צילום: קרן מנור, אקטיבסטילסבגדה המערבית, שנכבשה על ידי מדינת ישראל לפני ארבעים ושבע שנים, התושבים הפלסטינים אינם אדונים לגורלם. אין להם ייצוג בקרב הריבון השולט עליהם, ואין באפשרותם להשפיע על החלטותיו המשפיעות על מציאות חייהם. לפיכך, הפגנות הן הדרך המרכזית שנותרת להם כדי לממש את האוטונומיה שלהם, להשמיע את קולם ולהביע מחאה נגד הכיבוש ונגד ההפרות הרבות והמתמשכות של זכויותיהם – החל מהזכויות לקניין, למים ולקורת גג, דרך חופש התנועה והזכות לכבוד, וכלה בזכות להגדרה עצמית.
עם תחילת הכיבוש קמה בגדה תנועה רחבה של מאבק עממי. עם הימשכות הכיבוש, ובפרט בעשור האחרון, הפכו הפגנות מאורגנות וקבועות לכלי משמעותי במאבק זה. ההפגנות החלו לתפוס תאוצה ולהתפשט אט אט ברחבי הגדה, ובכפרים רבים הן היו למחזה קבוע המתרחש מדי יום שישי. הפגנות אלה הפכו למוקד עימות מתמשך בין מפגינים לבין כוחות הצבא, הפועלים באמצעים שונים, ולעתים קרובות תוך שימוש בכוח מופרז, על מנת לפזרן, להגבילן ואף לסכל מראש את קיומן.
מציאות זו מעוררת שאלות באשר לתחולתה של הזכות להפגין בגדה, הן ברמה הנורמטיבית והן ברמת הפרקטיקה, ומחייבת בחינה מחדש של המסגרת המשפטית הנוגעת לה. בנייר עמדה מעמיק בוחנות עורכות הדין רגד ג'ראיסי ותמר פלדמן מהאגודה לזכויות האזרח מה צריך להיות מעמדה המשפטי והיקף תחולתה של הזכות להפגין בשטח הנמצא תחת כיבוש מתמשך בכלל, ובגדה המערבית בפרט, ומה הם הפערים בין הרצוי למצוי.
בראשית נייר העמדה מובאים פירוט של המסגרת הנורמטיבית החלה במצב של כיבוש וניתוח של האינטראקציה בין דיני הכיבוש ודיני זכויות האדם בהקשר זה. בהמשך מתייחס המסמך למעמדה של הזכות להפגין ולגבולותיה, הן על פי דיני זכויות האדם הן על פי דיני הכיבוש, ומנתח את מעמדה הנורמטיבי הרצוי של הזכות להפגין בגדה המערבית כיום. לאחר מכן מתוארת המציאות הנוהגת בפועל בגדה המערבית, ונבדקת השאלה אם מציאות זו תואמת את הסטנדרט הנדרש על פי הדין הבינלאומי החל בשטחים הכבושים.
מעמדה של הזכות להפגין בשטחים הכבושים – נייר העמדה המלא:
מסמך וורד
מסמך PDF
למידע מעשי על חופש המחאה בשטחים ועל זכויות מפגינים:
מרכז המידע למפגין/ה בשטחים הכבושים
