קשה לתאר את הסחרור שאליו נכנסת משפחה כשיום בהיר אחד הילד שלה עובר תאונה ונכנס לשיקום ממושך ומורכב ■ המצב קשה שבעתיים, עד בלתי אפשרי, כשמוסד השיקום הנחוץ ממוקם במרחק של שעתיים וחצי נסיעה
ענת ליטוין ורעות כהן
שני ילדים, אחד מקרית אונו ואחד מקצרין, עוברים תאונת דרכים קשה שמחייבת שיקום ממושך. הילד מקרית אונו יטופל באחד מבתי החולים באזור המרכז, ולאחר מכן יעבור לשיקום במרכז הרפואי שיבא, קרוב לביתו. הילד מקצרין יובהל ככל הנראה לבית החולים זיו שבצפת, ואם המצב יהיה חמור במיוחד, הוא ייאלץ לעבור אפילו לרמב"ם החיפאי. אחרי שחייו יינצלו, גם הוא יזדקק לשיקום כדי לחזור לתפקוד מלא, וקרוב לוודאי שימצא את עצמו מיטה לצד חברו מקרית אונו, 175 ק"מ מביתו, או שאולי בירושלים, 200 ק"מ מביתו.
קשה לתאר את הסחרור שאליו נכנסת משפחה כשיום בהיר אחד הילד שלה עובר תאונה ונכנס לשיקום ממושך ומורכב. זה מצב קשה כשמוסד השיקום קרוב לבית, אך קשה שבעתיים, עד בלתי אפשרי, כשמוסד השיקום הנחוץ ממוקם במרחק של שעתיים וחצי נסיעה. אשפוז הילד משפיע בצורה דרמטית על משפחה כזאת. ההורים ייאלצו להפסיד ימי עבודה, ואולי אף יאבדו את משרתם. כדי להיות לצד הילד, הם ייאלצו להתרחק מביתם ומשאר בני המשפחה, וגם האחים ישלמו מחיר כבד.
העלות הפיזית, הנפשית והכלכלית שמחייבות הנסיעות הארוכות כבדה מנשוא, ולא רק עלות הדלק. לעתים המשפחה אפילו שוכרת דירה במרכז כדי להימנע מהנסיעות הקשות. משפחות שאין ביכולתן לעמוד במעמסה שהמרחק יוצר עלולות לוותר כליל על האשפוז השיקומי.
לאחר שיסתיים שלב האשפוז נדרשת עוד תקופה ממושכת של הגעה למרכזי יום להמשך הליך השיקום. כשאין נגישות למרכזים כאלה באזור המגורים, זה ידרוש מהילד להתמודד עם נסיעות ממושכות מלבד הכאב והקושי. יש כאלה שמתייאשים ומוותרים, והשיקום שלהם נפגע.
עבור אותו הילד מקצרין, האשפוז במרכז או בירושלים אינו בחירה – הוא כורח המציאות שנובע מכך שאין מחלקה לשיקום ילדים בצפון. פשוט אין, אפס מיטות. ילדי הצפון, כמו חבריהם מהדרום, נאלצים להסתפק בשלושה מרכזים רפואיים בלבד – שיבא, בית לוינשטיין שברעננה ואלי"ן שבירושלים. ואולם המצב החמור לא פוגע רק בילדים, אלא מאפיין את כלל מערך השיקום בישראל.
לפי נתוני משרד הבריאות, בצפון ובדרום יש רק 0.05 מיטות שיקום ל-1,000 איש. באזור תל אביב, לעומת זאת, יש 0.22 מיטות ל-1,000 איש, פי ארבעה וחצי. הפערים האדירים האלה התפתחו בחסות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החוק אמנם מחייב לתת את הטיפול במרחק, בזמן ובאיכות סבירים, תוך שמירה על השוויון בין המטופלים, אך מי קובע מה סביר ומה לא? כרגע אף אחד, ואין שום סטנדרטים מדידים למרחק, לזמן ולאיכות. זה מה שמאפשר את האפליה הבוטה במערך השיקום בין המרכז לפריפריה.
כשאין סטנדרטים המחייבים את המערכת, אין דרך לאכוף צמצום פערים ונוצרת פגיעה בזכות לבריאות. אם חולים שזקוקים לשיקום באזור מגוריהם ממתינים זמן רב, או מתקשים להגיע לקבלת טיפול הכרחי בשל המרחק, הם לא יוכלו לחזור ללכת או לדבר, לא כל שכן לשוב לתפקוד תקין ועצמאי.
האגודה לזכויות האזרח, הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל, פורום בריאות דרום, שתי"ל, רופאים לזכויות אדם, בזכות, מועצת הנגב, מרכז אדוה, ראשי רשויות, המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים בנגב וארגון קר"ן סבורים שהגיע הזמן לעשות סדר. לכן פנינו באחרונה למשרד הבריאות לקבוע סטנדרטים ברורים לשירותי שיקום. אם המשרד לא ינקוט בעצמו את היוזמה החשובה הזאת, נשקול אף לעתור לבג"ץ, כדי שאף ילד ובני משפחתו לא ייאלצו לנסוע כל הדרך מהגליל והנגב למרכז או לירושלים כדי לקבל טיפול אלמנטרי שנמצא בסל הבריאות. זה פשוט לא סביר.
ליטוין היא מנהלת מחלקת תושבים בארגון רופאים לזכויות אדם; וכהן היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח.
