ביום 1.6.2014 פנינו ליועץ המשפטי לממשלה בעניין ההסמכות שהוא מעניק לעורכי דין פרטיים לשמש תובעים פליליים מטעם המדינה. במכתב דורשים עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה ועו"ד יהושע שופמן לצמצם בהדרגה את הפרטת התביעה הפלילית, עד כדי ביטול כל ההסמכות הקבועות של תובעים שאינם עובדי ציבור. בשלב המיידי, ביקשנו כי החלטות בשאלה האם להגיש כתב אישום לא יתקבלו עוד על ידי תובעים חיצוניים.
הפרטת התביעה הפלילית אינה תופעה חדשה, אולם היא הלכה והתרחבה בעשורים האחרונים. כיום, במשרדי ממשלה שונים קיימת בלעדיות מלאה כמעט של תובעים חיצוניים, האחראים על הגשת כתבי אישום וניהולי הליכים פליליים (כך, לדוגמה, במשרד להגנת הסביבה, במשרד האנרגיה והמים, ברשות האוכלוסין וההגירה, במשרד הכלכלה וברשות הטבע והגנים). בעוד שבשנת 2001 הוסמכו 1,300 תובעים חיצוניים, בשנת 2011 הוסמכו 1,700 תובעים חיצוניים, והכוונה היא להמשיך ולהעביר את התביעה הפלילית ברשויות ובמשרדי ממשלה נוספים לידי עורכי דין פרטיים (ידוע לנו על משרד החקלאות, משרד הבריאות והרבנות הראשית).
שיקול הדעת שמפעילים התובעים החיצוניים בניהול ההליך הפלילי הוא רחב ביותר, וכולל במקרים רבים אף את ההחלטה האם להגיש כתב אישום. נוסף על כך אחראים התובעים החיצוניים באופן בלעדי כמעט על החלטות בשאלות כבדות משקל, כגון: האם ראוי להשלים את החקירה, האם ראוי להגיע לעסקת טיעון, אילו צווים זמניים לבקש נגד הנאשם וכו'.
תופעה זו מנוגדת למדיניות המוצהרת של היועץ המשפטי לממשלה מסוף שנות ה-90, לפיה המגמה היא לצמצם בהדרגה, עד כדי ביטול מוחלט, הסמכה כתובעים פליליים של עורכי דין שאינם עובדי ציבור: "מאחר שמדובר בייצוג אינטרס ציבורי בתחום רגיש כמו המשפט הפלילי […] הגישה הראויה היא, שהתובעים יהיו, ככל הניתן, עובדי ציבור, האמונים יום יומית על שירות הציבור, והכפופים לפיקוח ולדין המשמעת של עובדי ציבור" (הנחיית היועמ"ש לממשלה משנת 1998, שעודנה בתוקף כיום).
בפנייתנו טענו, כי המשך השימוש בסמכות למנות תובעים חיצוניים, חרף ההבטחות לחדול מכך, ומבלי שננקטים האמצעים שיאפשרו את אכיפת החוק כיאות ללא העברה של סמכויות שלטוניות מובהקות לגורמים פרטיים, אינו סביר ואינו עומד במבחנים משפטיים. מעורבותם של עורכי הדין הפרטיים בהחלטות שלטוניות ומעין-שיפוטיות במהלך ההליך הפלילי משקפת התנערות של המדינה מאחד מתפקידי הליבה שלה ומהבלעדיות שיש לה ביישומו ובעיצובו של האינטרס הציבורי בהליך הפלילי.
עוד טענו כי פוטנציאל ניגוד העניינים של התובעים החיצוניים הוא משמעותי ביותר, ויש בו כדי ליצור חשש ממשי להטיה של שיקול דעתם, אולי אף שלא במודע, בקבלת החלטות בעניין ההליך הפלילי שהם מנהלים, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן וכן בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת המשפט. מצב שבו עורך דין פרטי מחליט על הגשת כתב אישום כאשר שכרו מחושב לפי מספר ההליכים שהוא מנהל יוצר ניגוד עניינים ברור ובוטה. כמו כן, הצבענו על כך שאפשרות הפיקוח על שיקול הדעת שמפעילים התובעים החיצוניים ועל החלטותיהם היא מוגבלת ביותר, הן לנוכח מספר התיקים הרב המועבר אליהם והן בשל אופיה של עבודת התובע, המאופיינת באינספור החלטות פרטניות המתקבלות בזמן אמת.
כמו כן, טענו כי על פי הפסיקה העקבית של בית המשפט העליון, שיקולי חסכון כלכלי ויעילות, אשר עומדים בבסיס הפרטה זו, נסוגים בפני זכויות אדם. השגת חסכון כספי (שאינו מובן מאליו, מכיוון ששאלת הכדאיות של הפרטה זו לא נבחנה מעולם) באמצעות הפרטה של סמכות שלטונית מובהקת כמו התביעה הפלילית אינה יכולה לבוא על חשבון פגיעה בזכויות האדם של הנאשמים.
פניית האגודה ליועץ המשפטי לממשלה
להרחבה: דוח האגודה "חוק וסדר בע"מ" על ההפרטה של שירותי אכיפת החוק, אוגוסט 2013, פרק ב'
