נשירה מבתי ספר בירושלים המזרחית

מערכת החינוך בירושלים המזרחית סובלת ממחסור קשה בתקציבים, בכיתות לימוד, באנשי מקצוע ועוד. רק 53% מהתלמידים הפלסטינים לומדים בבתי הספר העירוניים הרשמיים, והיתר לומדים במוסדות חינוך "מוכר שאינו רשמי", במוסדות חינוך פרטיים או שאינם לומדים כלל; במערכת החינוך בעיר המזרחית חסרות כ-2,000 כיתות, ותלמידים רבים נאלצים להצטופף בדירות מגורים שהוסבו לבתי ספר. על אף התחייבויות לבג"ץ לצמצם את הפערים עד שנת 2016, כל שנה מסתיימת בנייתן של כמה עשרות כיתות בלבד.

המחסור הקשה בכיתות לימוד ובבתי ספר, פיזור חסר של בתי הספר ובעיות בהסדרת ההסעות, מצבם הפיסי הקשה של חלק מהמבנים, יחד עם מחסור באנשי מקצוע כגון יועצים חינוכיים וקציני ביקור סדיר –  כל אלה משפיעים באופן דרמטי על אחוזי הנשירה מהלימודים. 36% מהתלמידים בירושלים המזרחית אינם מסיימים 12 שנות לימוד – אחוז הנשירה הגבוה ביותר בארץ, ופי שלושה משל התלמידים הערבים בישראל.

להלן פניית האגודה לזכויות האזרח לוועדת החינוך של הכנסת לקראת דיון בנושא, ומכתבה לראש מינהל החינוך בעיריית ירושלים לאחר הדיון בכנסת.

 

9 בפברואר 2014

 

לכבוד
ח"כ עמרם מצנע
יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
הכנסת

 

שלום רב,

 

הנדון: דיון בנושא נשירה מבתי ספר בירושלים המזרחית

 

האגודה לזכויות האזרח בישראל עוסקת בהגנה על זכויותיהם של ילדים בישראל ובשטחים, ובין היתר, עוסקת באופן מתמשך בסוגיות הנוגעות למצב החינוך בירושלים המזרחית. לצערנו, מזה שנים אנו מצביעים על מחסור קשה בתקציבים, בכיתות לימוד ובאנשי מקצוע במערכת החינוך בירושלים המזרחית, אשר משליך באופן ישיר על איכות החינוך הניתן.

תוכן מכתב זה עוסק בסוגיית הנשירה מבתי הספר בלבד, אך יש להבהיר כי מצבה הקשה של מערכת החינוך בירושלים המזרחית איננו מתמצה בכך.

1. לפי נתוני עיריית ירושלים, אחוז הנשירה של תלמידים בירושלים המזרחית הוא הגבוה ביותר בארץ ופי שלושה משל הערבים בישראל, ועומד על כ-36% מכלל התלמידים אשר אינם מסיימים 12 שנות לימוד. עמדת עיריית ירושלים, אשר באה לידי ביטוי בפורום השולחן העגול שהתכנס לדיון בנושא בתאריך 27.6.2013 היא, כי האחריות העליונה למניעת נשירה ולפיתוח תכניות בנושא נתונה למנהלי בתי הספר עצמם.

2. בהתאם, הוקצו למטרה זו כספים בסכומים נמוכים בהרבה מהגדרת הצרכים ומהדרישות שהועלו על-ידי מנח"י. ידוע לנו כי הוחל בפיילוט לתיקון המצב, המתוקצב כעת בכ-3 מליון ₪, כאשר לטיפול יסודי בתופעה נדרש, על פי הערכת מנח"י, תקציב של כ-15 מליון ₪.

3. לדעתנו, עמדה זו שגויה, ומעידה על התנערות מאחריות לנושא מטעם משרד החינוך והעירייה.

4. קיימות סיבות רבות לאחוזי הנשירה הגבוהים בירושלים המזרחית, וברור כי לא ניתן להתייחס לבעיה זו כאל בעיה שתוכל לבוא על פתרונה באמצעות פעולה אחת בודדה. בהמשך למכתב זה, מצורפים חלקים מעדויות שנאספו על ידי האגודה לזכויות האזרח בשבוע האחרון. עדויות אלו נלקחו מילדים המתגוררים בשכונת עיסאוויה, כדוגמא לבעיות הגורמות לנשירה בשכונה אחת משכונות ירושלים המזרחית. מעדויות אלו, וכן מעבודתה רבת השנים של האגודה בקידום החינוך בירושלים המזרחית, ניתן ללמוד על מספר סוגיות מרכזיות המשפיעות על הנשירה האינטנסיבית מבתי ספר בירושלים המזרחית, כלהלן:

5. המחסור הקשה בכיתות לימוד ובבתי ספר, וכן פיזור חסר של בתי ספר משפיע באופן דרמטי על אחוזי הנשירה. בחברה מסורתית כבירושלים המזרחית, אשר חלקה מתגורר בשכונות הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה, הוצאת ילדים משכונת מגוריהם והסעתם לשכונות מרוחקות, היא סיבה מספקת כשלעצמה להפסקת הלימודים, והדברים נכונים ביתר שאת ביחס ללימודי בנות.

6. מכאן, שהימנעות מבניית בתי ספר חדשים, הימנעות משקילת שיקולים של פיזור בתי הספר בשכונות, ומחסור קשה במיוחד בבתי ספר תיכון לבנות, הם מכשול עיקרי בדרך להשלמת 12 שנות לימוד בירושלים המזרחית. כל תכנית למניעת נשירה, אשר לא תשים לעצמה כמטרה את המשך בנייתם של בתי ספר חדשים, תוך שקילת השיקולים המפורטים לעיל, תקשה על פתרון בעיית הנשירה.

7. בהמשך לכך, בשל המרחק הרב לעתים בין מקום מגוריהם של התלמידים לבין בתי הספר, עולה חשיבותן של הסעות התלמידים מבתיהם עד לבתי הספר. אף כי קיימות הסעות תלמידים מאזורים רבים בירושלים המזרחית, הנושא לא מוסדר דיו וישנן שכונות בהן שירות זה קיים בצורה לקויה או לא קיים בכלל. כך, למשל, מנסה האגודה לזכויות האזרח מזה זמן רב להביא להסדרת הסעות עבור תלמידים המתגוררים בשכונת ראס חמיס, הנמצאת מעבר לגדר ההפרדה. ההסעות בשכונה זו אוספות את התלמידים במחסום הנמצא בכניסה לשכונה. משום כך, תלמידים – כולל תלמידי בית ספר יסודי, המתגוררים באזורים המרוחקים מהמחסום, נאלצים ללכת מדי יום זמן רב, על כבישים ללא מדרכות ובעליות קשות, לעתים במזג אוויר קשה, רק כדי להגיע להסעות המחכות להם במחסום. על אף פניות רבות של האגודה לעיריית ירושלים ומשרד החינוך, בעיה זו לא באה אל פתרונה עד כה.

8. באותו הקשר, נתונה השפעה רבה למצב הפיזי הקשה בו מצויים חלק מבתי הספר בירושלים המזרחית. חלק מבתי הספר ממוקמים במבנים מושכרים, אשר לא נועדו מלכתחילה לשמש כבתי ספר, ובחלק מבתי הספר מצוקת המקום גורמת להסבת חללים לכיתות לימוד, על אף שאינם מתאימים לכך. משום כך, חלק מחדרי הלימוד אינם תקניים, נמצאים בחדרים ללא חלונות, ללא אור שמש וללא אוורור מתאים, חלק מחדרי הלימוד נמצאים בחדרים קטנים מאוד הגורמים לצפיפות ולדוחק רב, ובחלק מבתי הספר קיים מחסור קשה בתאי שירותים ובחצרות למשחקים בהפסקות. ברור כי גם בכך יש כדי להשפיע על אווירת הלימודים, על יכולת הריכוז בכיתות ועל רצונם של התלמידים להגיע לבית הספר.

9. בעיה נוספת אשר משליכה באופן ישיר על הנשירה מבתי הספר היא הרמה הנמוכה של מנהלי בתי ספר וצוות ההוראה, וחוסר פיקוח בנושא זה מצד העירייה ומשרד החינוך. לידי האגודה לזכויות האזרח הגיעו תלונות על אלימות פיזית ומילולית בבתי ספר, על רמת הוראה נמוכה ועל אלימות בין תלמידים בין כתלי בית הספר. העסקתם של מנהלים שאינם מתאימים לתפקיד, אי-הכשרתם כנדרש של מורים וחוסר פיקוח על הנעשה בבתי הספר מצד עיריית ירושלים ומשרד החינוך – כל אלה משפיעים הן על רמת הלימודים והן על האווירה בבתי הספר, וגורמים אף הם במידה רבה לנשירה מהלימודים. לאגודה לזכויות האזרח לא ידוע כיום על כל תכנית של הרשויות המוסמכות לשיפור רמת ההוראה והעסקתם של מנהלים ומורים מיומנים ומוכשרים, או להגברת הפיקוח על אופן תפקודם.

10. נוכח מצב עניינים זה, העברת האחריות למניעת נשירה מבתי ספר למנהלי בתי הספר עצמם היא אבסורד, ואינה מסייעת בהתמודדות אמיתית עם הבעיה.

11. המחסור באנשי מקצוע כגון יועצים חינוכיים וקציני ביקור סדיר מקשה על התלמידים לקבל ייעוץ ועזרה במסגרת בתי הספר. תלמידים המתמודדים עם קשיים בבית, אשר אינם מוצאים פתרון במסגרת שירותי הרווחה העירוניים אשר אף הם פועלים בתת-תקצוב ומחסור קשה בתקנים, אינם יכולים לקבל עזרה מאנשי המקצוע, ייעוץ או הדרכה בנוגע לאפשרויות העומדות בפניהם. ידוע, כי קיים קשר ישיר בין מספרם ורמתם של אנשי המקצוע במערכת החינוך לבין הנשירה מבתי הספר.[1]

12. ולבסוף, כאמור לעיל, תת-התקצוב הניתן על ידי העירייה לנושא הנשירה, לפיתוח תכניות למניעת נשירה בבתי הספר ולפתיחת כיתות מיוחדות לתלמידים מתקשים, איננו מאפשר אפילו את ההתמודדות הישירה והבסיסית עם הבעיה. ללא הקצאת כספים בסכומים משמעותיים לא ניתן יהיה להתמודד עם בעיה קשה זו. בהתמודדות עם בעיה זו, אשר הפכה למשבר של ממש בחינוך בירושלים המזרחית, ואשר יש בו כדי להשפיע באופן דרמטי על עתידם של תושבי העיר, "טפטוף" תקציבים שנתיים לא יוכל לסייע.

 

עדויות ילדים משכונת עיסאוויה – דוגמא לסיבות לנשירה משכונה אחת

13. בימים האחרונים, אספה האגודה לזכויות האזרח עדויות מילדים בשכונת עיסאוויה, אשר נשרו מלימודים. עדויות אלה נמצאות במלואן בידי האגודה, ומובאות בחלקן להלן.

14. למעלה מ-13,0000 תושבים מתגוררים בעיסאוויה שבצפון ירושלים.[2] עיסאוויה כלולה בתוך הגבולות המוניציפאלים של ירושלים, ותושביה מחזיקים בתעודות זהות ישראלית. היא גובלת בקמפוס האוניברסיטה העברית מדרום, בשכונת הגבעה הצרפתית ממערב, שכונת צמרת הבירה מצפון וכביש ירושלים מעלה אדומים ממזרח.

15. המדיניות הישראלית ארוכת השנים בירושלים המזרחית ככלל, ובעיסאוויה בפרט, הובילה לצפיפות אדירה, להיעדר פיתוח, ולפגיעה חמורה בזכויות היסוד של התושבים. תוכנית המתאר הישנה של עיסאוויה מיצתה את פוטנציאל הבנייה של השכונה עוד טרם אישורה[3], ומכיוון שכך, היא איננה מאפשרת בנייה על פי חוק ואף יוצרת איום קבוע בהריסת בתים, איום שמתממש מעת לעת ומותיר משפחות שלמות חסרות קורת גג. כיום יש בעיסאווייה כ-2,300 יחידות דיור, למרות שהתכנית התקפה מאפשרת בנייה של 1,700 יח"ד בלבד.[4] תוכנית גן לאומי מורדות הר הצופים מנצלת את אחרונת עתודות הקרקע המתאימות לפיתוח האזור, ובכלל זה להקמת בתי ספר חדשים שהשכונה זקוקה להם בדחיפות.

16. בעיסאוויה שני גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים, ושתי חטיבות ביניים, שנועדו לשמש 4,000 תלמידים ותלמידות בגילאי 5-14.[5] בשכונה כולה אין אף תיכון אחד, על אף שהתושבים מבקשים זאת כבר שנים ארוכות. לאגודה לא ידוע על מידע סטטיסטי על היקף הנשירה בעיסאוויה.

מעדותו של מ.ק., כיום בן 18:
הפסיק ללמוד בכיתה י', בגיל 15. לפני כן למד בביה"ס העירוני בעיסאוויה. יש לו אח אחד ושתי אחיות, אבא שלו עובד באוניברסיטה העברית כאחראי ניקיון ואמא שלו עובדת בבית.
לא היה מרוצה מהלימודים עצמם בביה"ס, ולא היה עובד סוציאלי או פסיכולוג בביה"ס שידריך אותו מה לעשות ולאן ללכת. המשפחה סירבה שיצא מביה"ס אבל בסוף החליט לפרוש, והמשפחה נכנעה לרצונו.
הציונים שלו היו בסדר, אבל ביה"ס – המורים והמנהל דיכאו אותו והרסו לו את חוויית הלימודים. המורים השוו בין הילדים כל הזמן ולא נהגו בשוויון כלפי התלמידים הפחות טובים, ותמיד היו מקללים ומשתמשים בכוח נגד הילדים כאילו היו בעלי חיים.
עובד כיום במפעל לשלטים ותמרורים בראשון לציון, בעבר עבד כסדרן ברמי לוי. לא מעוניין לחזור שוב לבית הספר גם אם הייתה לו הזדמנות, כי מצא שהעבודה טובה יותר מהלימודים.

מעדותו של ע.ע.ד, כיום בן 17:
הפסיק ללמוד בכיתה ט', בגיל 16. למד בביה"ס העירוני בעיסאוויה. אבא ספר ואמא עובדת בבית, יש לו חמש אחיות ואח אחד, כולם לומדים.
כל הזמן הייתה אלימות פיזית ומילולית בביה"ס ולחץ וצפיפות בתוך הכיתה. התחיל להסתובב ברחובות ולהימנע מלהגיע לביה"ס בגלל התחושה שהייתה שם: הקללות, ההשפלות, האלימות וכו'. פעם אחת נמנע מלהגיע לביה"ס במשך 20 ימים רצופים. כאשר רצה לחזור לביה"ס המנהל סירב להחזיר אותו. הוא הלך לאביו וסיפר לו על מה שקרה. אביו פנה לביה"ס וגם לעירייה בבקשה שיחזיר אותו וביקש לשאול את המנהל והצוות למה לא התקשרו אליו להודיע שהילד לא הגיע לביה"ס, כי האבא לא ידע שהילד לא הגיע ללימודים. השיחה עם האבא לא עזרה והמנהל סירב להחזיר את הילד לביה"ס.
בסוף השנה, המשפחה ביקשה מבית הספר שיתנו תעודה לילד, על מנת שיוכלו להעביר אותו לבי"ס אחר. המנהל סירב לתת תעודה או אישור לימודים אחר, וגם סירב לקבל אותו בחזרה. הילד אומר שהוא יודע שבמקרים אחרים, המנהל הסכים לתת תעודות לילדים אחרים, גם אם הם עזבו את הלימודים לפני סוף השנה.
אומר שרוצה מאוד להמשיך בלימודים, אבל לא יודע איך לחזור למסגרת. יש מורים טובים בתוך בית הספר אבל יש הרבה מורים שעושים שימוש באלימות מילולית ופיזית.
כיום הוא מסתובב ברחובות או ישן ולא עובד.

מעדותו של ע.ע., כיום בן 18:
הפסיק ללמוד בכתה ו' (לאחר שחזר עליה 3 שנים), בגיל 14. לפני כן למד בביה"ס העירוני בעיסאוויה. האבא עובד כחובש, אמא עובדת בבית. יש לו שני אחים ואחות, כולם לומדים בבי"ס.
הסיבה להפסקת הלימודים היא שהייתה בעיה בינו לבין חבר שלו, החבר קילל אותו ואת משפחתו. הילדים פנו למורה, והמורה הפנה אותם למנהל. המנהל קילל את האמהות של שני הילדים, אז הילד הוציא גז מדמיע וריסס אותו. לילד היה גם מקל ואחרי שהוא ריסס אותו הוא נתן לו מכה בראש. לקחו את המנהל לאשפוז בבית חולים.
למחרת הילד בא לביה"ס ושלחו אותו הביתה, אסרו עליו להיכנס עד שיביא את ההורים שלו לפגישה. הוא הביא את ההורים שלו, ובית הספר סירב להחזיר אותו ללימודים. הילד הועבר על ידי ההורים למספר בתי ספר אחרים, כולם סירבו לקבל אותו. נאמר לו שהם לא רוצים לקבל אותו, כי משרד החינוך הורה להוציא אותו מהמערכת. אמרו שהוא צריך ללמוד בפנימיה. ההורים ויתרו ולא המשיכו לנסות להחזיר אותו ללימודים.
כיום הוא עובד כטכנאי חשמל וחובש, לאחר שהבין שלא יוכל להגיע ללימודים אקדמיים. אומר שאם יש סיכוי שיחזור היום לביה"ס הוא היה חוזר, ומצטער על מה שעשה. היה שמח להשלים בגרות באופן אקסטרני, אבל קשה לו כיום למצוא זמן ללמוד.

מעדותו של מ.ד., כיום בן 19:
הפסיק ללמוד בכיתה י"א, בגיל 17. האבא בעל חנות לחומרי בניה בכפר, אמא עובדת בבית. יש לו שלושה אחים ושתי אחיות, כולם לומדים או השלימו את לימודיהם.
למד בבי"ס אל-רשידיה ליד שער הפרחים. עזב את ביה"ס כי לדבריו ביה"ס לא טוב, לא לומדים שם בכלל. היה הולך לביה"ס, אבל המורים והתלמידים כל הזמן רק רבים ואי-אפשר ללמוד ככה. המנהל לא היה פותר את הבעיות בין הילדים למורים, והוא לא הצליח ללמוד.
המורה שלו כל הזמן היה אומר לילדים שבאו משכונות שמחוץ לסילוואן והעיר העתיקה (השכונות הסמוכות לביה"ס), שעשו להם טובה שקיבלו אותם לביה"ס, אז שיהיו בשקט.
כשסיים את כיתה י"א ונכשל במבחן אחד, המנהל נתן לו תעודה כאילו שעבר את המבחן, אבל אמר לו שיעזוב את ביה"ס ויחפש בי"ס אחר. לדבריו, המנהל לא רוצה בביה"ס ילדים מעיסאוויה, כי הוא חושב שכל הבעיות בביה"ס הן בגללם. כמה מורים היו בעד התלמידים מעיסאוויה ותמכו בהם, אבל לא הצליחו לעשות שום דבר, וגם לא היה להם מדריך או יועץ בביה"ס שיוכלו לדבר איתו ולחשוב מה לעשות.
הבעיה לדבריו היא שבזמן שהילדים הולכים לביה"ס ויוצאים מעיסאוויה, הם יוצאים מפיקוח המשפחות, וכך הילדים משתוללים ברחובות – רודפים אחרי בנות, מעשנים והולכים לעבודה במקום ללימודים, וגם בתוך בית הספר היו מדברים על הדברים האלה ולא הייתה אווירת לימודים. בנוסף, בית הספר עצמו לא טוב ואין פיקוח. לכן אין מוטיבציה לתלמידים להמשיך ללמוד, כי התלמידים מאוכזבים מהלימודים ועוזבים.
לכן, לדבריו, רק לילדים שיש כסף יש אפשרות להמשיך ללמוד. למי שאין כסף לבי"ס פרטי, והוא מוסלמי בכיתה מתקדמת (לא ילד קטן), הוא לא יכול להיכנס לבי"ס של הכנסיה.
היום ממשיך בלימודים לתווג'יהי בלי בית ספר – לומד בבית עם מורים פרטיים ומשלם הרבה מאוד כסף. עשה הרבה בעיות למשפחה כשעזב את בית הספר. הם הסכימו אחרי שהשתכנעו שביה"ס לא מתאים לו, אבל הם עוזרים לו בלימודים בבית ובשיעורים הפרטיים.

מעדותה של נ.מ., כיום בת 17:
למדה בחטיבת הביניים אל-עיסאוויה בכפר. עזבה את בית הספר בסוף כיתה ט', בגיל 15. אבא מנהל ניקיון בבית החולים הדסה, אמא עובדת בבית. יש לה אחות אחת ושלושה אחים. כולם גדולים ממנה, וכולם לומדים עכשיו בבית – משלימים בגרויות (תווג'יהי) באופן עצמאי. הם הפסיקו ללמוד לפני הזמן, עבדו וחסכו כסף ועכשיו הם משלימים לימודים בבית (הרשות הפלסטינית מאפשרת השלמת בגרויות תווג'יהי לבגירים בלי מסגרת לימודים רשמית).
סיימה כיתה ט' בציונים טובים, אבל האחים שלה סירבו שהיא תצא לתיכון מחוץ לכפר, כי לדבריהם יש בירושלים הרבה בעיות של הטרדות מיניות של בנות. אם היה תיכון לבנות בכפר היא הייתה ממשיכה ללמוד. המשפחה הייתה רוצה לשלוח אותה ללימודים מקצועיים, אבל גם אפשרות כזאת לא קיימת בכפר.
בשנה הבאה תהיה מבוגרת יותר, ותוכל להשלים בגרויות בבית, כמו שהאחים שלה עושים כיום. הייתה רוצה עכשיו ללמוד בבית עם האחים שלה, אבל לא יכולה להיבחן כי היא צעירה מדי.
כיום היא לא עובדת, יושבת בבית.

מעדותה של א.ד., כיום בת 19:
הפסיקה ללמוד בכיתה י"ב, בגיל 17. למדה בבי"ס עבדאללה אבן חוסיין ליד המטה הארצי. האבא עובד בשיפוצים, האמא עובדת בבית, יש לה 3 אחים ו-3 אחיות, כולם לומדים.
הפסיקה ללמוד כי בית הספר רחוק מהכפר, ואין למשפחה הרבה כסף כדי לממן לה הסעות באוטובוסים כל יום לביה"ס ובחזרה. כשלמדה ולא היה לה כסף לנסיעות, הייתה הולכת ברגל מבית הספר עד הבית.
המשפחה רצתה שתמשיך בלימודים, אבל לא יכלו לממן את זה. יש לה אחים נוספים שרוצים להמשיך ללמוד, ולמשפחה אין די כסף כדי לממן את כולם.
כשהחליטה לפרוש, אף אחד בבית הספר לא דיבר איתה – לא עו"ס, לא יועץ.
לא עובדת כיום, בעיקר משוטטת באינטרנט.
אומרת שאם היה בית ספר בכפר או הסעות בחינם לבית הספר היא הייתה ממשיכה ללמוד.

מעדותה של מ.ד., כיום בת 17:
עזבה את בית הספר בסוף כיתה ט', בגיל 15. למדה בבית הספר אל-עיסאוויה לבנות. האבא רצף, האמא עובדת בבית. יש לה חמישה אחים ושתי אחיות. שלושת האחים הגדולים ממנה הפסיקו ללמוד בכיתה י"א והם עובדים.
יש הרבה חשבונות ותשלומים בגלל גודל המשפחה, והמשכורת של האבא לא מספיקה.
לדבריה, יש בעיה בעיסאוויה, שהמשפחות מסרבות להוציא את הבנות מהכפר, וגם אין מספיק כסף כדי לממן את הלימודים.
כשהחליטה לעזוב, אף אחד לא הדריך אותה ודיבר איתה.
רוצה מאוד להמשיך בלימודים, כיום היא יושבת בבית ולא עובדת.

 

בכבוד רב ובברכה,

קרן צפריר, עו"ד
 

 

23 בפברואר 2014

 

לכבוד
מר משה טור-פז (קינלי)
ראש מינהל החינוך ירושלים
בפקס 02-6296268

 

שלום רב,

 

הנדון: נשירה מבתי ספר בירושלים המזרחית – בעקבות הדיון בוועדת החינוך בכנסת

 

בהמשך לדיון שהתקיים השבוע בוועדת החינוך של הכנסת, ולאור דבריו של יו"ר הוועדה, חה"כ עמרם מצנע, נבקש לדעת האם וכיצד יש בדעתכם לטפל בסוגיות שהוצגו בדיון ולהצעות שהועלו על ידי יו"ר הוועדה, המובאות להלן:

1. הפקעת קרקעות לצרכי בינוי בתי ספר בירושלים המזרחית – במסגרת הדיון, העלה יו"ר הוועדה את הרעיון לקידום הליך בירוקרטי מקוצר, אשר יאפשר הפקעת קרקעות לצרכי הקמתם של בתי ספר לטובת תושביה הפלסטינים של ירושלים, ובדרך זו לקצר את משך הזמן הלוקח מרגע איתור קרקע מתאימה ועד לפתיחתו של בית ספר על אותה קרקע.

2. הסעות תלמידים בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה – במסגרת הדיון, העלה יו"ר הוועדה את האפשרות להחריג מתחולת התקנות את השכונות הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה, וזאת בשל הקשיים הייחודיים הנובעים מעצם קיומה של הגדר ומהצורך במעבר במחסומים, המקשה כשלעצמו על הנגישות לחינוך. אנו סבורים, כי יש למצוא פתרון מיידי לבעיה זו, בין אם באמצעות החרגה של שכונות אלו מהתקנות, ובין אם באמצעות קבלת החלטה של הרשויות המוסמכות בנושא (דהיינו: משרד החינוך ועיריית ירושלים).

3. אלימות בבתי ספר ופיקוח על הרמה המקצועית של המנהלים וצוות ההוראה – במסגרת הדיון הועלה הנושא של האלימות הפושה בבתי הספר בירושלים המזרחית, וכן הועלה נושא ההכשרה המקצועית של צוות המנהלים והמורים, כגורמים המשפיעים על הנשירה מבתי הספר. במסגרת סיכום הדברים, הדגיש יו"ר הוועדה את חשיבות הפיקוח על המנהלים וצוות ההוראה, לשם מניעת תופעות מסוג זה.

4. לימוד תכנית הלימודים הפלסטינית (התווג'יהי) בבתי הספר בירושלים המזרחית – במסגרת הדיון הוצגו מספר קשיים הנובעים מלימוד תכנית הלימודים הפלסטינית בירושלים המזרחית. עמדתנו היא, כי קשיים אלה יכולים להיפתר באמצעות הכרה של מדינת ישראל בתכנית הלימודים לצורך קבלה למוסדות להשכלה גבוהה, ובאמצעות התאמה של תכניות לימודים ותכניות למניעת נשירה לתכנית לימודים זו. על כל פנים, הצעתו של יו"ר הוועדה היתה לנסות ולשלב בין תכנית הלימודים הישראלית לבין תכנים המתאימים לאוכלוסיית ירושלים המזרחית, באופן אשר יצמצם למינימום את הרגישויות הפוליטיות והתרבותיות.

5. כאמור, נבקש לדעת האם וכיצד בדעתכם לקדם את הנושאים המפורטים לעיל (כולם או חלקם). נודה לכם על קבלת תשובה בהקדם.

                                                          בכבוד רב ובברכה,

קרן צפריר, עו"ד
 

העתקים
מר עמרם מצנע, יו"ר ועדת החינוך, כנסת ישראל, באמצעות דואר אלקטרוני.
מר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, בפקס: 02-6296014
גב' לארה מובאריכי, סגנית מנהל מנח"י למגזר הערבי, עיריית ירושלים, בפקס: 02-6296622
מר צחי גולן, הממונה על פיתוח חינוכי וטיפול בפרט, מנח"י, באמצעות דואר אלקטרוני.

 

---