צילום: חגי אלעדארגוני זכויות האדם הגישו ביום 18.12.14 עתירה דחופה לבג"ץ לביטול התיקון האחרון לחוק למניעת הסתננות, וכן למתן צו ביניים לעיכוב החלת החוק על מי שטרם זומנו למתקן "חולות". העתירה הוגשה על ידי עוה"ד עודד פלר ויונתן ברמן מהאגודה לזכויות האזרח, אסף וייצן ורחל פרידמן מהמוקד לפליטים ומהגרים, ענת בן דור ואלעד כהנא מהתכנית לזכויות פליטים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב ואסנת כהן ליפשיץ מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ועסקים. העתירה הוגשה גם בשמם של הארגונים א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם והמרכז לקידום פליטים אפריקאים, וכן בשמם של שני מבקשי מקלט, אזרח אריתראה ואזרח סודן, הכלואים מזה כ-10 חודשים במתקן "חולות".
"האוכלוסייה שבה עוסקת עתירה זו, היא אחת האוכלוסיות השנואות והחלשות ביותר בישראל. ההסתה כלפיה שוברת שיאים חדשים מדי יום", נכתב בפתח העתירה. "פוליטיקאים משתמשים בה כשעיר לעזאזל, בו הם תולים את מצוקותיהם האמיתיות של חלקים מוחלשים אחרים בחברה הישראלית…אחרי שנים של שיסוי והסתה נגד אוכלוסיה זו, נגד ה"סרטן בגוף שלנו", לא פלא שהמחוקקים סבורים כי נקיטת עוד ועוד אמצעים שמטרתם הפיכת חייה של אוכלוסייה זו לאומללים, הרתעה, ענישה, כליאה ופגיעה בכל זכות שניתן להעלות על הדעת, הן לגיטימיות".
העתירה מבקשת לפסול את ההוראות המאפשרות החזקה במתקן "חולות" וכליאה במתקן "סהרונים". עורכי הדין התייחסו גם ליוזמה שנועדה להצר את צעדיו של בית המשפט: "המחוקקים מוכים בתדהמה כאשר בית המשפט חוזר ואומר כי עניין לנו בבני אדם, אך הם עומדים על שלהם – עוד ועוד מאותו דבר […] הם אינם יודעים את נפשם מרוב תדהמה ומקדמים חקיקת בזק היסטרית ודורסנית אך בלתי יעילה, כדי לשדר עשייה […] לאחר פעמיים בהן פסל בית המשפט העליון תיקונים לחוק למניעת הסתננות, חוזרים המחוקקים ומציגים דבר חקיקה בעל מבנה, תכליות, אמצעים ורעיונות מארגנים כמעט זהים לאלה שבתיקון האחרון שנפסל. המחוקקים אינם מנהלים "דיאלוג" עם הרשות השופטת, אלא קרב אגרופים, בו הכל הפך כשר. בחודשים האחרונים נציגי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הלעיגו את פסק דינו של בית משפט זה ואת שופטיו, הסבירו כי הם מקבלים רק חלק מ'הערותיו' ואף שלחו איום ברור כלפי בית משפט זה – אם ישוב ויקבע בפעם השלישית כי התיקון לחוק אינו חוקתי, תיחקק פסקת התגברות שתעקר מתוכן את מוסד הביקורת השיפוטית".
עורכי הדין מבהירים עוד כי כל תכליותיו של התיקון החדש זהות לאלו שביהמ"ש פסל בעבר, ובראשן המטרה המוצהרת "לעודד" יציאה של מבקשי מקלט באמצעות שבירת רוחם, גם במקרים בהם מכירה המדינה בסכנה הנשקפת להם במדינות מוצאם: "החוק ממשיך ופוגע בבני אדם הזכאים להגנות בינלאומיות, שמדינת ישראל החליטה שאין לגרשם מתחומה…כמו החוקים שנפסלו לפניה, החקיקה מתמקדת בשבירת רוחם, כליאתם והגבלת חירותם של מי שלא ניתן לגירוש כאמצעי להפעלת לחץ שיביא לעזיבה "מרצון" – מטרה שעליה עמדו השופטים בפסק הדין האחרון כתכלית בלתי ראויה השקולה לגירוש והפרה של עיקרון ה- "non-refoulement". תכלית זו מכתיבה את ההסדרים שנקבעו: אין בהם לא בשורה לתושבי דרום תל אביב ולא הגנה על זכויותיהם של אנשים שנמלטו מעינויים ומרדיפות".
כמו כן, בעתירה מודגש כי בית המשפט העליון עמד גם על הקושי שבשלילת חירות כאמצעי להרתיע מבקשי מקלט פוטנציאליים: "בית המשפט הבהיר – הרתעה היא הרתעה, ומקומה לא יכירנו במסגרת אמצעים לשלילת חירות. פעמיים התעלמה המדינה מקביעות בית המשפט בעניין זה… המחוקקים מתנהלים כמי שמנהלים מקח וממכר עם בית המשפט ובוחרים בכל פעם אמצעי שהוא (לכאורה) יותר מתון מקודמו ויעמוד, לשיטתם, במבחן המידתיות, תוך התעלמות מקביעות בית המשפט ביחס לבעייתיות הטמונה בתכליות העומדות בבסיס החוק. זוהי ביריונות. זהו זלזול בקביעות בית המשפט. ועולה הרושם כי אלה יימשכו אלא אם ייקבע כי התכליות העומדות בבסיס החוק – המוצהרות, האמיתיות והנסתרות – אינן ראויות".
באשר למטרה הנוספת עליה הצהירו המחוקקים, "מניעת השתקעות בערים", מסבירים עורכי הדין כי כליאה של מבקשי מקלט ל-20 חודשים ב"חולות" לא תסייע בקידום תכלית זו, ולא תסייע כהוא זה לתושבי דרום ת"א ואזורים אחרים המאכלסים מבקשי מקלט: "אנשים אלו ישובו אל הערים עם שחרורם מ"מרכז השהיה", לאחר שנתלשו מהחיים שחיו במשך שנים, ממקור פרנסתם ומקורת הגג שלהם, ויצטרכו להתחיל את חייהם מחדש, ללא נגישות לשירותי בריאות ורווחה. הוראות החוק לא ימנעו את השתקעותם של מבקשי המקלט בערים; לא יקלו על תושביהן; ובוודאי שלא יבטיחו את זכויותיהם של מבקשי המקלט…במקום לתקן את הטעון תיקון מבקשת לעגן את הפגיעות הקשות ולהופכן קשות עוד יותר. ככל שכל הוראותיה תיושמנה, העוני והמצוקה בקרב מבקשי המקלט יועמקו, ויש חשש שיגיעו כדי משבר הומניטארי. כתוצאה מכך, הם יתגוררו בצפיפות רבה יותר, ויזדקקו עוד יותר לתמיכתם של מנגנונים קהילתיים. בהתאמה, המצוקה באזורים בהם הם מתגוררים, ובדרום תל-אביב במיוחד, תיגבר".
מעבר לתכליות הפסולות שנותרו על כנן, העתירה מבהירה כי גם מתקן "חולות" נותר כשהיה, וכי ביטול שתי ההתייצבויות במהלך היום והגבלת הכליאה אינן משנות את העובדה שהוא שולל את חירותם של אלפים – מאחר ובפועל המוחזקים לא יכולים לעמוד בעלות הנסיעה מדי יום בתחבורה ציבורית ולהתרחק מאזור המתקן. "פסק הדין לא פסל את תיקון מס' 4 אך בשל אורך תקופת ההחזקה ב"מתקן השהייה" ולא רק בשל מספר ההתייצבויות; בית המשפט עמד על כך שעצם שגרת החיים במתקן כזה, המנוהל על ידי שירות בתי הסוהר, שבו נשללת הזכות לפרטיות ואנשים נמצאים בו חסרי מעש ללא תנאים מעבר לאלה הדרושים להישרדותם הפיזית, היא שאינה חוקתית. התיקון הנוכחי אינו פותר את אותו כשל חוקתי ולכן גם הוא מביא לפגיעה בזכויות יסוד באופן בלתי מידתי".
הליך החקיקה החפוז ובעיקר נקיטת אותם האמצעים שנפסלו כבר על ידי בית המשפט מבלי לבחון חלופות אחרות, חמורים במיוחד נוכח העובדה שזה למעלה משנתיים נבלמה כמעט לחלוטין הכניסה לישראל דרך גבולה הדרומי – נתון המחייב לנקוט באמצעים שפגיעתם בזכויות אדם פחותה. נוכח הימשכותו של מצב בלתי חוקתי זה, עורכי הדין קוראים לקיים במהירות האפשרית דיון בשאלות החוקתיות שמעלה התיקון הנוכחי לחוק למניעת הסתננות, ומתן צו ביניים שישהה את העברתם של מבקשי מקלט נוספים למתקן "חולות".
