעקור את הבדואים, אשר במשך דורות התפרנסו ממרעה וחקלאות, מאורח החיים המסורתי שלהם, וליישבם ביישובים עירוניים, תוך כפיית צורת חיים המנוגדת באופן בולט הן לאורח חייהם. מדיניות זו פגעה באורח קשה בכבודם ומפלה את התושבים הבדואים לעומת אוכלוסיות אחרות. המסגרת ההתיישבותית היחידה שיועדה לציבור הבדואים היתה התיישבות עירונית, בשבע עיירות שתוכננו עבורם על-ידי הממשלה, ללא התייעצות אמיתית עימם. אי-שיתופם של הבדואים בעיצוב המדיניות ההתיישבותית שיועדה להם אינו רק עניין פורמלי. הרשויות לא לקחו בחשבון את הצרכים הייחודיים של הבדואים, הנובעים מתרבות שונה ואורח חיים ייחודי. אין עוד אוכלוסייה בישראל שכפו עליה מתכונת מגורים אחידה, ללא אפשרות בחירה בין חלופות.7
בעיירות קיימת תשתית מינימלית בלבד: יש בהן מים, טלפון וחשמל אך אין בהן מערכות ביוב. דרכים, מדרכות ותאורת רחוב הותקנו רק חלקית. אין תחבורה ציבורית. אין גנים ציבוריים, מגרשי משחקים ומתקני ספורט. אף מקורות תעסוקה לא הוקמו בעיירות וכתוצאה מכך הפכו למוקדי עוני ומצוקה. שתיים מהעיירות, שנכללו בדירוג החברתי-כלכלי של הרשויות המקומיות בישראל, רהט ותל שבע, בשני המקומות האחרונים מבין 188 יישובים בישראל. במצבן זה אין הן יכולות לקלוט תושבים נוספים.
שאר הבדואים חיים, כאמור, במרחבי הנגב, בריכוזים בלתי-מוכרים שבכל אחד מהם מתגוררים בין כמה עשרות לכמה אלפי בני אדם. רובם ככולם נטשו זה מכבר את האוהלים המסורתיים והקימו לעצמם פחונים וצריפים, האמורים לספק מחסה מפני השרב הלוהט בקיץ ומפני הקור המקפיא בחורף.
תנאי המחיה בריכוזים הבלתי-מוכרים אינם עומדים בשום קנה מידה של תנאי מחיה נאותים בישראל של סוף המאה העשרים. ביישובים אלה אין מערכת מים וברובם אין אפילו נקודה אחת של מים זורמים. אין בהם מערכת ביוב שתאפשר תנאי תברואה סבירים, אין בהם חשמל או טלפון ואין בהם דרכים סלולות. תכולת הפחונים בהם מתגוררים רבים מהבדואים בריכוזים הללו אינה עונה להגדרה של תנאי מחיה נאותים, בחלקם הגדול אין מכשירי חשמל בסיסיים כמקרר או תנור-בישול. הצפיפות בהם קשה ומשפחות שלמות – הורים, ילדים וסבים – מתגוררות בחדר אחד או שניים.
מאחר שהמדינה אינה מכירה בריכוזים בהם חיים הבדואים כיישובים (וזאת, על אף שחלק מהיישובים הוקמו עוד לפני קום המדינה) – כל בנייה בהם נחשבת בלתי-חוקית. יחידה מיוחדת של משרד הפנים אוכפת את חוק התכנון והבנייה ביישובים אלה, מגישה תביעות נגד התושבים לבתי משפט ואלה נאלצים לשלם קנסות כבדים, נדרשים להרוס את בתיהם במו ידיהם ואף נשלחים למאסר. לא מכבר דחתה הכנסת הצעת חוק, לפיה לא יורה בית משפט על הריסת מבנה בלתי-חוקי אם לדיירי המבנה אין חלופת מגורים ואומנם, אף על פי שלבדואים המתגוררים בריכוזים הלא-מוכרים אין כל חלופת מגורים, והרשויות מודות בכך, ממשיכות הרשויות להגיש תביעות ובתי המשפט ממשיכים להוציא צווים להריסת המבנים שהוקמו ללא היתר.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי בעוד שחוק התכנון והבנייה נאכף בצורה נמרצת ואף בוטה, אין עדות למאמצים לאכוף ביישובים אלה, בהם אחוז הנשירה מבתי הספר הוא הגבוה במדינה – את חוק לימוד חובה.
בשנים האחרונות מסתמן מפנה, לפחות ברמה ההצהרתית. כך, למשל, קיבלה הכנסת בסוף חודש נובמבר החלטה הקוראת לממשלה להשוות את זכויות ותנאי הבדואים לאלה של כלל תושבי ישראל, להפסיק את הריסת המבנים ביישובים הלא-מוכרים ולהבטיח פיצויים למפונים מאדמותיהם, וכן תקציבים הולמים לפיתוח שירותי החינוך והרווחה בשבטים8 . עמותת "סיכוי" מדווחת על "ראשית תמורה להסדר בעיות הבדואים בנגב", לאור הפעולות שהחלו בשנה האחרונה במשרד התשתיות, וקובעת כי המבחן יהיה בגודל המשאבים שיוקצו לעניין זה וביכולתו של המשרד להתמודד עם הסוגייה הסבוכה בשטח ובמישור הממשלתי9 .
לתיאור מפורט יותר של מצוקת הבדואים בישראל ראו: נעמה ישובי (עורכת), זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 1996, האגודה לזכויות האזרח בישראל 1996. האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, דו"ח על מצב הבדואים בנגב, 1997.
פגיעה בזכות לדיור נאות – יישובים לא מוכרים
נוסף על היישובים הבלתי מוכרים בנגב מצויים בצפון הארץ למעלה מארבעים יישובים ערביים שהמדינה אינה מכירה בהם. ובהם חיים כ- 40,000 תושבים, רובם (כ- 90%) ממוצא בדואי. כיוון שאינם מוכרים על-ידי המדינה, אין הם מחוברים לתשתית כלשהי (חשמל, מים, ביוב, טלפון, כבישים), אין להם תוכניות מתאר וכל בנייה בהם היא בהכרח בלתי-חוקית. בשנת 1995 החליטה הממשלה להכיר בשמונה מהיישובים הללו10 . עדיין יש צורך להתגבר על פיגור של עשרות שנים בפיתוחם של יישובים אלה וכן יש להמשיך בחיפוש פתרון לריכוזים קטנים יותר (באמצעות סיפוחם ליישובים קיימים או בדרך אחרת), ולפעול למציאת פתרונות במתכונת דומה ליישובים הבלתי מוכרים בנגב.
פגיעה בזכות לדיור נאות – עובדים זרים
שלא כמו עובדים מקומיים, תלויים עובדים זרים במעסיקיהם להסדרת מקום מגורים. המעסיקים מתחייבים בפני שירות התעסוקה לספק תנאי מגורים נאותים, אך למעשה אין כמעט מי שיבטיח כי הם עובדים בהתחייבותם. שישה מפקחים בלבד אמורים לבדוק, מטעם המחלקה לאכיפת חוקי עבודה במשרד העבודה והרווחה, תנאי הלנה של עשרות אלפי עובדים זרים בכל רחבי הארץ.
מעבידים רבים מאוד מנצלים מצב זה ומשכנים את עובדיהם בדירות שכורות ובריכוזי קרוואנים, בצפיפות גדולה, ללא תנאים סבירים לאכילה, לרחצה ולשינה ובתנאים סניטריים לקויים.
