5 במאי, 2010
לכבוד
הרב יעקב ליצמן
סגן שר הבריאות
לכבוד
ד"ר איתן חי-עם
מנכ"ל משרד הבריאות
שלום רב,
הנדון: הפליית תושבי ירושלים המזרחית במתן שירותי רפואת חירום
סימוכין: מכתבנו מיום 7.2.2010
מכתבה של מנהלת תחום בכיר שרותי הצלה וע"ר
מיום 10.3.2010
מכתבו של סגן השר ליצמן מיום 15.3.2010
1. במכתבנו שבסימוכין, המצורף בשנית לנוחיותכם, העלינו בעיה מהותית, הנוגעת בשורשי הזכות לחיים ולבריאות של תושבי ירושלים המזרחית. המכתב התייחס לנוהל הקיים בין מד"א לבין משטרת ישראל, לפיו אמבולנסים של מד"א הנענים לקריאות בשכונות ערביות בירושלים המזרחית, ממתינים לליווי משטרתי, ורק עם הגעת כוחות המשטרה הם נכנסים לשטח השכונה. נוהל זה יוצר עיכובים משמעותיים בהגעה לחולים, הזקוקים במקרים רבים לטיפול חירום, ועלול לגרום (ואף גרם בעבר) לפגיעה בחיי אדם או לפגיעה בלתי-הפיכה בבריאותם של החולים הזקוקים לטיפול.
2. בתגובה למכתבנו, השבתם תשובה לאקונית בלבד, אליה צירפתם את תשובתו של מנהל מד"א מרחב ירושלים מיום 12.1.2010, שנכתבה במענה לפנייתו של ארגון רופאים לזכויות אדם.
3. אנו סבורים, עם כל הכבוד הראוי, כי תשובה זו איננה מספקת, איננה עוסקת בכלל הסוגיות שהועלו במכתבנו, וממילא – איננה עוסקת בסוגיות אשר אינן בסמכות מד"א, אלא בסמכות מנכ"ל משרד הבריאות וסגן השר.
4. ואף למעלה מזאת: תשובת מד"א מבהירה, כי "הנוהל" הקיים בעניין זה איננו מפורט או ברור דיו, ואיננו מאזן כראוי בין הסיכון הטמון בכניסת אמבולנסים לשכונות ערביות בירושלים המזרחית (ככל שקיים) לבין זכותם של תושבי אותן שכונות לקבלת שירותי פינוי והצלה הולמים.
5. זאת ועוד: תשובתכם, הנסמכת על תשובתה של מד"א, מהווה הדגמה נוספת להתפרקות משרד הבריאות מאחריות בכל הנוגע לנושא הנדון – להסדרתו ולפיקוח על אופן קיום ההסדר שייקבע – וזאת בניגוד לפיקוח ההדוק המוטל על ידי משרד הבריאות על התנהלותה של מד"א בתחומים אחרים.
6. אי-הסדרת סוגיית הליווי המשטרתי בכניסת אמבולנסים לשכונות הערביות בירושלים המזרחית יוצרת בפועל הפליה פסולה בקבלת שירותים רפואיים, העומדת בניגוד להוראת סעיף 4 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.
7. על משרד הבריאות וסגן שר הבריאות, כרשות המינהלית העליונה בתחומי הבריאות, חלה החובה לדאוג להסדרת תחום הרפואה הדחופה בירושלים המזרחית, בהסדר ממצה שיכיר בזכותם החוקתית והאוניברסאלית של תושבי ירושלים המזרחית לחיים כאמור בסעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובזכותם לקבלת שירותים רפואיים דחופים, אשר הוכרה מפורשות בסעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה.
בהקשר זה, נאמרו על ידי כב' הנשיא ברק בבג"צ 434/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322 בעמ' 334, הדברים הבאים:
"כך מוסכם למשל כי חובתה של המדינה להבטיח, באמצעות שירותי הרפואה שלה, כי יינתן טיפול נאות לאדם הנתון במצוקה גופנית מיידית. כיום מצהיר על כך החוק (סעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996); אף קודם לכן היה זה הדין, אשר ביטא את עמדתה המוסרית של החברה הישראלית." (ההדגשה אינה במקור)
8. התעלמות מהצורך בפתרון הבעיה או, למצער, העברת האחריות לפתרונה לידי מד"א והמשטרה, עומדים בניגוד לחובתם של משרד הבריאות וסגן שר הבריאות להסדיר את תחום שירותי החירום בירושלים המזרחית, וזאת במיוחד נוכח היקף האוכלוסיה הנפגעת כתוצאה מהזנחת הבעיה, ונוכח חשיבותן של הזכויות הנפגעות ועוצמת הפגיעה, העולות לעתים עד כדי סכנה לחייהם של תושבי העיר או פגיעה משמעותית בבריאותם ובאיכות חייהם.
להלן נתייחס להיבטים במכתבה של מד"א, לגביהם נדרשת התערבות משרד הבריאות:
9. בסעיף 7(ד) לתשובת מד"א נאמרו הדברים הבאים:
"מד"א אינה אוסרת על צוותיה להיכנס לאזורים מאוימים ללא ליווי, והדבר נתון לשיקול דעת הצוות המטפל ובכפוף להערכות ביטחוניות."
10. מפניות אינספור שהגיעו לידינו עולה, כי "שיקול הדעת" שאותו מפעילים הצוותים כאמור, מוביל לכך שברוב מוחלט של המקרים, מוכרעת הכף לטובת המתנה לליווי המשטרתי. זאת, גם במקרים בהם מדובר בשכונות שקטות, שמעולם לא היתה עדות לתקיפת אמבולנס בשטחן, וגם במקרים בהם אין כל מתיחות או התרחשויות אלימות באזור העשויות להוות יסוד סביר לחשש מפני תקיפה. ידוע לנו על מקרים מעטים שבהם צו מצפונם האישי והמקצועי של חברי צוות האמבולנס – לרוב, בצוותים המורכבים לפחות בחלקם מערבים – מורה להם לתת קדימות לשיקולים הרפואיים-מקצועיים על פני ברירת המחדל של המתנה לליווי המשטרתי.
11. אין בכוונתנו לטעון שיש הצדקה להעמדת חייו של צוות רפואי בסכנה, ולו למען הצלת חייהם של אנשים אחרים; אולם "שיקול דעת" הוא מושג רחב ובעייתי, ומהאמור לעיל עולה כי אין בו די כדי להניח את הדעת בסוגיה כה משמעותית. שיקול דעת כעקרון יחידי אשר איננו מוגבל ומונחה בשום צורה, ואיננו נתון לכל סוג של ביקורת, הוא פתח להחלטות גחמניות ומסוכנות, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בחיי אדם.
12. זאת ועוד: בסעיף 5 לתשובת מד"א נאמר, כי מד"א פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה, ובהמשך – בסעיף 7(ב) לתשובה נאמר עוד, כי מד"א תפעל להידוק שיתוף הפעולה האמור, לשם קיצור פרק הזמן עד להגעת הליווי המשטרתי.
13. גם אם מד"א פועלת בשיתוף פעולה עם המשטרה, יש לזכור כי בהיותה ספקית השירות הרפואי, מד"א – ולא המשטרה – נושאת באחריות לטיב השירות ולכך שיסופק במהירות וביעילות המיטבית. במקרים בהם מד"א לוקה במילוי תפקידה זה, כפי שקורה לדידנו בסוגיה הנידונה, על משרד הבריאות, כסמכות העליונה המופקדת על בריאותם של תושבי מדינת ישראל, להתערב ולפעול לתיקון המצב.
14. בנוגע לדבריה של מד"א, מהם ניתן להבין כי קיים פתרון הולם לבעיה בדמות צוות אמבולנס זמין המורכב מתושבי מזרח העיר, יש להבהיר, כי צוות זה מורכב ממספר מצומצם ביותר של מתנדבים, אשר אינם זמינים במשך כל שעות היממה, שכן הם עושים זאת בהתנדבות, בנוסף לעבודותיהם הקבועות. ממילא, עסקינן בצוות אחד בלבד, אשר איננו יכול לבדו – גם אילו עבד במשרה מלאה בתפקיד, ולא כך הוא, כאמור – ליתן מענה מספק לכ-300,000 תושבי ירושלים המזרחית.
15. באשר לשיתוף הפעולה עם הסהר האדום נציין, כי למיטב ידיעתנו, אין כל נוהל ברור ומוסכם המתייחס לחלוקת עבודה בין מד"א לבין הסהר האדום בנוגע למתן שירותי פינוי והצלה בירושלים המזרחית, אלא רק הסכמים כלליים המורים על כוונה לפעול בשיתוף פעולה. משום כך, אי אפשר להתייחס להסדר זה כאל פתרון רלוונטי, ועל כל פנים, הוא איננו יכול להוות תחליף לחובתה של מדינת ישראל לדאוג לבריאותם של תושבי ירושלים המזרחית. בהקשר זה יוזכר, כי הסהר האדום איננו ארגון ישראלי, ואיננו נתון לפיקוח ולביקורת מצד מי מגורמי הרפואה הישראלים, הן לעניין איכות השירות הניתן בו, הן לעניין זמני ההגעה לחולה והן לכל עניין אחר.
סיכום:
16. מאז קביעת הנוהל ועד עתה, לא קיים משרד הבריאות – למיטב ידיעתנו – כל דיון בשאלת הצורך בהותרת הנוהל על כנו או בשאלת היקף הנוהל והאפשרות לצמצמו. כמו כן, לא מתקיימת למיטב ידיעתנו כל ביקורת שוטפת מצד המשרד על משך העיכובים בהגעת כוחות המשטרה לחבירה עם האמבולנסים, או ביקורת על מספר המקרים בהם דרשו צוותי הרפואה ליווי משטרתי ונחיצות דרישה זו.
מכל האמור יוצר, כי מד"א ועובדיו פועלים בעניין זה ללא כל פיקוח, ומהווים הלכה למעשה את הסמכות העליונה במתן שירותי רפואה דחופים בירושלים המזרחית. מצב זה איננו חוקי ואיננו יכול להמשיך ולהתקיים.
17. בהקשר זה נציין, כי עד עתה, בחלוף כחודש וחצי ממועד משלוח מכתבה של הגב' מירי כהן, מנהלת תחום בכיר שרותי הצלה וע"ר במשרד הבריאות, לא קיבלנו כל התייחסות נוספת (ממשרד הבריאות או ממד"א) בהמשך להבטחתה במכתבה, כי "בהתייחס למקרים הפרטניים שהועלו בפנייתכם, מקרים אלה יבדקו אחד לאחד על-ידי מגן דוד אדום, ובסיום הבדיקה יישלח אליכם מענה לכך."
18. בטרם סיום, נזכיר את דבריו של כב' הנשיא שמגר בבג"צ 852/86 שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2)1 בעמ' 51, היפים גם לענייננו:
"החובה לקיים בחינה עניינית ושיטתית ביטויה בקיום תהליך של קבלת החלטה על-ידי מי שהוקנתה לו הסמכות לכך על-פי החוק. תהליך זה מן הראוי שיהיה מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים וחיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות המשפטית, תוך התייחסות לנושא שהוגדר בחוק. כאמור בבג"צ 297/82 הנ"ל, בעמ' 49, אלו הם השלבים:
…"איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומקת. תהליך כגון זה מבטיח, כי כל השיקולים הענייניים יובאו בחשבון, כי תיעשה בחינה הוגנת של כל טענה, וכי תגובש החלטה, אותה ניתן להעביר בשבט הביקורת המשפטית והציבורית"."
עד עתה, למרבה הצער, לא נעשתה בחינה שכזאת על ידי משרד הבריאות בנושא המדובר.
19. כמפורט בהרחבה לעיל ובמכתבנו שבסמך, אנו סבורים כי על משרד הבריאות מוטלת מבחינה משפטית, מינהלית ומוסרית החובה להבטיח כי שירותי האמבולנסים יינתנו בזמן אמת לכל התושבים, כולל תושבי ירושלים המזרחית. משום כך, מן ההכרח לבחון את האפשרות להביא לביטול נוהל הליווי הקיים, או לצמצמו ככל הניתן, למצבים מוגדרים בהם קיים חשש לפגיעה בצוות הרפואי. לחילופין, אם יוכח כי המצב הביטחוני עדיין מחייב ליווי משטרתי, יש למצוא פתרונות שיבטיחו שירותי פינוי רפואיים בזמן אמת מהשכונות הערביות בירושלים המזרחית.
20. אשר על כן, אנו פונים אליכם בשנית בבקשה כי תפעלו באופן דחוף להסדיר את הנושא.
21. אנו חוזרים על הצעתנו במכתבנו שבסמך, לערוך פגישה עם כל הנוגעים בדבר כדי להציג את הנושא לעומק וכדי לדון בפתרונות האפשריים על מנת להביא להסדר הבעיה בהקדם האפשרי.
22. נודה לכם על תשובתכם העניינית והמהירה, על מנת ליתר פניה לערכאות משפטיות.
בכבוד רב,
קרן צפריר, עו"ד
