המלצות הוועדה חסרות את הדרישה לתיקון מבני של בסיס המדיניות החברתית-כלכלית שהובילה לעלייה בשיעורי העוני ואי-השוויון בישראל
בתגובה להמלצות ועדת אלאלוף שפורסמו היום, באגודה לזכויות האזרח מציינים כי הדוח אמנם מנסה להתמודד עם שיעורי העוני הקשים באמצעים שונים, אך המלצות הוועדה חסרות את הדרישה לתיקון של בסיס המדיניות שהובילה לעלייה בשיעורי העוני ואי-השוויון, שהם מהחמורים במדינות המפותחות. למרבה הצער, דוח ועדת אלאלוף, ככלל, ממעט לעסוק בשינויים מבניים עמוקים, כמו: בלימת הייבוש התקציבי וההפרטה של שירותים חברתיים; תיקון מדיניות המיסוי הרגרסיבית; פיתוח משמעותי של משרות בשכר הוגן במשק; צמצום היקף ההעסקה העקיפה, היוצרת שכבה רחבה של עובדים עניים – במשק בכלל ובשירות הציבורי בפרט; ובלימת המגמה של הפיכת זכויות בסיסיות כמו דיור, בריאות, חינוך למוצרי צריכה שיש לרכוש בכסף פרטי. תהליכים אלו תוארו בדוח האגודה "בין מימוש לייבוש" משנת 2012.
הזכות לקיום בכבוד
הוועדה קיבלה את טענת האגודה כי הקיצוצים בקצבאות הבטחת הכנסה, שנועדו לעודד יציאה לעבודה, פגעו פגיעה ממשית באפשרות של מקבלי הקצבאות להתקיים בכבוד. על כן ממליצה הוועדה להעלות את שיעור קצבת הבטחת ההכנסה לחלק ממקבליה. עם זאת, בסירובה העיקש לדרוש שייקבע מדד ברור לקיום בכבוד, החמיצה הוועדה הזדמנות היסטורית לשינוי בהתמודדות החברה והממשלה בישראל עם סוגית העוני. אם היה נקבע מדד כזה – שקובע מה צריכה משפחה בפועל כדי להתקיים בכבוד בישראל – הייתה מתגלה התמונה העגומה, לפיה קצבאות הקיום הקיימות רחוקות מלתת מענה הולם ויש להעלותן בצורה משמעותית. יתר על כן, התנגדות משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה להמלצה להעלות את קצבאות הבטחת ההכנסה מעמידה בספק רב אפילו את קיום המלצה זו.
יש לציין כי כאשר נציגת האגודה לזכויות האזרח הופיעה בפני הוועדה הייתה בקרב חבריה תמימות דעים אודות הצורך במנגנון לקביעת מדד לקיום בכבוד כתנאי לקביעת מדיניות לצמצום ממדי העוני. אך נראה שהלחץ של האוצר עשה את שלו, וחרף ההסכמה הרחבה, הדרישה לא התקבלה.
הזכות למים
האגודה לזכויות האזרח מברכת על הדגש ששמה הוועדה על סוגיית החובות של אנשים המתמודדים עם עוני, ואת ההמלצה על חסינות מניתוק מוחלט של מים וחשמל לקבוצות אוכלוסייה שונות. מים וחשמל הם זכות יסוד במדינה מתוקנת, ויש להבטיח את אספקתם גם למי שמצוי בעוני ולא יכול לעמוד בעלויות. נושא ניתוקי המים נמצא כיום בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, והוא במוקד עתירה שהגישה האגודה נגד רשות המים.
הזכות לדיור
נתוני הוועדה מאששים את טענתה של האגודה לזכויות האזרח כי משבר הדיור בקרב בעלי הכנסות נמוכות הוא חמור מאוד. הנתון המטלטל שנחשף הוא שלעניים שאין בבעלותם דירה משלהם, הוצאות הדיור הממוצעות מגיעים למעל 60% מההכנסה. זהו נטל עלות דיור קיצוני, שמחייב ויתור משמעותי על צרכים בסיסיים קיומיים רק כדי לשמור על קורת גג. המלצות הוועדה, אם יאומצו, יביאו לשינוי כיוון ביחס לדיור הציבורי – מחיסול הדרגתי לתחילת שיקומו, אך הן בגדר המינימום של המינימום (5% ממלאי הדיור), ויש חשש כי גם המלצה זו לא תיושם, או שרוב הדירות יירכשו בפריפריה ולא ייתנו מענה לבעיית ריכוז העוני, שעליה עומדת גם הוועדה. בימים אלה, שבהם המדינה מוכנה לוותר על הכנסות של מעל 2 מיליארד ש"ח בשנה כדי לסייע באמצעות הטבת מע"מ למי שמסוגל לרכוש דירה ראשונה מקבלן, המדינה אינה יכולה לטעון שאין לה משאבים לסייע בדיור לקבוצות הנזקקות לסיוע לא לשם רכישת דירה חדשה אלא לשם הבטחת קורת גג בסיסית.
הזכות לעבוד
ההמלצה המרכזית של הוועדה – להפעיל את תכנית "יוצאים לעבודה" שהכנסת דחתה לפני כשנה – היא בעייתית. מדובר בגרסה נוספת לתכנית ויסקונסין, שנוסתה בשתי מתכונות שונות במהלך 2010-2005, כשלה, זכתה לביקורת ציבורית רחבה ונוקבת ונדחתה שוב ושוב על-ידי הכנסת, וזאת שעה ששירות התעסוקה סובל מקיצוצים וייבוש מתמשך. ראוי היה כי הוועדה תמליץ על פעולה ממשלתית משמעותית לפיתוח משרות בשכר ראוי במשק ולשיפור משמעותי במערך ההכשרות המקצועיות, שהם המפתחות המרכזיים ליציאה ממעגל העוני.
הזכות לבריאות
יש לברך על המלצות חיוביות, ובהן הרחבת טיפולי השיניים לבני נוער עד גיל 18 והרחבת הפטור מהשתתפות עצמית ברכישת תרופות לחולים כרוניים. אולם רוב ההמלצות של הוועדה לא נוגעות לבעיות המבניות העיקריות של מערכת הבריאות ולתהליכי ההפרטה שלה, שפוגעים בראש ובראשונה בעניים (סוגיית השר"פ תוכרע בקרוב במסגרת ועדת גרמן). כך, למשל, נפקדת מההמלצות ההתייחסות לסוגיית ביטוח הסיעוד הציבורי, סוגיה מרכזית ביחס לאנשים המתמודדים עם עוני.
ניירות העמדה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לוועדה
