התלבטתי ארוכות אם לכתוב על סבא או סבתא. סבא בן 93, סיעודי לגמרי, בכיסא גלגלים, לא מסוגל לעשות שום דבר לבד. קשה לתפוס שהסבא הקשוח של ילדותי, זה שעל פיו יישק דבר במשפחה, תלותי לגמרי היום. כשכל זה התחיל לפני כמה שנים, החזקתי חזק שלא לבכות כשראיתי אותו מנסה לעמוד לבד ומועד. עם השנים, קצת התרגלנו. רק קצת, כי הליווי במורד הזיקנה של מי שהיה כל חייו איש עבודה חרוץ, אדם חזק, שניהל את משפחתו ביד רמה, הוא קשה ומדכא. תמיד מעורר מחשבות על מה יקרה בעתיד לבני משפחה אחרים, ומתי יגיע גם יומי שלי.
כבר כמה שנים שעובד סיעוד מטפל בסבא בביתו, והמשפחה משלמת אלפי שקלים על הטיפול היקר. למזלנו, לנו יש את האמצעים לכך, אחרת אני לא רוצה לחשוב איזה ריבים היו במשפחה, וכמה זה היה כואב ומשפיל לכולנו, בייחוד לסבא.
סבתא היא סיפור הפוך. עצמאית, חדה וערנית. אוהבת לצאת לבלות, מתעקשת עדיין מדי פעם לארח. אבל מה לעשות שהגיל עושה את שלו, וכבר קשה ללכת, הגב כואב, השמיעה לא מה שהייתה, ובוודאי שאי אפשר להרים דברים כבדים או לטפס על סולם כדי להוריד משהו מלמעלה. במבחני הסיעוד של הביטוח הלאומי היא נכשלה פעם אחר פעם כי היא הרי אוכלת, מתרחצת ומתלבשת לבד. בסופו של דבר, רק לפני שנתיים, היא קיבלה מטפלת לכמה שעות בשבוע, וזו עוזרת לה ללכת לאט לסופר ונושאת את הקניות. זה כל מה שמספיקים בשעות הסיעוד הבודדות.
שני הסיפורים שונים לחלוטין, אך מדגימים עד כמה הסיוע המערכתי לזקנים סיעודיים, ששילמו ביטוח לאומי כל חייהם, רחוק מלספק. רובנו מכירים את זה מקרוב, שהרי לכולנו יש סבים וסבתות והורים ודודים, ויש גיל מסוים שכל אחד מאתנו צריך בו עזרה. אחד מכל ארבעה שמגיעים לזיקנה הם במצב הנורא של סבא שלי, סיעודיים. למי שיש יותר מזל, כמו סבתא שלי האגדית, צריכים סיוע קל יותר. אלא שאלה וגם אלה מוזנחים היום על ידי המדינה ולא מקבלים את הסיוע שהם צריכים.
משרד הבריאות מודע לבעיה, ושר הבריאות ליצמן אף ניסה בעבר לקדם רפורמה במערך הסיעוד שתפתור את הבעיות, אך המהלך הוכשל. כעת דנים במשרדי האוצר והבריאות בתקציב 2017 והרפורמה בסיעוד שוב על השולחן. זה הזמן להביא את השינוי הכל כך נדרש.
הפתרון צריך לכלול לפחות שלושה מהלכים: הרחבה משמעותית של שעות הסיעוד ושל סל השירותים של הביטוח הלאומי – כך כל זקן וזקנה שיכולים להישאר בביתם ובקהילתם יוכלו להזדקן בכבוד, בלי להטיל נטל נפשי וכלכלי בלתי אפשרי על המשפחה. למי שאינם מסוגלים להישאר בבית צריכה להיות זכות לאשפוז סיעודי ממושך כחלק מסל הבריאות, ללא השתתפות בני המשפחה בעלות האשפוז – כמו שבן לא נושא בעלות האשפוז של אביו במחלקה פנימית, כך אין סיבה שיממן את האשפוז הסיעודי. בנוסף, כל שירותי הסיעוד, שכיום מחולקים בין אינספור גופים, יינתנו במאוחד במרכזים שיוקמו ברחבי הארץ ובהם צוותים רב מקצועיים שיסייעו לזקנות ולזקנים לקבל את הטיפול הנכון למצבם לאורך כל הדרך.
ההערכה היא שרפורמה כזו תעלה 1.8 מיליארד שקל. לצורך מימונה אפשר לשנות את סדרי העדיפויות הקיימים ואפשר גם, כפי שמציע ליצמן, להעלות את מס הבריאות בחצי אחוז. ההערכה היא שהציבור כבר משלם היום באופן פרטי כארבעה מיליארד שקל בשנה למימון הוצאות הקשורות בסיעוד, ועוד פרמיה של 1.6 מיליארד שקלים בשנה לחברות הביטוח. לכולנו ישתלם לשלם כדי לקבל פתרון איכותי מהמדינה ולחסוך את הפרמיות היקרות לביטוח, שרק צפויות לעלות ולעלות עקב הזדקנות האוכלוסייה.
כדי שהממשלה תמצא פתרון לנושא הכאוב הזה, שורה של ארגונים חברתיים וארגוני גמלאים הצהירו על תמיכה ברפורמה דומה לזו שמקדם השר ליצמן, והם זקוקים לכם ולסיפורים שלכם, וניתן לעשות זאת באתר האגודה לזכויות האזרח, כאן. מצטרפים?
פורסם בידיעות אחרונות ב-23.6.2016
